למרות שהכריז שהוא "המועמד האתיופי בליכוד", נפקד היום (שני) ראש הממשלה נתניהו מחגיגות הסגד בטיילת ארמון הנציב בירושלים. לעומתו, עשרות אלפי ישראליות וישראלים, רובם בני ביתא ישראל שעלו לארץ או שנולדו בה, הגיעו לשבור את הצום, 50 ימים אחרי יום הכיפורים, ביחד.
"כְּאֶבֶן בִּסְעָרָה, בִּלְתִּי-נִשְׁבֶּרֶת, כָּךְ בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל", כותבת בשיר חדש המשוררת ווביט וורקו מנגסטו, "שְׁתוּלִים עַל פַּלְגֵי מַיִם, שׁוֹמְרִים בָּאֱמוּנָה הָעֲמֻקָּה/גַּם בְּגָלוּת אֶתְיוֹפְּיָה, עַל הַלֵּב הַחַם וְהַשָּׁלֵם". אך 18 שנים אחרי שחוקק חוק חג הסגד, נראה שהיום הזה, שנודע באתיופיה כיום של חשבון נפש חברתי וציבורי, עדיין לא נכנס ללב לוח השנה היהודי.
בקרוב ימלאו 1,000 ימים להיעלמותה של הילדה היימנוט קסאו, והסגד הזה היה כולו בסימן העדרה. בשנתיים ותשעת החודשים שחלפו מאז אותו ערב שבו נראתה לאחרונה, היימנוט הפסיקה להיות רק הילדה של הוריה באנצ'י וטספאי, האחות הקטנה של ירוס והאחות הגדולה של ידידיה. היא הפכה לסמל גדול יותר – של שוליות, השכחה, התעלמות והפקרה. "אנחנו כבר לא סומכים על אף אחד", אמרו הפעילים למענה סביב הדוכן עם החולצות. גם ביום החג, זוכרים את השבר.
"הבאתם איתכם אהבה עמוקה ועתיקה לציון, אהבה שרואה את השלם בירוסלם", אמר הנשיא יצחק הרצוג על הבמה, "נדמה לי שמאז ששבתם לכאן, לירוסלם, כולנו אוהבים את ירושלים קצת יותר". רטט עבר בקהל. כפי שכותבת מנגסטו: "מִגָּלוּת בַּיִת רִאשׁוֹן הֵם נָדְדוּ. בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה הֵקִימוּ/מִזְבֵּחַ בְּלִבָּם, שָׁמְרוּ עַל הַמָּסֹרֶת, עַל הַתּוֹרָה כְּפִי שֶׁנִּתְּנָה/בְּחֵרוּפֵי הַלְּבָבוֹת – בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם הַנֶּעֱלָם".
כשהנואמים, בהם קייס הקייסים, הנשיא הרצוג ושר התרבות והספורט מיקי זוהר הזכירו את היימנוט, בעברית או אמהרית, ענו כולם אמן. אבל כמו שקורה בשנים האחרונות, המרחק בין הקהל לבמה היה גדול, וגדרות רבות הוקמו בין כהני הדת לציבור.
"למה לחסום את הראות של האנשים?", אמר ב-2025 האמן והצלם גדעון אגז'ה, שזועם על כך כבר שנים, "לא ברור לי למה המחסום גדול כל כך. זה יום של תפילה. אני מרגיש שמנסים לנתק אותנו מהיום הרוחני הזה. כולאים את האנשים בעל כורחם, ככה הממסד מסתכל עלינו".
כשהסתיים הטקס והציבור ביקש לרקוד עם הקייסים, הגדרות המכוסות הפריעו שוב. לא עזרה גם נוכחותו של סגן השר לביטחון לאומי לשעבר, גדי יברקן, בשער שממנו אמורים היו לצאת הנכבדים. של מי החג הזה אם הנצ'ים לא באים, אבל מתעקשים לעצב אותו ולהפריד בין הקהל להנהגה הרוחנית?
נתניהו אמנם לא הגיע, אבל נכחו חברות הכנסת שמחר יסיימו רשמית את תפקידן, צגה מלקו מהליכוד פנינה תמנו-שטה מכחול לבן, כשהאחרונה הייתה גם שרת העלייה והקליטה. לצד משה סולומון מהציונות הדתית, וח"כ רוני מלאכי מיש עתיד שהושבעה בספטמבר האחרון, הכנסת האחרונה זכתה בייצוג שיא של חברי כנסת מהעדה האתיופית. זה לא הועיל כלל לסוגיית המשך העלייה ואיחוד המשפחות, שהופסק לחלוטין במשך 4 שנים. מחר תושבע יפה טבג'ה מ'ישר', שתהיה נבחרת הציבור היחידה מהעדה שתכהן בתחילת כהונת הכנסת ה-26.
כשקייס הקייסים קרא מעל הבמה להקים ממשלת אחדות, אחרי שנות המלחמה, ייתכן שכיוון לא לאמירה פוליטית, אלא לעמדה ערכית עמוקה. "וּבִזְכוּתָהּ שֶׁל אֱמוּנָה צְּרוּפָה, בְּכֹחַ הָאֶבֶן, הָעֵץ/בְּכֹחַ הָאוֹר, בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל חוֹזְרִים מַעְפִּילִים לִירוּסָלֵם/כִּנְהָרָה חוֹזֶרֶת מִנְּתִיבֵי הַשָּׁנִים אֶל מַעְיַן הָרֵאשִׁית", כך מסיימת מנגסטו את שירה, "מִתַּחַת לְמַגַּע כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם הָרִים/נִרְגָּעִים מְלַחֲשִׁים בְּרֹךְ: בָּרוּךְ שׁוּבְכֶם/הַבַּיְתָה אֶל בֵּיתְכֶם, בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל".
חגיגות הסגד הראשון אחרי השבעה באוקטובר 2023 התבטלו, כאילו אפשר לבטל חג, כלאחר יד. ההקרבה האדירה שעשתה הקהילה האתיופית, שאיבדה כ-4,000 מבנותיה ובניה במסע העלייה לישראל, נובעת מהתשוקה והכמיהה לירושלים, מהאמונה שהדרך ארוכה אבל יש לה תכלית. אולי הסגד הזה, 50 ימים אחרי יום הכיפורים, מבקש מעם ישראל וממנהיגיו לחשב את דרכם מחדש. לקצר את המרחק בין הציבור לנבחריו, ולהביא לכך שהנבחרים ישמעו לרחשי העם.