דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
זהירות בדרכים

מאבק הנכים / חמוש בכיסא גלגלים, קסדה וחתול - אפי אלזם ממשיך להיאבק

עד לתאונה שריסקה את עמוד השדרה שלו, אפי אלזם היה נער "חולה רכיבה" | את האסון שלו הוא מעוניין כעת לרתום כדי להעלות את המודעות לבטיחות בדרכים, ובעיקר לחבישת קסדה | בין לבין הוא נאבק על העלאת קצבאות הנכות וישמח גם למצוא אהבה

אפי אלזם והקסדה שהצילה את חייו (צילום: יאיר ויטמן)
אפי אלזם והקסדה שהצילה את חייו (צילום: יאיר ויטמן)
יאיר ויטמן
יאיר ויטמן
עורך ניו- מדיה
צרו קשר עם המערכת:

לפני 22 שנים, בחופשת סוכות כשהוא בכיתה י"ב, יצא אפי אלזם למסע האופניים ששינה את חייו. "כמה ימים לפני המסע הייתי עם ההורים שלי בנופש באילת" הוא מספר, "סיפרתי להם שאני יוצא למסע והם לא הרשו לי. עליתי על אוטובוס חזרה הביתה לקריית אתא לבד והצטרפתי למסע שהתחיל במטולה". על המסע עצמו, מסע אופניים ממטולה לאילת, קרא חודש לפני כן בעיתון ויחד עם חבר, עמו נהג לרכב ברחבי הקריות בכל רגע פנוי שרק היה להם, נרשמו אליו.

הם נסעו בהסעה למטולה ושם, יחד עם כ-200 רוכבים אחרים, מקצוענים וחובבים מקצועיים, יצאו לדרך. "היום הראשון היה קשה. נסענו ממטולה עד לראשון לציון כשבדרך היה לי פנצ'ר ונקרעה לי השרשרת אבל המשכנו. היום השני היה קשה עוד יותר אבל הסתדרנו ובסופו ישנּו במצפה רמון", הוא משחזר את תחילת המסע. אפי עוצר ומספר על עצמו את מה שבעצם הוליד את השיחה בינינו, "תמיד רכבתי עם קסדה, גם בשבתות כשרכבתי, תמיד זה היה עם קסדה. היו אז את הפרסומות 'קסדה בראש טוב' וזה השפיע עלי וגם כשהיו צוחקים עלי אמרתי לכולם 'תצחקו תצחקו' והמשכתי עם הקסדה".

אפי אלזם לפני התאונה (תמונה באדיבות המרואיין)
אפי אלזם לפני התאונה (תמונה באדיבות המרואיין)

את אפי פגשתי בהפגנת נכים מול ביתו של שר האוצר, משה כחלון, ב-11 ביולי ובלילה הוא כבר התקשר אלי להגיד לי שהוא רוצה שמשהו טוב יצא מהסיפור שלו. "אני רואה היום ילדים, בני נוער, צעירים, רוכבים על קורקינטים ועל האברבורדים בלי קסדות ואני משתגע מזה. כשאני אומר להם משהו על זה אומרים לי 'עזוב אותך, למה צריך את זה? זה מכוער'. עם המקרה של שלומית מלכה זה קצת חזר לכותרות אבל תכף ישכחו מזה".

אבל אפי מבין היטב למה צריך קסדה, היא וצירוף מקרים קיצוני ומבורך הם הסיבה היחידה שאני והוא יכולנו לקיים את השיחה הזאת. אפי ממשיך לתאר את שקרה ביום האחרון במסע, ה-13 באוקטובר, יומיים בלבד לפני יום הולדתו ה-18: "אז ביום האחרון כשיצאנו ממצפה רמון, בסביבות השעה 11:45 ביום שישי חם מאד, חם מאד מאד היה. בסיבוב של שיזפון-גרופית, 4 ק"מ לפני כביש הערבה, חבר שהכרתי במסע ורכב כמה מטרים מאחורי סיפר שהיה סיבוב חד ומעבר לו תהום בגובה של 15 מטר והוא ראה שאני לא ממשיך בסיבוב עם הכביש אלא עף אל תוך התהום למטה. הוא רץ לשם לראות מה קרה לי וראה אותי שוכב מדמם וחסר הכרה".

אפי מספר את הסיפור, שמאז השלים מתוך העדויות את פרטיו, על איך החבר עלה לכביש להזעיק עזרה ואף אחד לא עבר עד שאחרי כמה דקות, כשהוא למטה מחוסר הכרה, החבר ראה רכב פרטי נוסע בדרך לאילת ועצר אותו. ברכב ישבה משפחה והנהג היה פראמדיק של מד"א עם ציוד ברכב. ישר הוא ירד למטה לתת לאפי עזרה ראשונה והחדיר לו צינור להנשמה. החבר המשיך בינתיים למחנה שיזפון להזעיק עזרה ואחרי כשעה הגיע מסוק צבאי שחילץ את אפי לבית החולים סורוקה.

באופן אבסורדי, המסע בו השתתף נערך, לצד גופים מסחריים, על-ידי המועצה למניעת תאונות דרכים. 22 שנה עברו ואפי עדיין נסער מהסיפור והמום מהמזל הטוב שהיה לו. בני משפחת אלזם בשלב הזה כבר חזרו לביתם והוריו הוזעקו לבית החולים בבאר-שבע והשתכנו שם בימים שהיה מאושפז. כמעט 20 יום שהה במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי עם פגיעה בחוט השדרה ונתק בחוליות 6, 7 ו-8. בהמשך הועבר לבית החולים אלישע בחיפה עד שהתפנה מקום במחלקה השיקומית בבית לוינשטיין. עד להגעתו לבית לוינשטיין, יותר מחודש מאז התאונה, אין לו שום זיכרון על אף שמספרים שהתעורר בטיפול נמרץ מספר פעמים וניסה להבין מה קורה איתו. הוא עבר שיקום ארוך של 10 חודשים בבית לוינשטיין ושם "למדתי לתפעל את עצמי", כך לטענתו – שם למד להסתגל למצבו החדש.

בשנים שחלפו אפי התרגל אל כיסא הגלגלים אליו הוא מרותק ולצד זה, ראה כיצד אט אט המעגל החברתי שלו הלך והצטמצם כשחבריו המשיכו בחייהם, עזבו את הקריה והקימו משפחות משלהם. עם משפחתו שלו, הרבה בעקבות הטראומה שחוו כולם באסון שקרה לו ולהם והמשקעים שנותרו עם השנים, הקשר שלו רופף והוא בקושי נפגש איתם. למרבה הצער, לא מדובר בתופעה נדירה במשפחות של אנשים במצבו של אפי. "אני מכיר הרבה משפחות של נכים שבמצב הזה", הוא מעיד. את הקסדה שהצילה את חייו הוא עוד שומר ולאחרונה גם שחזר לעצמו למזכרת את החולצה הרשמית של מסע האופניים שלא סיים.

אפי משתתף בפעילויות לנכים בבית הלוחם ומתמיד בחדר כושר במרכז הספורט של 'אילן' בקרית חיים המותאם לאנשים בכיסא גלגלים, זאת כדי למנוע התדרדרות נוספת במצבו הבריאותי. עוד "עיסוק" שהוא אוהב במיוחד הוא החתול שלו שנמצא אצלו מזה כשנתיים, חתול פרסי לבן העונה לשם פינקי ושלצערי לא יצא לי לראות. "הוא פחדן, הוא ברח איך שהוא שמע את הפעמון אבל הוא הנשמה שלי, הוא החיים שלי, הוא מקרין לי אהבה. אני מדבר איתו כמו שאני מדבר איתך והוא מבין אותי", מספר אפי ומוסיף שמאז שהוא זוכר את עצמו, היה חתול בבית.

המקום בו התרחשה התאונה של אפי אלזם (תמונה באדיבות המרואיין)
המקום בו התרחשה התאונה של אפי אלזם (תמונה באדיבות המרואיין)

בשנה האחרונה נחשף למאבק להעלאת קצבאות הנכות. המניע הכלכלי, כך אפי מסביר, לא היה הגורם המיידי שדחף אותו למאבק אבל הוא מבין גם שצריך לחשוב על מחר. "אני אגיד לך את האמת, אני מקבל את הקצבאות שלי ואני יחסית בסדר למרות שלהביא מטפלת שתעזור לי אני לא מסוגל. יש לי הוצאות על הבית והוצאות רפואיות ואני רוצה גם להבטיח את העתיד שלי אז אזדקק ליותר עזרה". הוא ראה פרסומים בפייסבוק על הפגנות ופגש נכה מבוגר תושב הקריה שסיפר לו שהוא ואשתו נוסעים להפגנה בת"א.

"זאת הייתה ההפגנה הראשונה שהייתי נוכח בה בחיים שלי וזה היה לי קשה מאד אבל הרגשתי שיש לי מטרה להשיג ואני לא רוצה להיות מה שקוראים 'נכה מהספה' ושהחבר'ה יעשו עבורי את העבודה. צריך לנסות לתרום ולעשות מה שאתה יכול". הביקורת שלו כנגד המתווה עליו הוסכם להעלאת הקצבאות היא בעיקר על שהעלאה היא בסכום לא מספק, על החלוקה לפעימות ועל שנפגעי הנפש והעיוורים קופחו בהסכם. יש לציין כי בינתיים נראה שגם את ההסכם הזה המדינה לא מקדמת בחקיקה וכבר מתרבים הקולות, גם מצד מי שתמכו בו, להכריז שהמדינה הפרה אותו.

אפי אומר בפה מלא שאחת הסיבות המרכזיות שבגינן הצטרף למאבק היא סיבה חברתית אולם התחושה שסוף כל סוף הוא פועל למען עתידו הכלכלי, כמו גם למען מצבם של חבריו הנכים שרבים מהם שרויים במצב כלכלי קשה בהרבה משלו, ממלאת אותו באמביציה. "מאז אני בקשר עם הרבה נכים והייתי בעוד כמה הפגנות שבאחת מהן גם נפגשנו (אפי ואני – י.ו). זוג נכים גם לקח אותי ברכב שלהם להפגנה בקריית אונו". אפי מספר שההשתתפות במאבק גם מוסיפה לו עניין בחיים וגם מרחיבה את מפגשיו החברתיים.

הוא חבר בארגון "הנכים הופכים לפנתרים", אחד הארגונים המתנגדים להסכם שנחתם ומובילים לאחרונה את החסימות שעברו מהכבישים למתקנים אסטרטגיים. "יש לנו מדי פעם 'ישיבת מטה' של נכים מהצפון ושם יושבים לדיונים מה לעשות". הוא גם לא מסתיר שהסיבה שהוא מבקש להרחיב את המעגלים החברתיים שלו היא בדידותו ובאופן יותר ספציפי, רצונו בבת זוג ורצונו להינשא. "אני אומר לעצמי, אולי גם דרך המאבק, זה יכול לעזור לי מבחינת הזוגיות", מתוודה אפי.

אפי יודע להגיד במדויק מה כל פוליטיקאי הבטיח להם ומי מהם נעלם ברגע האמת וחזר בו מהבטחותיו. יש בו כעס רב על שר האוצר על שכשנאם בכנס בקריית אונו והמשטרה מנעה את התקרבות המפגינים למתחם – שלח, כך לטענתו של אפי, נערים ונערות בני 16 עם חולצות של מפלגת "כולנו" לתת להם מים ושאריות מהבופה אבל כחלון עצמו בחר שלא לצאת אליהם. "מי אנחנו? מה אנחנו? בסך הכל נכים שרוצים את מה שמגיע לנו, לחיות בכבוד בהווה ובעתיד", הוא מתרעם. "גם בזמן פסטיבל הקולנוע בחיפה הפגנּו מתחת לביתו של כחלון ולמרות שהיה שם, לא ירד לדבר איתנו", הוא מוסיף.

התמונה האחרונה של אפי אלזם לפני המסע (תמונה באדיבות המרואיין)
התמונה האחרונה של אפי אלזם לפני המסע (תמונה באדיבות המרואיין)

ביחס לעתיד המאבק הוא פסימי. הוא חש, כמו רבים מחבריו, שהתקשורת התעייפה מהם ושמע לא פעם מעיתונאים שתשומת הלב הציבורית כבר עברה לנושאים אחרים. המסר שהם מקבלים הוא שרק מעשים קיצוניים יקבלו סיקור ותהודה. "אם נעשה דברים קיצוניים זה יהיה ללא אלימות וללא פגיעה בנו ובאף אחד. אני נגד אלימות אבל הצעתי למשל, כשהנשיא טראמפ היה בארץ, להפגין ככה שהוא יראה אותנו וביבי יתבייש, אבל הורידו אותי מזה". גם בציבור נשמעים פה ושם קולות נגד המאבק שלהם וקשה לו עם זה מאד.

השיא לטענתו היה בהפגנה שקיימו ארגוני הנכים מול כנס התמיכה בראש הממשלה שארגן יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, בגני התערוכה בסוף אוגוסט. "היה שם קשה מאד עם קללות, יריקות וקריאות 'פרזיטים, לכו לעבוד' והכי קשה היה שאחד התומכים סימן לי עם האצבע על הגרון סימן של שחיטה". לטענתו ביטן ניגש אליהם באותו הערב ואמר להם שאת המינימום הם בחיים לא יקבלו.

הגעתי לביתו של אפי כמה ימים לאחר מכן בפעם השנייה בדיוק לסופה של ישיבה עם עוד חבר ושני פעילים חדשים במאבק. תוך כדי השיחה אפי והחבר מראים לי ששולחן האוכל שלו קרס כשבנסיעה אחורה עם הקלנועית שבר את אחת מרגלי השולחן. הזכוכית שעל השולחן התנפצה ואפי נותר חסר אונים ללא יכולת לאסוף את הזכוכיות שהתפזרו בכל הבית. "אני מנסה לשכנע אותו להביא מישהו שיעזור לו פה בבית" אומר החבר אבל מצבו הכלכלי של אפי מספיק לצרכיו כיום ולא לשום דבר מעבר. אחרי שהוא פורק את תחושותיו מההפגנה בגני התערוכה הוא מספר לי שוב כמה חשוב לו להעלות את המודעות לעניין הקסדה. הוא רוצה ללכת לדבר מול תלמידים בבתי ספר אך חושש מתגובותיהם ולא לגמרי יודע מה לומר.

Posted by Vardit Goldner on Sunday, November 12, 2017

כיום, אפי כבר מעיד על עצמו שהמאבק הפך לעיסוק המרכזי שלו והוא לוקח חלק ביותר ויותר פעילויות מחאה וחסימות, לרוב כשהן מתקיימות באזור הצפון. "מעסיק אותי להיאבק על מה שאנחנו זכאים לקבל. אנחנו יודעים שיש עודף תקציבי והם מנסים לסלף את המציאות, לזרוק לנו גרושים ושנסתום את הפה. להתיש אותנו בין וועדות ובין מתווים ומנסים לסובב אותנו אבל אנחנו לא נוותר עד שלא נקבל את כל מה שמגיע לנו".

לפני כחודש לקח חלק במסע "חוצה נתניה" על כיסא הגלגלים לצד חבריו מארגון "הנכים הופכים לפנתרים" והגיע אליו לבוש בבגדי ספורט וקסדה שרכש במיוחד למאורע עד שהחברים אמרו עליו שהוא נראה כמו משתתף ב'טור דה פרנס'. "התרגשתי מאד והרגשתי כאילו אני שוב במסע האופניים ההוא. זה גם יצא ביום ההולדת שלי והיה ממש סגירת מעגל מבחינתי", מספר אפי ומתרגש מחדש כשהוא מתאר כיצד, לצד פעילות המחאה, החבר'ה התפנו גם לציין את יום הולדתו.

אפי אלזם במסע "חוצה נתניה" (קרדיט: הנכים הופכים לפנתרים)
אפי אלזם במסע "חוצה נתניה" (קרדיט: הנכים הופכים לפנתרים)

לאפי ולסיפורו נחשפתי ממש במקרה. באותה המידה יכולתי להתעכב באותה הפגנה על מישהי שסיפורה ומצבה קשים לא פחות, שממש כמו אפי חיה את חייה מלאי החלומות והתקוות עד שמתישהו קרה לה מה שקרה ומציאות חייה הפכה להיות מוגדרת כמעט אך ורק על-ידי המגבלות של גופה. זה העניין עם נכות, אף אחד לא בוחר בזה, אף אחד לא רוצה בזה ובטח ובטח שאף אחד לא רוצה שזה יהיה מה שמגדיר אותו אבל כיום זו מציאות חייהם של מעל ל-200 אלף איש ואישה בישראל ובאותה קלות ממש זו יכולה הייתה להיות מציאות חיינו.

המינימום שביכולתנו כציבור, וגם ככלי תקשורת, לעשות הוא לא להותיר אותם בודדים בשדה המערכה כשהם נאבקים על זכותם לחיות בכבוד ועוד יותר מזה, לדרוש כי מאבקם, כמו גם הסכמים הנחתמים עמם, יזכו ליחס רציני מהממשלה והכנסת.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!