בין דומא לאושוויץ. "איך קרה שהעולם שתק", שואל את עצמו כל יהודי וישראלי כשמדברים על השואה. זו אחת השאלות הראשונות שנשאלות בבתי הספר, אחת השאלות האחרונות שניתן עליהן תשובה. איך עמד לו העולם מלכת, כיצד החרישו עמים ומדינות מול הזוועה. והנה, העולם שתק כשצבא אסד טבח בבני עמו באמצעות נשק כימי באדליב בשנה שעברה, והעולם שתק בשנית כשהוא עשה זאת שוב בתחילת השבוע, הפעם בעיר דומא. גם אם הנשיא האמריקני דונלד טראמפ יממש את האיום ויגיב בדיעבד, יהיה זה מופע פירוטכניקה נקודתי שהוא יותר מאבק שליטה מול הרוסים, מאשר התערבות של ממש מול הסורים.
אבל לא רק העולם שתק, גם אנחנו שתקנו. ישראל, זו שלא רק שאלה "הכיצד" אלא גם תמיד השיבה "לעולם לא עוד", נותנת לזוועה לעבור לידה עוד ועוד. התירוצים רבים ומגוונים, כולם מצלצלים לכאורה מאוד הגיוניים: לא חסרים לנו צרות ומלחמות, בשביל זה יש את האמריקאים, את הרוסים, הבריטים והצרפתים. אלא שזה בדיוק מה שעמד אז מאחורי השתיקה הגדולה של העולם: רובו לא היה אנטישמי, הוא פשוט היה אדיש. האירופים היו שקועים ממילא במלחמה עקובה מדם שהגיעה אחרי מלחמה קשה לא פחות, האמריקאים שקעו שנים בשפל כלכלי גדול שהצדיק מבחינתם מדיניות של התבדלות, עד שהאש כוונה ישירות אליהם בפרל הארבור.
למעשה, בניגוד לשתיקה של אז, שנבעה בין היתר ממידע חלקי ומעומעם על מה שבאמת התחולל במחנות ההשמדה, השתיקה של היום מגיעה למרות שהזוועות משודרות בזמן אמת, זורמות אלינו בפס רחב הישר אל מסכי ענק בטכנולוגיית Full HD, בהתראות ישירות אל מכשיר הסלולר שמונח לנו בכיס או לא רחוק מהכרית. אנחנו, שהבטחנו לעולם לא עוד, רואים את הילד הסורי בגודל טבעי אחרי שריססו אותו בגז סארין ובפצצות של כלור, ואז מזפזפים בשלט לתכנית בישול חדשה שבדיוק התחילה. אנחנו עושים את זה לא כי אנחנו אנטישמים, לא כי אנחנו שונאי מוסלמים או זרים בכלל – אנחנו שותקים כי זה לא נוגע לנו. כי זה בחצר של מישהו אחר. כן, אפילו אם היא במרחק נגיעה כמעט, מעבר לגדר. אנחנו, עם סגולה, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, בסוף אנחנו ככל האדם. לטוב, גם לרע.
ישראל לא רק שותקת מול רצח עם במקומות אחרים, היא אפילו מסייעת למשטרים האפלים שמבצעים את הפשעים. שום שאט נפש או סיוע הומניטרי למיעוט האתני הנטבח במיאנמר (לשעבר בורמה) לא יועילו, כמו שיועיל מאבק עיקש וברור נגד סחר הנשק של מדינת היהודים עם משטרים כאלה. רק לאחרונה מכרה ישראל לחיל הים של מיאנמר ספינות מסוג "סופר דבורה 3" שעליהן מערכות נשק מתוצרת התעשייה האווירית. "סולתם" מכרה לה תותחים, "אלביט" השביחה את מטוסי הקרב שלה. אירופה וארה"ב הטילו אמברגו שאסר על התעשיות הביטחוניות שלהן למכור נשק למיאנמר – אמברגו שישראל באופן מפוקפק בחרה שלא לקחת בו חלק. כך מתקיימת לה חגיגה שלמה של נשק, כסף והרבה דם בדרך.
מול כל אלה קשה שלא להתגאות ברוח הערכית שנשבה בסוף השבוע שעבר בכינוס השנתי של תנועת הנוער הדתית לאומית בני עקיבא, שקראה לישראל להימנע מסחר נשק עם מדינות שמבצעות פשעי מלחמה. הקריאה הזו לא הגיעה בקלות, בטח לא בתקופה בה כל ביקורת נגד השלטון נתפסת כבגידה (או גרוע יותר: "שמאלנות"). בעידן שבו נדמה כי ההקצנה מחלחלת לכל פינה בחברה הישראלית, מעודד לראות צעירים וצעירות דווקא מהמעוז של הציונות הדתית מאתגרים כך את השיח – מתוך ומחוץ למחנה. כמו שאומרים בתנועה: הידד במעלה.
אנחנו ככל האדם, כבר אמרנו, ועם המסקנה הזאת צריך להתחיל את לימוד השואה בישראל. לא רק סיפורים על מכונת ההשמדה הנאצית, על מפלצות שהן חיות אדם. הילדות שלי, הילדים שלכם, צריכים לדעת שלפני שישנה שנאת יהודים – ישנה שנאת זרים, ישנה שנאה בכלל. ולפני שקיימת אדישות לרצח יהודים, קיימת אדישות לרצח עם, קיימת אדישות בכלל. צריך לחנך לאהבת אדם באשר הוא אדם, צריך להטיף למעורבות ולא לאדישות. בכל דור ודור יש מי שנדרש לשבת באחורי האוטובוס בגלל מינו או צבע עורו, אבל יש גם מי שמתעקש להגיד 'די', עד כאן. באמריקה של שנות החמישים, בירושלים של ימינו. אפליה וגזענות צריך לעצור גם כשהן אינן מכילות אלימות פיזית, גם במקומות בהם נוח לנו לראות בכך איזה קוד קהילתי.
השואה של ביטון. אסתר (סטלה) ביטון עליה השלום היא הסבתא שלא הכרתי, זו שנספתה באושוויץ ב-1944. זה הרגע שבו אתם חוזרים אחורה אל השם ומנסים להבין מה הקשר בין ביטון לאושוויץ. כי כמו שלימודי השואה בישראל עסקו רק במכונת ההשמדה וברדיפת היהודים, כך הם התמקדו כמעט אך ורק בשואת יהודי גרמניה ומזרח אירופה, נעדרים שמות מזרחיים בין הנספים. סבתי נולדה בקונסטנטינופול (איסטנבול) שבטורקיה והיגרה ממנה עם משפחתה, משפחת עמרם, לפרבר שליד העיר ליון בצרפת. שם פגשה את סבי אברהם ז"ל, שהיגר ממרקש שבמרוקו. סטלה הייתה כבר אמא לתשעה ילדים, לא פחות, כשהשוטרים הצרפתים שעשו לנאצים חיים קלים בלשון המעטה, הגיעו אל בתי היהודים. היא עוד הספיקה להניס כמה מהילדים שהיו איתה בבית באותו יום, לפני שנתפסה והועברה למחנה הריכוז דראנסי מצפון לפריס ומשם אל הנורא מכל. מדי יום השואה בשנים האחרונות אני מטיל משימה על עוקביי וקוראיי: הקישו בדפי העד שבאתר יד ושם את המילים מרוקו, תוניס, אלג'יר, טורקיה או לוב, ותמצאו הרבה שמות משפחה שמשום מה פחות התחברו לנו עם הזיכרון הקולקטיבי של השואה.
אסתר סטלה עמרם ביטון, זו שלא התמזל מזלי לקרוא לה בקיצור סבתא, הייתה לפני הכל מהגרת. היא ומשפחתה לא קיבלו הזמנה מממשלת צרפת, ואם זה היה קורה כאן בימינו סביר שהיו קוראים להם "מסתננים" או "מהגרי עבודה" – כאילו שהיהודים שהגיעו לארץ בימי המנדט עשו את זה עם ויזה. אני מזכיר לעצמי את העובדה הזאת בכל פעם ששרי הממשלה והעומד בראשה מגבירים את הטונים נגד המהגרים האפריקנים בישראל. ראש ממשלה שמבטל בתוך שעות ספורות הסכם ראוי מול האו"ם בעניין המהגרים רק משום שהרוח נשבה לכיוון אחד והזנב של נפתלי בנט כשכש לכיוון שני – זהו ראש ממשלה מוג לב ששכח מה זה להיות יהודי.
