הוריקן ליין, שהיכה בהוואי במהלך חודש אוגוסט היה הסופה טרופית הגשומה ביותר בתולדות האי, והשנייה בהיסטוריה של ארה"ב. כ-1,200 מ"מ של גשם המטיר ההוריקן, והשאיר אחריו תזכורת להרס שעלולה להביא עימה עונת ההוריקנים.
רק לפני שנה זרע הוריקן הארווי הרס ביוסטון, וזמן קצר לאחריו ההוריקנים אירמה ומריה, שהותירו שובל של חורבן ברחבי פלורידה ופורטו ריקו. חרף הסיוע הפרטי והממשלתי שסופק לאחר אסונות אלה, אלפים ממשיכים לסבול מתוצאותיהם עד היום.
אבל לא כולם סובלים. למעשה, יש כאלה שאפילו מרוויחים מבחינה כלכלית מאירועי מזג האוויר הקיצוני.
במחקר חדש שכתבתי יחד עם ג'יימס אליוט, סוציולוג עמית באוניברסיטת רייס שבטקסס, מצאנו שאוכלוסיות שנהנות גם כך כך מיתרון של השכלה, גזע או בעלות על בתים, צוברות הון אחרי אסונות טבע, תופעה המחריפה פערים כלכליים נרחבים ממילא. העובדה שחלק מהאשמה נעוץ באופן אספקת הסיוע הממשלתי מטרידה לא פחות.
תדיר יותר וקשה יותר
אסונות הטבע, מהוריקנים ועד לשרפות, הולכים ומתחזקים הן בתדירותם והן בחומרתם. והם גובים מחיר כבד. בשנה שעברה לבדה ספגה ארה"ב נזקים ישירים בשווי 260 מיליארד דולר בשל אסונות טבע. גם הנתון המדהים הזה לא מצליח להכיל את מלוא היקף הפגיעה – דברים כמו הפסד הכנסה או הוצאות שלא יוחזרו כמו חשבונות רפואיים – העלולה להימשך חודשים ואף שנים אחרי תחילת השיקום.
מחקרים קודמים הראו שהשפעת האסונות פוגעת יותר בתושבים מעוטי יכולת כיוון שהם חשופים יותר לפיטורים, לאילוץ לעבור דירה ולתשלום שכר דירה גבוה יותר בשל זמינות דיור פחותה.
במאמרנו האחרון בירחון Social Problems חשפנו בעיה נוספת. לא רק שמעוטי היכולת נפגעים יותר, מצבם הכספי היחסי של הלבנים, המשכילים ובעלי הבתים, דווקא משתפר אחרי אסון. כלומר, הפער בין הקצוות רק גדל.
מי שמרוויח ומי שמפסיד
לצורך המחקר ביצענו, שילבנו נתונים ייצוגיים של כ-3,500 משפחות מתוך מסקר דינמיקת ההכנסה, פרויקט של אוניברסיטת מישיגן שאוסף נתונים מאותן משפחות מאז 1968, יחד עם נתונים ממשלתיים לגבי נזקי אסון טבע, הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום (FEMA), והאוכלוסייה המקומית בכל מחוז בארה"ב.
לאחר מכן בדקנו את ההשפעה שהייתה לאסונות טבע קיצוניים על שינויי הון משפחתי מ-1999 עד 2013. לכל אורך הניתוח הקדשנו תשומת לב למשתנים של גזע, השכלה, גיל, בעלות בית, מצב אישי, ניידות מגורים ודמוגרפיות שכונה ומחוז במטרה להשוות בתי אב דומים. כמו כן, השווינו רק משפחות שהתחילו עם הון דומה ב-1999.
ככלל, מצאנו התאמה חזקה להפליא בין שיעור הנזק שחווה מחוז מסוים לבין עלייה בהון הממוצע. כלומר, אנשים שגרו במחוזות שסבלו מאסונות קיצוניים נטו לצבור יותר הון לאורך כל התקופה, לעומת אנשים שגרו באזורים במדינה שכמעט ולא הושפעו. וככל שמחוז ספג נזק רב יותר, כך היו הרווחים היחסיים בולטים יותר.
אבל לא כולם נהנו מהגידול בהון. ניתוח סטטיסטי באמצעות כלי בשם אינטראקציות נתן לנו לראות איך השפיעו שינויים אלה על פלחי אוכלוסייה שונים בהתאם לגזע, להשכלה ולבעלות על בית.
תחילה, שקלנו את השפעות הגזע וגילינו שלבנים שגרו במחוזות שחוו אסונות טבע קיצוניים צברו 100 אלך דולר יותר מעמיתיהם בעלי המאפיינים הדומים שלא גרו במחוזות כאלה.
אצל אנשים שאינם לבנים, לעומת זאת, ההשפעה הייתה הפוכה. ספציפית, תושבים שחורים שגרו במחוזות מועדים לאסונות הפסידו 46 אלף דולר לעומת עמיתיהם במקומות אחרים. תושבים לטיניים במחוזות שחוו אסון טבע קיצוני הפסידו 101 אלף דולר לעומת מקביליהם.
כלומר, בעוד שלבנים הרוויחו מבחינה כספית ממגורים באזורים שנפגעו מהוריקנים ומאסונות אחרים, אנשים שאינם לבנים ספגו מכה כלכלית משמעותית.
לאחר מכן בחנו את השפעת ההשכלה, תוך שמירה על יציבות גורמים אחרים. גילינו שרמות השכלה גבוהות יותר קשורות אף הן לנטייה להרוויח מאסונות טבע, בעוד שמעוטי ההשכלה חוו הפסדים הרסניים.
לבסוף התמקדנו בבעלות על בתים. באופן דומה, תוצאותינו הראו שבעלי הבתים יצאו מהאסון במצב טוב בהרבה לעומת שוכרי בתים.
המסקנה שניתן להפיק מהממצאים שלנו היא שאסונות טבע מחריפים אי שוויון כלכלי, במיוחד לפי גזע. כך, למשל, מצאנו שבמונמות' שבניו ג'רזי – פרבר של העיר ניו יורק שחווה את הנזק הכבד ביותר מאסון טבע בארה"ב בין 1999 ל-2013 – ניתן לייחס לאסונות עלייה של 110 אלף דולר בפער ההון בין לבנים ושחורים לאורך אותה תקופה.
ההשפעה הלא צפויה של הסיוע הממשלתי
הממצאים הללו מדכאים בפני עצמם, אך ייתכן שהעובדה שהסיוע הפדראלי רק תורם לאי השוויון מטרידה עוד יותר.
הסיוע שמעניקה FEMA לאזורים שחוו אסון טבע קיצוני אמור למזער את ההשלכות השליליות של אותם אסונות. בעולם אידאלי, הסיוע הזה היה מפחית את אי השוויון – או לפחות בולם את התרחבותו. ממצאנו מעידים על ההפך.
בניגוד לצפוי, הסיוע לא מחולק רק בהתאם לנזק או לצורך. למעשה, כשהשווינו את עלות נזקי אסונות הטבע ברחבי ארה"ב מ-1999 עד 2013 לסכום הסיוע שהוקצה להם, מצאנו התאמה נמוכה מאוד בין שני המשתנים. עובדה זו רומזת שההחלטה על הסיוע הממשלתי לא מונעת דווקא ממידת הצורך בו אלא יותר על ידי גורמים אחרים, כמו שיקולים פוליטיים.
עם זאת, מבחינה סטטיסטית פירוש הדבר הוא שביכולתנו לבודד את השפעת הסיוע מאסונות טבע. כשעשינו זאת גילינו שסיוע FEMA החמיר אף הוא את אי השוויון. במחוז ניו יורק, לדוגמה, שקיבל כשמונה מיליארד דולר בכספי סיוע מ-1999 עד 2013, גילינו שניתן לייחס לסכום הזה עלייה של 105 אלף דולר בפער ההון בין לבנים לשחורים.
בקיצור, ממש כמו אסונות הטבע עצמם, הסיוע הפדראלי מחריף את אי השוויון הכלכלי.
השאלות שהלכו איתנו הלאה
השאלה המתבקשת אחרי כל זה היא כמובן – למה?
במחקר שביצענו, שאפנו לזהות את דפוסי אי השוויון, ולפיכך אין ביכולתנו לפרט את הסיבות לכך שאסונות טבע וסיוע פדראלי תורמים לו. אבל אנחנו יודעים ממחקר קודם שהסיוע הפרטי ומאמצי ההשקעה הקהילתית בשיקום מרוכזים, באופן לא פרופורציונלי, בקהילות אמידות, במיוחד בקהילות לבנות ממעמד הביניים.
בהתחשב בתכיפות הגוברת של אסונות טבע ובתפקידם בהחמרת אי השוויון הכלכלי, ארה"ב חייבת לשקול מחדש את האופן בו היא מגיבה לאסונות. סיוע בשיקום המידי הוא חיוני, אך חשוב לא פחות לוודא שהסיוע לא יעמיק פערים קיימים.
ג'וניה האוול היא פרופסור לסוציולוגיה, וחוקרת במכון קינדר של אוניברסיטת רייס ובאוניברסיטת פיטסבורג.
פורסם במקור באתר The Conversation, לקריאת המאמר המקורי, לחצו כאן.
