בימים האחרונים הציבור הישראלי עד לתופעה מעניינת ויוצאת דופן – בכירים בשירות הציבורי יוצאים בגלוי נגד משרד האוצר, ולא רק במילים אלא גם במעשים. מדובר, כמובן, בהחלטתו של מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון חגי רזניק להדיח את נציגי משרד האוצר מהוועדה לגיבוש המלצות ליישום תוכנית הדיור הציבורי ובהחלטת מנכ"ל הביטוח הלאומי מאיר שפיגלר לבטל את הסכם עודפי התקציב של המוסד עם האוצר.

בשני המקרים מדובר בכניסה לקרב, חזיתי ומתמשך, המכוון נגד הפקידות הבכירה באוצר. בשני המקרים מדובר בפעולה בחתימה גבוהה, המנוהלת באמצעות הודעות לתקשורת וחלופת מכתבים פומביים. בשני המקרים המטרה היא אחת – לרסן את כוחם והשפעתם המופרזת של אנשי אגף התקציבים על המדיניות בשני הגופים המדוברים, ובכלל. למעשה מדובר בקריאה נגד התפיסות השולטות באגף התקציבים.

יציאה חזיתית של מנכ"ל משרד ממשלתי, או מוסד ממשלתי במקרה של הביטוח הלאומי, נגד משרד האוצר היא לא תופעה שכיחה. אולי בגלל שבמקרים רבים פקידי אוצר לשעבר הם אלו שמשמשים כמנכ"לים במשרדי הממשלה. חיכוכים היו תמיד, אבל הפעם מדובר בהתקפות שלא מסתפקות רק בעניין ספציפי שעל הפרק, אלא בערעור על הסמכויות שלקחו לעצמם אנשי האוצר להכתבת המדיניות בכל אחד מגופי הממשלה. בערעור התפיסות והרעיונות השולטים במסדרונות האוצר. כדאי לשים לב לכך שבחזית המאבק הזה עומדת, בשני הצדדים, דווקא הפקידות הבכירה. הדמויות הפוליטיות משחקות תפקיד משני. הן מעניקות גיבוי למהלכים של הכפופים להם, אבל מהעורף.

התגובות באוצר מעידות על הלחץ שיוצרים שני המהלכים הללו במשרד. החלטתו של רזניק להדיח את בכירי האוצר מהוועדה זכתה לשני מכתבים חריפים, שפורסמו יום אחרי יום. הראשון מהממונה על התקציבים שאול מרידור, שדרש את התנצלותו של רזניק והשני מסגנו, אריאל יוצר, שיצא בצורה חריפה נגד התנהלות משרד השיכון ביחס לדיור הציבורי ולהתנהלות התקציבית של משרד השיכון.

ההחלטה של מנכ"ל הביטוח הלאומי ושר הרווחה להודיע על ביטול הסכם העודפים גררה איום מצד אנשי האוצר כי בקיצוץ רוחבי של 20 מיליארד שקלים בתקציב 2019.

אפשר לוותר מראש על תאוריות הקונספירציה, לא מדובר במהלך מתואם. רזניק ושפיגלר לא מגיעים מאותם החוגים. בשני המקרים מדובר בהתפוצצות של תהליכים שמבשילים כבר זמן רב, בשני מקומות שונים ובהקשרים שונים. מצד שני אפשר לנסות ולנתח מדוע מתרחשים שני אירועים בעוצמה כזאת דווקא עכשיו? הרי הבעיה של הביטוח הלאומי מתגלגלת משר לשר כבר שנים רבות, וכך גם המשבר בדיור הציבורי.

הסבר אחד, אותו אולי יאהבו באוצר, הוא שהכל פוליטי. ריח הבחירות באוויר הוא הקטליזטור שדוחף את המהלכים שנועדו ליצור כותרות. ההסבר הזה לא משכנע כל כך. בשני המקרים מדובר במהלכים עצומים, אך השפעתם על קולות הבוחרים זניחה – כץ לא ירוויח מהמהלך הזה קולות בפריימריז וגם גלנט לא – ובכל מקרה הבשלתם תגיע הרבה אחרי הבחירות. אם העניין היה פוליטי ופופוליסטי, סביר להניח שלא המנכ"לים היו נמצאים בחזית אלא דווקא השרים. באוצר אולי אוהבים לראות בנבחרי הציבור אינטרסנטים שמוכנים להקריב את הקופה הציבורית תמורת מנדט או שניים. אבל מדובר בגישה צינית שנועדה לשמר את כוחו של אגף התקציבים מול השרים.

הסבר אחר הוא שייתכן שיש מי שמזהה חולשה באגף התקציבים, ולכן רואה בעת הנוכחית שעת כושר לתקוף. שאול מרידור נכנס לתפקיד הממונה על התקציבים לפני פחות משנה, בנובמבר 2017. תקציב 2018 אושר לפני כניסתו לתפקיד ותקציב 2019 היה כבר מוכן ברובו. בתקציב 2020 יתחילו לטפל כנראה רק אחרי הבחירות. למעשה מרידור צפוי לסגור שנתיים בתפקיד בלי באמת להעביר תקציב וחוק הסדרים. הקדמת העברת תקציב 2019 למרץ 2018 החלישה את כוח המיקוח של האגף בראשו הוא עומד.

הסבר נוסף נוגע דווקא לדיסוננס שבין מצב הקופה הציבורית למצב השירותים החברתיים. בשנים האחרונות מסתיימת כל שנת תקציב בעודפי גבייה משמעותיים של עשרות מיליארדי שקלים, כשכל שקל עודף מופנה להורדת יחס החוב-תוצר של ישראל. האנשים האמונים על אותם שירותים חברתיים רואים מקרוב שלמדינה יש כסף, הרבה כסף ומבינים שמדיניות הייבוש של השירותים החברתיים לא תלויה במצבה של קופת המדינה אלא היא תוצאה של מדיניות מכוונת. במקרה כזה, עודפי השיא של 2017 הם אלה שהתניעו את רוח הנגד למדיניות האוצר.

ואולי אפשר להסתכל על כל העניין הזה כתגובת נגד. בימין נוהגים להסביר את המהלכים להחלשת בית המשפט העליון כתגובת נגד למהפכה החוקתית של הנשיא בדימוס אהרן ברק, שיצרה לטענתם חוסר איזון בין הרשויות. שלושים שנה חלפו מאז המהפכה התקציבית של משרד האוצר, שניצל את המשבר של הכלכלי של שנות השמונים כדי להמציא את חוק ההסדרים שהעניק לו כוח כמעט בלתי מוגבל על פני שאר משרדי הממשלה. ממספר מכשירי ה-MRI בבתי החולים, דרך יחס התקינה של מטפלות לילדים במעונות היום, ניהול ענפי החקלאות, תכנון שכונות וערים, ניהול משק החשמל ועד ניהול גופי שידור. אין תחום בחיי המדינה והחברה שאותה קבוצה קטנה של כלכלנים לא מוצגת כמומחית בו ושולטת בו.

אמירתם של רזניק שפיגלר וגוטליב היא בבחינת "עד כאן!". העצמאות שדורשים בביטוח הלאומי והיחס המזלזל לדיור הציבורי שמסרבים לקבל במשרד השיכון הן רק ביטוי לתחושת מיאוס שקיימת במערכות הממשלה משלטון האוצר.

עכשיו נותר רק לחכות ולראות כמה רחוק תגיע המחאה שלהם, ואם יישארו לבד.