"חייבים להכניס תודעה מעמדית לאופנה" – המשפט הזה לא נאמר על ידי מנהיג מפלגת שמאל כלשהי, וגם לא נלקח ממצע של איגוד עובדים מסוים. הדוברת היא הדוגמנית הבינלאומית שרה זיף, בראיון למגזין האופנה הנחשב 'ווג'. "דוגמניות הן לא מי שאת מדמיינת כשאת חושבת על זכויות עובדים, אבל העובדה היא שאנחנו מבצעות עבודה וזכאיות לקבל יחס הוגן, כמו כל אחת ואחד שעובדים למחייתם", הוסיפה זיף, שדבריה מסמלים במידה רבה את אחת המגמות המרתקות והמשמעותיות שעוברות על תעשיית האופנה בשנה האחרונה.
לאחר ששנת 2017 הוכתרה בפי כל כשנה שבה אופנה בת קיימא נכנסה למיינסטרים, ניתן להכריז כי שנת 2018 היא השנה בה הדוגמניות החלו לדרוש מכולם להתייחס אליהן כעובדות לכל דבר, ולקבל את הזכויות והגנות הנובעות מכך.
הצעד הראשון היה שהדוגמניות הפכו להיות דמויות פוליטיות יותר מבעבר. השילוב בין מחאת #metoo, שהעלתה על פני השטח את דיכוי הנשים בתעשיית הבידור ופרמה את קשר השתיקה סביבו, לבין נשיאותו של טראמפ שהצליחה לחדד, להציף ולקטב את המתחים הפולטים בארה"ב כך שאפילו טיילור סוויפט העזה להתבטא פוליטית, הובילו דוגמניות רבות לא לפחד משימוש בכוחן ובמעמדן במטרה להיאבק על ערכיהן.
כך, בתקופת בחירות האמצע בארה"ב לא היה נדיר בכלל לראות דוגמניות רבות מביעות את עמדותיהן הפוליטיות, וקוראות לעוקביהן ומעריציהן להצביע למועמד/ת מסויימת. מספר דוגמניות אף לקחו חלק פעיל ומרכזי בקמפיינים של מועמדים מקומיים, בעיקר בניו יורק וקליפורניה, שהם מוקדים מרכזיים בתעשיית הדוגמנות האמריקאית, בתמורה להבטחות שיפעלו למען תנאי עבודתן של דוגמניות ומקצועות פרילנס אחרים.
במובנים רבים, בבסיסה ההתעוררות מצד הדוגמניות נמצא המאבק בהטרדות מיניות. אולם מלבד חשיפת שמות של פוגעים ידועים, ושיתוף ועיבוד חוויות קשות ומטרידות, החלו השנה דוגמניות רבות לפעול במטרה להעלות מודעות לכשלים המהותיים וליחסי הכוחות הבעייתיים בתעשיית האופנה, תוך קידום חקיקה ומנגנוני פיקוח ייחודים לתעשיית הדוגמנות שישנו את המצב.
הדימוי זוהר, המציאות פוגענית
יחסי העבודה בעולם הדוגמנות פרוצים במיוחד. דוגמניות הנכנסות לעולם הנוצץ במטרה להגשים את החלום ולהתפרסם, נדרשות לעבוד לרוב שעות ארוכות, רחוק מהבית, בשכר מועט ולעתים ללא שכר בכלל באמירה שהן מקבלות חשיפה רבה בתמורה להשתתפות באירועים הנוצצים. הדוגמניות חשופות מאד לפגיעות והטרדות שעלולות להתפרש כיחסי עבודה תקינים, כגון מגע בבגד או בדוגמנית ללא בקשת רשות, או לחץ להצטלם בעירום מלא או חלקי מבלי שהנושא תואם מראש. נוסף על כך, רובן המוחלט של הדוגמניות מועסקות כפרילנסריות ולא כעובדות של סוכנות הדוגמנות, ולכן אינן זכאיות להגנה שמעניק החוק מפני הטרדות מיניות במקום העבודה.
לפי מחקר שבוצע על ידי ברית הדוגמניות, בעוד ש-40% מהנשים חוות הטרדה מינית במקום עבודתן, מספר חמור ובעייתי בפני עצמו בקרב דוגמניות הנתון מזנק עד למעלה מפי שתיים מכך ומגיע ל-86.7% מהדוגמניות שמתארות כי חוו הטרדה מינית במקום עבודתן.
עוד חשף המחקר כי 85% מהדוגמניות טענו כי נתבקשו לדגמן בעירום בעבודה או בליהוק מבלי להודיע על מראש ושליש מהדוגמניות דיווחו כי חוו לחצים לקיים יחסי מין בעבודה. גם בתחום דימוי הגוף מעלות תוצאות המחקר תמונה קשה, אך לא מפתיעה; 4 מתוך כל 5 דוגמניות במחקר הוגדרו בתת משקל; חצי מהדוגמניות דיווחו כי נאמר להן שלא יקבלו עבודות אם לא יורידו משקל; לאחת מתוך כל עשר דוגמניות נאמר שעליה לעבור ניתוח פלסטי.
פורמות את קשר השתיקה
באוקטובר 2017 יצרה הדוגמנית והאקטיביסטית קמרון ראסל את ההאשטאג #MyJobShouldNotIncludeAbuse – "העבודה שלי לא צריכה לכלול התעללות" במטרה לחשוף את עומקה של תופעת ההטרדות המיניות ולמחות עליה. בתוך ימים עלו אלפי ברחבי הרשתות חברתיות פוסטים שכללו תיאורים של חוויות קשות של הטרדות מיניות ואף אונס שהתרחשו כחלק מעבודת הדוגמנות. חלק מהפוסטים תיארו לחצים לצילום בעירום אפילו בקרב קטינות וקטינים, מבלי שהדבר הוסכם מראש, נגיעות באזורים פרטיים ושידול לשימוש בסמים ואלכוהול. חלק מהפוסטים אף מתארים דרישות מצד מלהקים ומנהלים לבצע מין אוראלי באודישן כדי לקבל את העבודה, צלמים שאוננו על הסט תוך כדי צילומים ועוד מקרים קשים נוספים.
בתחילת ינואר 2018 פירסם הניו יורק טיימס תחקיר החושף עשרות עדויות דוגמנים ועוזרי צלמים המאשימים את שני הצלמים המפורסמים, ברוס וובר ומריו מריו טסטינו בניצול מיני, והטרדות מיניות על סט הצילומים. "הוא היה טורף מיני ידוע" אמר הדוגמן ריאן לוק על טסטינו שצילם אותו לג'וצי. "היה מנהג קבוע לתת לדוגמן אזהרה מראש עם קבענו לו עם צלם שידענו שיש לו מוניטין מסוים" הודה סוכן בסוכנות המובילה נקסט לניו יוקר טיימס, "אבל אם אתה כדוגמן לא הולך לעבוד עם מישהו כמו וובר או טסטינו, אתה יכול פשוט לארוז את החפצים שלך ולעבוד בתעשייה אחרת" המשיך הסוכן והדגים בכך את פערי הכוחות בין הצלמים הוותיקים והמוערכים לבין הדוגמנים הצעירים, וכן את היחס של הסוכנות אל הדוגמנים והדוגמניות שלהם.
חודש לאחר מכן, פירסם הבוסטון גלוב אף הוא תחקיר מקיף על תקיפות והטרדות מיניות בתעשיית האופנה. "אם אנשים באמת היו מבינים מה מתרחש מאחורי הזוהר של התעשייה, הם היו מזועזעים" אמרה לגלוב הדוגמנית אבי לי. הכתבה שכללה שיחות עם מעל ל-50 דוגמניות ודוגמנים מרביתן בפנים גלויות שדיברו על החוויות אותן חוו במהלך עבודתן. במהלך התחקיר נחשפו האשמות כלפי לפחות 25 צלמים, סוכנים, סטייליסטים, מלהקים ובכירים נוספים בתעשייה.
אולם ייחודו של התחקיר הוא כי מעבר להאשמות האישיות כלפי תוקפים נקודתיים, עוסק התחקיר בביקורת של הדוגמניות כלפי התעשייה עצמה, שלא הגנה עליהן, הסוכנויות שידעו כי הם שולחים אותן לתוקפים ידועים. בנוסך העירו הדוגמניות והדוגמנים על יחסי הכוחות השוררים בין הבכירים, הצלמים והמנהלים בתעשייה, רובם גברים מבוגרים לבין הדוגמניות שרובן נשים צעירות, וברוב המקרים אפילו קטינות.
"אמרו כבר מההתחלה שאני ברת החלפה ומיליון בנות אחרת יישמחו לקחת את התפקיד שלי" אמרה הדוגמנית רֵמי הולוויק.
"אם אני אפרוש, מישהי אחרת תיקח את העבודה שלי, את המקום שלי. והן הולכות לסבול מאותן הטרדות וזלזול. מדובר בשינוי התרבות, אחת ולתמיד" אמרה הדוגמנית סוזנה קרזטלה
"דוגמניות נמצאות ב'טווח ביניים' בו הן אינן מוגנות על ידי אף אחד מהחוקים שחוקקו כדי להגן על אמנים" הסבירה לגלוב סיבני הונוואד, עורכת דין שמסייעת למספר דוגמניות. לטענת דוגמניות, הפרצה בחוק שמאפשר לסוכנויות לא להגן על הדוגמניות נקראת "incidental booking exception" לפי החוק סוכנויות הדוגמנות נחשבות סוכנויות ניהול שמייעצות ומנתבות את הקריירה של הדוגמנית וכל רישום לעבודה (Booking) הוא מקרי לחלוטין למהות של הסוכנות בניהול וייעוץ לדוגמנית ועל כן לא חלות עליהן רגולציות שיגנו על הדוגמניות כפרילנסריות במקום עבודתן.
לראשונה: תאי הלבשה נפרדים
לאורך השנה רשמו הדוגמניות הישגים רבים, במטרה להתמודד עם תנאי העבודה הבעייתיים בתעשייה. הראשון שבהם התרחש כבר בפברואר בשבוע האופנה בניו יורק, כאשר לראשונה ב-27 שנות קיומו, הוצבו השנה, לראשונה, תאי הלבשה נפרדים לדוגמניות המשתתפות בתצוגות האופנה, ואפשרו להן להתלבש מאחורי מחיצה, רחוק מעיניהם ובעיקר ממצלמותיהם של צלמי האופנה.
Is it a bird? Is it a plane? No, dear followers — behold: it’s a private changing area! #NYFW #StepByStep #ModelAlliance pic.twitter.com/ZMkkWe1XBx
— Model Alliance (@ModelAllianceNY) 13 בפברואר 2018
אחורי הקלעים של תצוגות האופנה נראות לעיתים יותר כמו פס ייצור, בו על דוגמניות המסלול לפשוט מעליהן את הבגד הקודם, להתלבש ולהתארגן לקראת הבגד הבא שעליהן להציג, כולל האיפור ועיצוב השיער. תאי ההלבשה בניו יורק הוקמו בעקבות פנייה של ארגון "ברית הדוגמניות" למועצת מעצבי אמריקה שמפיקה את שבוע האופנה.
ברית מעוררת כבוד
ברית הדוגמניות (The Model Alliance), הוא ארגון שהוקם בשנת 2012 על ידי שרה זיף ודוגמניות נוספות, מתפקד כמעין איגוד מקצועי, שכן בשל היותה פרילנסריות אסור להן להתאגד באופן חוקי, ופועל בשנים האחרונות, במספר חזיתות, להסדרת יחסי העבודה בעולם הדוגמנות. בין היתר, פועל הארגון במאבק בהפרעות אכילה ודימוי גוף בעייתי, נאבק להסדרת מעמדן של ילדות מתחת לגיל 18 בתעשייה והסדרת הזכויות המגיעות להן ומעניק ייעוץ בנושאי עולם העבודה וחוקי עבודה לדוגמניות ולשאר הגורמים בתעשייה. בנוסף, מאפשר הארגון לדוגמניות להגיש תלונות באופן אנונימי שלא ייפגע בהמשך הקריירה שלהן.
בחודש מאי פירסמו ברית הדוגמניות את תכנית RESPECT. מטרת היוזמה, שמוביל הארגון, היא יצירת מסגרת חוקית ומחייבת, בהובלת הדוגמניות שתפעל להסדיר את תנאי עבודתן, ולמגר את תופעת ההטרדות והניצול המיני. הקול הקורא מבקש להתמודד גם עם הניצול הכלכלי ויחסי הכוחות בין הדוגמניות לסוכנויות והמותגים, ואפילו ועם אידיאל היופי והרזון שרווח בתעשייה.
https://www.instagram.com/p/Bi3jfkggAF6/?utm_source=ig_embed
"הסכמתנו להצטלם כנציגות מקצועיות של מוצר או מותג, לא כוללת בתוכה הסכמה שילטפו אותנו, יחפנו באברי גוף שלנו, שיפשיטו אותנו באופן לא וולונטרי או גרוע מכך". פורסם בקול הקורא על חתמו מעל ל-100 דוגמניות בניהן דוגמניות על כגון ג'יזל וטדי קווינליבן.
"היום אנחנו מציבות בקדמת הבמה פתרון: תכנית 'ריספקט' שעוצבה על ידי דוגמניות ובנות בריתן, מספקת תשתית רוחבית להגנה על הדוגמניות והקולגות שלהן מפני הטרדה. ריספקט מכוונת מעבר למילים של סימפטיה ותיקוני טלאים, אלא פועלת למניעה של המקרים באמצעות העצמת הדוגמניות ועקירה מהשורש של הניצול בתעשייה". הדוגמניות מזהות ומדגישות בנוסף כי "הטרדות מיניות לא מתרחשות בווקום- דוגמניות חוות לעיתים קרובות מקרים של ביוש גוף ובריונות, נתונות ללחץ להוריד משקל ולסכן את בריאותן כדי לקבל עבודות"
היעד הבא: גוף אכיפה עצמאי
לצד יצירת 'קוד הוגנות וכבוד במקום העבודה', קוראות בברית הדוגמניות להקמתו של גוף אכיפה עצמאי ושקוף שתפקידו לפקח על מקומות העבודה ולהוות כתובת להגשת תלונות עבור הדוגמניות באופן בטוח וסודי ללא חשש לפרנסתן. בארגון מציינות גם כי היוזמה תתייחס גם לפגיעות הכלכלית של רבות מהדוגמניות המהווה פתח לניצול רחב ותבטיח כי הדוגמניות תקבלנה את שכר ראוי על עבודתן וללא הלנות שכר וקנסות. בנוסף מדגישות בארגון כי התכנית ריספקט תהיה מחייבת מבחינה משפטית עבור כל החתומים עליה.
שרה זיף, ממובילת היוזמה הסבירה כי את הרעיון ליצירת תכנית ייעודית בהובלת הדוגמניות עצמן הן קיבלו בהשראת "הסכם בנגלדש" שנחתם ב-2013 בעקבות אסון הרנה הפלאזה, בו נהרגו 1,134 עובדות נהרגו בקריסת קומפלקס מתפרות בבירה דאקה. ההסכם שנחתם בחסות ארגונים העובדים הבינלאומיים נועד לפתור את בעיית הבטיחות הקשה במבנים המשמשים את מפעלי הייצור וייחודי בכך שהפיקוח עליו מתבצע ברובו על ידי הפועלות במפעלים עצמן. הבחירה לשאוב השראה מהסכם שנועד להגן חייהן של התופרות שהינן "הפועלות" של תעשיית האופנה, איננה מקרית ובכך מבקשות הדוגמניות להגיד כי במידות רבות גם הן "פועלות" במובנים רבים.
מקמפיין חברתי לאקטיביזם פוליטי
מלבד התכנית RESPECT, ניסו פעלו בברית הדוגמניות גם במסגרת הפוליטיקה המקומית ליצירת חקיקה שתגן על הדוגמניות מפני הטרדה מינית. בארגון התמקדו במדינות ניו יורק וקליפורניה, שהן מוקדים מרכזיים בתעשיית הדוגמנות. בחודשים מאי וספטמבר עברו בניו יורק ובקליפורניה בהתאמה חוקים שנועדו להסדיר את ההגנות על עובדות ועובדים בתעשיית הבידור השונות במדינות, והחובות החלים על הסוכנויות ששולחות את הדוגמניות לעבודות, צילומים ואודישנים במטרה להגן עליהן מפני תקיפה והטרדה מינית במקום עבודתן.
במהלך נסיונות החקיקה, ואישור החוקים על ידי המושלים המקומיים לא היססו דוגמניות רבות להשתמש בהשפעתן וכוחן במובילות דעת קהל כדי ללחוץ על המחוקקים לקדם את החוקים.
השפעה גם על המעסיקים
התעוררות של העובדות-הדוגמניות לא פסחה גם על המעסיקים השונים, כגון מגזיני אופנה ובתי אופנה מובילים ומותגים שמיהרו להכין קודי התנהגות, הקובעים כיצד נראה סט הצילומים במהלך עבודה עבורם. בחודש אוגוסט הודיע מגזין האופנה ווג כי יפסיק להציג דוגמניות קטינות מתחת לגיל 18 בכתבות ובשערי שלל המגזינים השונים שלו, וקורא לשאר האופנה ללכת בעקבותיו. תחת הכותרת "מדוע עולם אופנה צריך להתחייב לסטנדרט דוגמנות של 18+" נכתב בכתבה כי "בהכרה בפגיעוּת הייחודית של קטינים וקטינות הנזרקים לקריירה עליה יש להם שליטה מעטה ושבה ניצול והתעללות נהיו נפוצים מדי, קוד ההתנהגות (של המגזין – מ.ה) קובע כי אף דוגמנית מתחת לגיל 18 תצולם לכתבות והפקות"
בנוסף לווג, בתי אופנה מובילים כגון שאנל, קרינג, המחזיקים במותגים מובילים גוצ'י ,פומה איב סאן לורן ועוד, וLVMH המחזיקים בלואי ויטון, דיור, פנדי ועוד הודיעו גם הם שיפסיקו להעסיק דוגמניות מתחת לגיל 16 וכי דוגמנית מתחת לגיל 18 תחויב בליווי מבוגר, סוכן או הורה לצילומים, תצוגות אופנה או הפקות.
ניתן לראות כי הדרישה לראות בהעסקת בדוגמניות כעובדות מן המניין, שהחלה סביב מאבק בהטרדות המיניות, דורשת מתעשיית האופנה להתמודד עם הסדרת מקצוע הדוגמנות באופן כללי, ומכאן נובע העיסוק בשאלה מאיזה גיל ראוי להתחיל להיכנס לעולם עבודת הדוגמנות.
"זה היה מערב פרוע ללא חוקים, וכעת אנחנו בתהליך בנייה מחדש"
בתחילת ספטמבר, ביום הפתיחה של שבוע האופנה השני בניו יורק פרסם בניו יורק טיימס כתבת שער תחת הכותרת "דוגמנות בעידן #TimesUP" ועסקה בשאלה כיצד התעצבה תעשיית האופנה בשנה האחרונה לאור התופעות שהצגנו לעיל.
"זה היה מערב פרוע ללא חוקים, וכעת אנחנו בתהליך בנייה מחדש" תיארה קארן אלסון, דוגמנית וחברה בצוות המנהל של ברית הדוגמנית. בכתבה תיארו הדוברים והדוברים השונים מצד אחד חלחול של הצבת הגבולות המחודשות, ודיווחו על פחות מקרים של נגיעה לא רצויה ויותר מקרים של בקשות רשות לפני נגיעה בבגדים בגוף או בשיער, אך לצד זאת תוארו מקרים רבים של תוקפים ידועים שנחשפו בשנה האחרונה ואמנם באופן רשמי הוצאו מאור הזרקורים, אך ממשיכים לעבוד עבור מותגים ידועים בקמפיינים ועבודות שקטות יותר כצלמים, מאפרים וסטייליסטים.
הדוגמנית הטרנסית המצליחה טדי קווינליבן, תיארה לטיימס כיצד הסוכנות שלה הפסיקה לייצג אותה כאשר החלה לשתף בפומבי את חוויות התקיפה אותן חוותה בתעשייה "כשדיברתי על להיות טרסנית, הם היו מאד תומכים, הם היו הרבה יותר מהוססים כשדיברתי על תקיפה" היא סיפרה "הם הגיבו בחמלה, אבל הם לא הציגו אף פתרון חוץ מלהציע שאספיק לעבוד בשביל כל המותגים הרבים שהתוקף שלי עבד בעבורם"
אחד הדברים המרכזים שנחשף בכתבה של הטיימס הוא כי הדוגמניות מסרבות להאמין ליוזמות הוולנטריות של המותגים והמגזינים להתמודד עם ההטרדות המיניות. לפי הכתבה, בעוד שקונדה נאסט, המו"ל של מגזינים רבים בניהן ווג וואניטי פייר, וכן חברות האופנה הגדולות קרינג וLVMH פתחו השנה כל אחת מוקד פניות לטיפול בהטרדות מיניות, לא התקבלה ולו פנייה אחת לאחד מן המוקדים של המעסיקים. לעומת זאת קו האנונימי שמפעיל ארגון ברית הדוגמניות חווה עלייה של פי 40 במספר הפניות בשנה החולפת, במועד פרסום הכתבה. הדבר מדגיש אם כך את החשיבות של מודל ייחודי לתעשיית הדוגמניות דוגמת RESPECT המובל על ידי הדוגמניות, כפועלות, במטרה להתמודד עם התקיפות וההטרדות המיניות.
המאפייה האקטיביסטית
המאבקים הפוליטיים זולגים גם מחוץ לתחומי עבודת הדוגמנות עצמה, והתעוררות הפוליטית מביאה איתה רוח גבית לדוגמניות רבות להיאבק גם למען דברים נוספים, כגון גיוון תעשיית האופנה, מאבק לשיוון מגדרי, התנגדות לאפליה של טרנס* וכן אפילו מאבקים שמחוץ לתעשיית האופנה לגמרי כגון המאבק במשבר האקלים או במדיניות ההגירה של ארה"ב.
בין היתר קם השנה ארגון המכנה עצמו "מאפיית הדוגמניות" (Model Mafia) המאגד בתוכו מעל ל-200 דוגמניות, הנאבקות למען שלל מטרות שונות ומגוונות ומספקות אחת לשנייה סולידריות ותמיכה במאבקיהן.
"דוגמנות יכול להיות מקצוע מאד בודד. כל אחת צריכה קהילה, מקום בו א.נשים מבינים אותה ועם מה היא מתמודדת." אמרה נימנוי סמיט למגזין net-a-porter. "מאפית הדוגמנות היא קל מאוחד לשינוי שאנחנו רוצות לראות בתעשייה- יותר גיוון, שיוון וביטחון במקום העבודה" הוסיפה סינאד בוול,
"כאשר כל חלק מהתעשייה שלנו, מודר או מדוכא, והניצול פורח זה פוגע בכולנו"
דוגמה נוספת לכוחן של הדוגמניות להשפיע על כלל תעשיית האופנה ניתן למצוא בסערה שהתחוללה בחודש נובמבר סביב תצוגת האופנה השנתית של ויקטוריה'ס סיקרט. ראיון שהעניק למגזין 'ווג' לרגל התצוגה הגן ראזק על הבחירה להציג אידיאל יופי מונוטוני שנדמה שלא מדביק את הקצב עם המגמות שעוברות על עולם האופנה ותרבות בכלל ואמר כי "למותג יש דימוי מסוים, זווית הסתכלות מסוימת. יש לו היסטוריה. קשה לבנות מותג". בתשובה לשאלה מדוע עד כה, ביותר מ-20 שנות תצוגה לא צעדה על המסלול אף דוגמנית טרנס*ית או דוגמנית הנחשבת כדוגמנית "מידות גדולות" שאל: "כדאי שתהיה דוגמנית טרנסקסואלית בתצוגה? לא ולא. אני לא חושב שכדאי לנו, למה לא? כי התצוגה עוסקת בפנטזיה. זה בידור שנמשך 42 דקות"
ההצהרה המקוממת והטרנספובית של הבכיר עוררה מחאה, אותה מובילות דוגמניות, ובמיוחד דוגמניות ששואפות להופיע בהמשך הקריירה על המסלול של ויקטוריה'ס סיקרט ולקבל את הכנפיים היוקרתיות של המותג. בפוסט שהעלה ארגון 'ברית הדוגמניות', המתפקד כמעין ארגון יציג של דוגמניות, כי כזכור אסור לדוגמניות להתאגד באופן חוקי, נכתב כי הן "מאוכזבות מההערות האחרונות של מנכ"ל השיווק אד ראזק בקשר לדוגמניות מידות גדולות וטרנסיות". עוד הוסיפו כי "הערות כאלה יוצרות סביבה עבודה עוינת בעבור מי שלא עומדות בתבנית של ויקטוריה'ס סיקרט, כזו הכופה אידיאל יופי לבן, סיסג'נדרי (הלימה בין מין ביולוגי ומגדר – מ.ה) צעיר ורזה".
בהמשך הפוסט, שזכה בינתיים לשיתופים רבים וכיכב בסטורי של דוגמניות רבות, ביניהן הדוגמנית למידות גדולות רובין לאוולי, והדוגמנית הטרסנית טדי קווינליבן, מציינות ב'ברית הדוגמניות' כי לצד החד-גוניות וההדרה, נתקל המותג בשנה האחרונה בהאשמות על הטרדות מיניות שחוו דוגמניות מצד צלמים בעת עבודה עבור המותג, וקראו למותג להצטרף לתכנית ריספקט שהן מובילות במטרה להתמודד עם תופעת ההטרדות המיניות ועם החוקים הפרוצים בתעשיית האופנה. את הפוסט חתמו הדוגמניות בקריאה לסולידריות "כאשר כל חלק מהתעשייה שלנו, מודר או מדוכא, והניצול פורח זה פוגע בכולנו. אנחנו יכולות וצריכות לעשות טוב יותר".
כאמור, אין זו השנה הראשונה בה תעשיית האופנה ניצבת בפני גל של התעוררות במודעות להטרדה ותקיפה מינית שבמהלכו נחשפות תלונות רבות כנגד תוקפים ידועים. אך ייחודה של 2018, מהבחינה הזאת, הוא בשינוי מוקד השיח מהתוקפים הספציפיים אל עבר תנאי עבודה הדוגמנות באופן כללי ויחסי הכוחות המעמדיים והמגדריים הפועלים בה. – יחסי הייצור בלשונו של מרקס, אם תרצו.
מעניינת במיוחד היא הבחירה הלא מובנת מאליה של דוגמניות רבות, המועסקות במקצוע שעל פניו הוא התגלמות עולם הזוהר המנוגד לעולם העבודה האפרורי לזהות את עצמן כפרולטריון, כוח העבודה הפועלי בתוך יחסי הייצור האלה. ולפעול להסדרת מקצוען ולספק להן הגנה במקום עבודתן תוך שימוש בכלים של מאבק פועלי-מעמדי של סולידריות, קידום חקיקה ורגולציה במקום העבודה, ויצירת מודלים בשליטתן, במקום המודלים הוולונטריים שמציעים המעסיקים שיגנו עליהן.
חשוב לציין שלמרות ההצלחות הרבות והמודעות הרבה לה זכו הדוגמניות, הדרך עדיין ארוכה מאוד עבורן, ומרבית השותפות במאבק הן דוגמניות מהשורה השנייה, מרבית של דוגמניות העל עדיין לא הצטרפו אליו. בנוסף, דוגמניות שחושפות מקרים של הטרדה מינית, סובלות מסנקציות רבות ומתקשות לקבל עבודות בשל תיוגן כ-"בעייתיות".
השבירה של הדימוי הזוהר, ממחישה כי יחסי הכוחות המעמדיים שעליהם דיבר קרל מרקס במפעלי הייצור של אירופה בעיצומה של המהפכה התעשייתית במאה ה-19 נכונים גם להיום לעולם העבודה של עולם הזוהר במאה ה-21 תחת הקפיטליזם הגלובלי. לא נתפלא אפוא אם בין מדפי כוננויות הספרים בסלונן של דוגמניות עומדים זה לצד זה מגזין ווג וכתביו של מרקס.
