לאחר חצי שנה של דיונים, סיימה השבוע "ועדת הטייקונים" את עבודתה, והמלצותיה תוגשנה בחודשים הקרובים. תחת הכותרת 'הוועדה לבחינת מתן אשראי ללווים גדולים' שמה לעצמה הוועדה מטרה גדולה: חשיפת מנגנון האשראי הלקוי, שיצר את מעמד הטייקונים הישראלי בעשורים האחרונים. מטרה זו אומנם ראויה, אך מתמקדת בכשלי העבר במקום בבעיות הבוערות של ההווה והעתיד. מנגד, ההנחה המרכזית שמכוונת את השינויים העמוקים שעוברת מערכת האשראי שלנו בימים אלו, לפיה הגברת התחרות היא צעד נדרש שייטיב עם הצרכן, התקבלה על ידי כל חברי הוועדה ללא עוררין, למרות שאין לה סימוכין של ממש. המשקל הגדול ששמה הכנסת על בחינת מערכת האשראי הישראלי התפספס.

הבמה הייתה שלהם: במהלך החודשים האחרונים נפגשו חברי הכנסת איתן כבל, איילת נחמיאס-רבין (העבודה), רועי פולקמן (כולנו), דב חנין (הרשימה המשותפת) ואחרים עם בכירי מערכת האשראי הישראלי, רגולטורים, מנהלי בנקים וחברות ביטוח. סיום הדיונים הוא הזדמנות טובה לחזור ולשאול לשם מה הוקמה הוועדה, ותחת אילו הגיונות פעלו חברי הכנסת בניסיונם להבין את מערכת האשראי והשלכותיה על הציבור בישראל.

בין פישמן לאזרח הפשוט

במקור, הוועדה הוקמה כדי לבחון את נסיבות מתן האשראי על ידי הבנקים למספר בעלי הון בתחילת שנות האלפיים, לצרכים שהוכיחו את עצמם ככושלים. המפורסם ביניהם היה אליעזר פישמן, שלווה סכומי עתק מהבנקים בישראל במטרה להמר בשוק המט"ח העולמי – והפסיד. עם זאת, פישמן חזר פעם אחרי פעם לאותם הבנקים וקיבל מהם סכומים גדולים של הון לטובת השקעותיו, בין שאלו היו סיכוניות ובין שלא. חברי הוועדה שמו לעצמם לבחון את נסיבות מתן האשראי, ולענות על השאלה "מדוע בעל הון, גם כשהוא מנצל לרעה את האשראי שהוא מקבל מהבנק, זוכה בכל זאת לתנאים מטיבים יותר מאשר האזרח הפשוט?".

הראשונה לעמוד מול הוועדה הייתה דווקא דורית סלינגר, מי שהייתה הממונה על רשות שוק ההון. כזכור, הדיון התפוצץ בעקבות סירובה לעבור מה שהיא הגדירה כ"חקירה" על ידי הוועדה, ואחרי שלא נשלחו אליה השאלות מראש.

אחרי המפגש הכושל עם סליגנר התקיימו מספר מפגשים עם בכירי הבנקים הגדולים- תחילה עם בנק הפועלים, ולאחר מכן עם בנק לאומי ובנק דיסקונט. כשנשאלו בכירי הבנקים לגבי התנהלותם מול הלווים הגדולים הם נמנעו מלתת תשובות בטענה שמדובר בהפרת החיסיון של לקוחותיהם. כך, הדיונים איתם הפכו למעין קרב בין חברי הוועדה לבנקים, והסתיימו בכך שלא ניתן היה להוציא מהם מידע.

בחודשים האחרונים הוועדה שינתה כיוון והחלה להיפגש עם בכירים בשוק ההון- יו"ר רשות ני"ע ובכירי המוסדיים, חברות הביטוח הגדולות. בשונה מהבנקים, גופים אלו לא נחקרו לגבי התנהלותם בעבר, אלא לגבי ההווה. בחודשים האחרונים הוועדה עברה להתמקד בנושא הדלת הפיקוח העכשווי על שוק ההון, והתמקדה ב"דלת המסתובבת" בין המפקחים על שוק ההון והבכירים בשוק זה. נושא זה כבר מוכר לכל ואין בדיונים בו גילוי של ממש.

אליעזר פישמן. צילום ארכיון: משה שי / פלאש 90.

חברי הוועדה התעלמו ממה שלמרבית אזרחי ישראל נראה כמובן מאליו, לבעל הון יתרון מובנה על 'האזרח הפשוט' מעצם היותו בעל הון. הכוח שמעניק ההון שברשותו מתבטא בגישה קלה יותר לשירותים, ניידות גבוהה יותר, תוחלת חיים גבוהה יותר- וכן, גם גישה קלה יותר לאשראי. הבנקים, ככלל, סומכים יותר על בעל הון שיוכל לגייס סכומים גדולים של כסף בעתיד, ולא סתם. בעל הון שיקלע לצרות פיננסיות מוצא את עצמו עם כלים אפקטיביים הרבה יותר להתמודדות עם הבעיה – הרבה יותר מאיתנו, האזרחים הפשוטים, שבמקרים רבים פשוט נופלים.

כמובן שדבר זה אינו מצדיק התנהלות בוטה כל כך מצד הבנקים, וראוי לבחון את הנסיבות בהן ניתנו ההלוואות. עם זאת, פעם אחרי פעם הצליחו הבנקאים והבנקאיות להתחמק משאלותיהם של חברי הוועדה, ולמעשה לא עלה בידיה לשפוך אור חדש על מתן ההלוואות לבעלי הון בשנות האלפיים.

עוד תחרות

מה שחזר שוב ושוב, ובאופן תמוה, הייתה הקריאה מצד כלל חברי הוועדה לפתוח את שוק ההון לתחרות גבוהה יותר, כדי להביא לשיפור בתנאי האשראי של הצרכנים והעסקים הקטנים בישראל. לטענת חברי הוועדה, כדי להשוות את תנאי האשראי הבנקאי של הצרכן והעסקים הקטנים לאלו שמקבלים בעלי ההון, יש להפוך את שוק הבנקאות לתחרותי יותר. "הריכוזיות", או במילים אחרות, העובדה שקיימים בישראל מעט בנקים שמתחרים אחד בשני, היא לדעתם של חברי הוועדה מקור תנאי האשראי הגרועים שניתנים לאזרח הקטן בישראל, והגברת התחרות היא היא הפתרון.

תפיסת העולם הזו נפוצה מאד בפוליטיקה הישראלית. על פי נתוני בנק ישראל, השוק הבנקאי בישראל אכן ריכוזי יחסית. בהשוואה למדינות האיחוד האירופי, ישראל מדורגת במקום גבוה במדד הריכוזיות כשרק בהולנד, יוון ואסטוניה השוק הבנקאי ריכוזי יותר.

אולם כשמסתכלים על מחיר האשראי לצרכנים ועסקים קטנים, מתקבלת תמונה שונה. על פי בנק ישראל, האשראי לעסקים הקטנים בישראל הוא נמוך מהממוצע במדינות עם מדינות ריבית דומה לזו של ישראל. בשנת 2015 עמדה הריבית הממוצעת לעסקים קטנים בישראל על 3.1%, כאשר הממוצע עמד על 3.2%. בנוסף, בחלק נכבד מהמדינות בהן האשראי זול יותר, הממוצע נמוך רק במעט מישראל. כך, בחמש המדינות הבאות אחרי ישראל ממוצע הריבית הוא 3%-2.9%.

המפקחת על הבנקים חדוה בר בוועדת החקירה הפרלמנטרית על האשראים לטייקונים. 25 בנובמבר 2018 (צילום: נועם ריבקין פנטון/פלאש90)

למעשה, אין כל הוכחה שפתיחת שוק הבנקאות לתחרות מביאה איתה הורדה משמעות בריבית הממוצעת לצרכן או לעסקים הקטנים – האזרחים הקטנים שאת טובתם הוועדה טוענת לקדם. להנחה הזו אין הצדקה מחקרית, ואין דוגמאות ממדינות אחרות בעולם עליהן אפשר להצביע כדי להצדיק אותה. ישראל היא, במובן הזה, חוד החנית של הגברת התחרותיות בשוק האשראי. באף מדינה אחרת בעולם מהלך כזה לא נעשה, ולמעשה מדובר בניסוי שנערך על הציבור הישראלי.

השפעות התחרות

על אף הכוונות הטובות, למהלך מסוג זה עלולות להיות דווקא השלכות שליליות על הציבור. הגברת התחרות בשוק הבנקאי עלולה דווקא לגרום לבנקים "להתרחב" לתחומים בהם לא נתנו אשראי עד היום. הכוונה היא לאנשים שנראו כ"מסוכנים" מדי, שהבנקים סירבו עד כה להעניק להם אשראי. אנשים אלו עלולים למצוא את עצמם במצב שבו הבנקים, נואשים ללקוחות, "דוחפים" להם אשראי שאין להם סיכוי להחזיר. דבר זה עלול לקרות גם באוכלוסיות שלא נחשבו סיכוניות עד כה, שיזכו לשיווק אשראי אגרסיבי הרבה יותר, ועלולים למצוא את עצמם מגדילים משמעותית את כמות החובות שלהם.

כל אלו, לצד הסכנה למשפחות שעלולות למצוא את עצמן בחובות עמוקים עוד יותר בעקבות הגברת התחרות, עלולים להוות סכנה יציבותית לשוק האשראי, ולכן למשק הישראלי כולו. לא סתם התנה בנק ישראל את תמיכתו במהלכים, בכך שתוקם וועדה ליציבות שתכיל נציגים מכל המגזרים בשוק האשראי, ותהיה בעלת סמכויות פיקוח על כל השחקנים השונים בשוק האשראי.

מדוע הרעיון פופולרי כל כך בפוליטיקה הישראלית? מדובר בעניין אידאולוגי. נראה שכל חברי הוועדה, מסמוטריץ' ועד חנין, מאמינים שהדרך האפקטיבית לגרום להוזלת האשראי לציבור הישראלי היא תחרות. בשם אידאולוגיה זו מוכנים הפוליטיקאים בישראל להתעלם מאזהרות חוזרות מצד הפיקוח על הבנקים. המבחן האמתי של הוועדה יהיה בדו"ח שיפורסם על ידה בעוד מספר חודשים, אבל נראה שהסיכוי לתוצאה שונה מהמנטרה ששמענו שוב ושוב בדיונים קלוש.