תחקיר של הגארדיאן חושף: העובדות בבנגלדש שייצרו את חולצות 'צדק מגדרי' שעיצבו זמרות להקת הבנות הספייס גירלז, לארגון הצדקה קומיק ריליף, עשו זאת בתנאי ניצול מכפירים, מציאות רחוקה מההעצמה הנשית, אותה ניסתה הלהקה למכור. העובדות הרוויחו 0.35 ליט"ש לשעה בלבד, נאלצו לעבוד שעות נוספות רבות, וספגו התעמרות והטרדות מצד מנהלים אם לא עמדו ביעדים. חברות הלהקה, שלא היו מודעות לתנאים הקשים, הביעו זעזוע ממצאי התחקיר והבטיחו לממן חקירה על תנאי המפעל. חברות הלהקה הבטיחו שיפנו את הרווחים ממכירת החולצות, לקמפיינים שיתמודדו עם חוסר צדק מהסוג הזה.
הסיפור שהתפרסם בגארדיאן אתמול (שני) מהווה משל למצב תעשיית האופנה. להקת הבנות המפורסמת, מינוס ויקטוריה בקהאם (פוש ספייס בשבילכן) החליטה לחבור לארגון הצדקה הבריטי הידוע קומיק ריליף (Comic Relief) ועיצבו חולצות עם הכיתוב #IWannaBeASpiceGirl בחזית ו-Gender Justice מאחור. החולצות עם המסרים הפמיניסטיים נמכרו באתר הקמעונאית Represent בתמורה ל-19.401 ליט"ש כשהרווחים (11.60 ליט"ש) יועדו לתמוך במאבק נשים לשיווין עם דגש למאבק בפערי השכר בין נשים וגברים.
https://www.instagram.com/p/BqiBr9yn_KN/
על פניו, שיתוף פעולה מוצלח בין נסיון הקמבאק של להקה לארגון הצדקה, אולם מגמות הייצור של האופנה המהירה, חוסר השקיפות בתהליכי הייצור והלחץ התמידי על מפעלי הייצור מצד המותגים לספק את המוצרים במהירות גוברת ובפחות כסף, הופכות כל ניסיון להשתמש באופנה המהירה ככלי ליצירת צדק חברתי, לכמעט בלתי אפשרי.
שבוע עבודה תמורה חולצה
על פי התחקיר של הגארדיאן, לטענת חברות הלהקה וארגון הרווחה הן בדקו את מדיניות הרכש של Represent והדרישות שלהם ממפעלי הייצור של, אולם שלא בידיעתן החליפה Represent את המפעל. בתגובתן לכתבה השיבה הקמעונאית שהם "לוקחים אחריות מלאה" (המרכאות במקור. מ.ה) והבטיחו להשיב את מלוא הכסף ללקוחות המעוניינים בכך.
העובדים, מרביתן נשים, נאלצו לעבוד משמרות ארוכות, לעיתים 16 שעות ביום, במטרה לעמוד ביעדי הייצור שנקבעו עבורן. מספר עובדות סיפרו לגארדיאן כי מי שלא עמדה ביעדים הייתה נתונה להתעמרות קשה, אלימות מילולית ולחץ רב, ואף כונו לא אחת "בנות של זונות". מספר עובדות סיפרו על מקרי התעלפות רבים בעקבות הלחץ והשעות הארוכות, ואך דרישה לעבוד במשמרות כפולות של 16 שעות, גם בשלבי הריון מתקדם.
עוד חשף התחקיר כי השכר הממוצע לעובדות עומד על 82 אירו לחודש, כלומר 0.35 ליט"ש לשעה. לצורך ההשוואה, משכורת של שבוע עבודה בן 54 שעות לו נדרשו העובדות, מספיקה בקושי לרכישת חולצה אחת מתוך מאות אותן ייצרו לטובת הקמפיין.
חשוב לציין כי המשכורות ששולמו לעובדות עומדות בחוקי שכר המינימום המותר לתשלום בבנגלדש, אולם המדינה המבססת את כלכלתה במידה רבה על ייצוא מוצרי טקסטיל, שעומד על כ-80% מכלל הייצוא, ולבעלי המפעלים ישנו כוח פוליטי רב. המפעל המדובר נמצא בבעלות חלקית של שר החוץ שהריאר אלאם, בממשלה שמוגדרת סמוכתנית, וזכתה בחודש שעבר ב-96% מהקולות בבחירות.
הנשים בבנגלדש מוחות
בשבועות האחרונים יצאו עשרות אלפי עובדות הטקסטיל ברחבי בנגדלש, המאוגדות באיגודי העובדים בדרישה להעלאות את שכר המינימום, שלטענתן לא מהווה משכורות מחייה. ההפגנות החלו לאחר שבחודש שעבר עלה שכר המינימום לראשונה מזה 5 שנים עד לרמה של 8,000 טאקה (כ-80 אירו) אולם לטענת העובדות והארגונים עדיין מדובר בסכום שאיננו מספק לצרכי מחייה כאשר לאחר ניכוי הוצאות שכר דירה וקניות מזון בסיסיות הגבוהים יחסית לא נותר כמעט כלום.
בהפגנות המתחרשות מזה שבועיים משתתפים עשרות אלפי עובדות ועובדים, שמשביתים בנוסף מפעלים רבים. ב-8 בינואר נהרג אחד העובדים וחמישים נוספים נפצעו בהתנגשות עם כוחות המשטרה הבנגלדשיות. היום דחה בית המשפט העליון בבנגלדש לחודש פברואר עתירה מצד בעלי מפעלים כנגד המשך קיומו של הסכם בנגלדש, דבר המאיים על המשך קיומו של ההסכם שמגן על חייהם של העובדים הרבים. הדחייה הזאת מוסיפה גם היא ללחץ הרב בו נתונים העובדים.
