הכניסה לחנות בגדים היא חוויה אסתטית מאוד. הבגדים מקופלים ומסודרים יפה על המדף והמחיר לעתים קרובות קורץ לעין ובעיקר לכיס. אך 'מאחורי הקלעים' מסתתר הליך ייצור מורכב ומסועף במהלכו מנוצלים העובדים המייצרים את הבגדים במדינות רחוקות ונגרם נזק רב לסביבה. כמה אנחנו באמת יודעים על הבגדים שאנחנו לובשים? לכאורה, מבט פשוט על תוויות הבגד אמורה לספק לנו את התשובה "…Made in", אך בפועל המציאות מורכבת מזה. היכן באותה המדינה יוצר הבגד ובאיזה מפעל? תחת אילו תנאים עבדו העובדים ובאיזה שכר? האם הופעלו תקנות איכות סביבה ומניעת זיהום מים וקרקע במפעל? איפה גודלה הכותנה והיכן עובדה ונצבעה? כל אלו לא ידועים לנו – ציבור הצרכנים, ולא במקרה.

'דו"ח שקיפות תעשיית האופנה לשנת 2018' המפורסם זאת השנה השלישית כחלק משבוע מהפכת האופנה סוקר את 150 מותגי האופנה הבינלאומיים הגדולים ביותר ובוחן עד כמה הם והחברות שמחזיקות בבעלות עליהם מוכנות לחשוף את המידע לגבי שרשרת האספקה שלהם. הדו"ח בוחן את המידע הגלוי באתרי המותגים המהווים את ערוץ התקשורת המרכזי בין החברות ללקוחות. הדוח בודק האם ניתן למצוא באותם אתרים מפות המפרטות את שרשרת האספקה, דו"חות כספיים ודו"חות אחריות חברתית הזמינים ללקוחות.

'דו"ח שקיפות תעשיית האופנה' לשנת 2018' הוכן ופורסם על ידי ארגון פאשן רבולושיין (Fashion Revolution). הארגון פועל בכ-90 מדינות ברחבי העולם ומטרתו לעורר מודעות לניצול עובדים ולפגיעה בזכויות אדם בתעשיית האופנה, ולנזקים הסביבתיים שהיא גורמת. התנועה העולמית קמה ב-2013, לאחר קריסת בניין 'רנה פלאזה' בבנגלדש. באסון נהרגו 1,136 אנשים וכ-2,500 נפצעו. בבניין היו מספר מפעלי טקסטיל וחנויות. בימים שלפני האסון נשמעו דיווחים ואזהרות לגבי סדקים במבנה והמבנה אף פונה ביום שלפני האסון, אך למרות זאת המשיכו העובדים בעבודתם כדי להשלים את ההזמנות של המפעלים. הארגון פועל להעלאת מודעות בקרב הצרכנים על מנת שישאלו שאלה אחת פשוטה "מי ייצר את הבגדים שלי" דרך ההאשטאג #whomademyclothes וכמובן דורש ומהמותגים לענות על כך.

לראשונה, קיבלו 10 חברות (6% מהחברות המסוקרות) ציון של מעל 50%. בין החברות נמצאות אדידס וריבוק שמובילות את הדו"ח עם ציון של 58% ואליהן מצטרפות גם פומה, H&M גאפ אולד נייבי ו-C&A. נקודה נוספת שראויה לציון היא שבקרב 98 מהחברות שסוקרו בדו"ח גם בשנה שעברה נמצאה עלייה של 5% בממוצע במדד השקיפות, דבר המשקף את הצלחת הדו"ח והקמפיינים השונים לשקיפות בתעשייה. 12 חברות קיבלו ציון אפס במדד, המראה כי הן אינן חושפות דבר. 31 חברות (המהוות חמישית מהחברות המסוקרות) קיבלו ציון של 5% או פחות. הציון הממוצע של 150 החברות הוא רק 21%. נתונים אלה ממחישים את הדרך הארוכה שעוד עומדת בפני התעשייה.

בחינה מעמיקה יותר של הדו"ח חושפת בפנינו מציאות מדאיגה במיוחד. ניתן לראות כי את רוב הנקודות צברו המותגים בסעיף הראשון – 'מדיניות ציבורית וחזון החברה', הצהרות שברובן אינן מחייבות את החברות לדבר. בסעיף שליטה וניהול לעומת זאת רק 55% מהחברות מפרסמות שם של אדם האחראי מטעם החברה על תחומי האחריות החברתית, קיימות וזכויות עובדים, אך רק 24% מהחברות מפרסמות גם את פרטי הקשר שלו.

בנושאי יכולת המעקב שלנו הלקוחות על שרשרת האספקה מצטיירת שוב מציאות בעייתית. רק 37% מהחברות מפרסמות את רשימת המפעלים עימם הם עובדים, כאשר רק 31% מפרסמות גם את הכתובת, רק 25% מפרסמות גם את סוג המוצר המיוצר במפעל, 20% בלבד מפרסמים את מספר העובדים במפעל, 7% בלבד מפרסמים את החלוקה המגדרית של העובדים ורק 2% חושפים בפנינו את אחוז מהגרי העבודה שכידוע חושפים לניצול ופגיעות בזכויות במידה רבה יותר, בכל מפעל. כלומר, במילים אחרות, פחות משליש מהחברות מוכנות להגיד לנו את שם המפעל בכלל, ורק רבע מוכנות לתת לנו את הכתובת של אותו מפעל.

במורד שרשרת האספקה, אצל הספקים של הספקים וספקי חומרי הגלם התמונה מדאיגה אף יותר. למרות שרוב המותגים מתגאים באיכות חומרי הגלם שלהם רק 39% מהמותגים מצהירים בפני הצרכנים כי הם מסוגלים לעקוב אחר שרשרת האספקה עד ללפחות אחד מספקי חומרי הגלם שלהם, ומתוכם רק מותג אחד מפרסם את שמו של ספק חומרי גלם שלו. כלומר, 61% המותגים האחרים לא מוכנים להתחייב לצרכנים שלהם כי הם יודעים מאין הגיעו אליהם חומרי הגלם. נראה כי שרשרת האספקה הסבוכה שיצרו המותגים מצליחה להערים אפילו עליהם.

עוד חושף הדו"ח כי רק 3% מהמותגים חושפים את מספר החברות או המפעלים הספקים שלהם, בהם ישנם איגודי עובדים דמוקרטיים ועצמאיים, ורק 8% חושפים את מספר העובדים המאוגדים תחת הסכם קיבוצי במפעלי הייצור שלהם. בנושאי הפסולת שיוצרת תעשיית האופנה, נושא שזוכה למודעות רבה לאחרונה בקרב צרכני האופנה, מראה הדו"ח כי רק רבע מהחברות מדווחות על השקעה במחקר ופיתוח של טכנולוגיות למיחזור שיפחיתו את השימוש בחומרי גלם חדשים ויעזרו ב'סגירת הלולאה של תעשייה האופנה'. בנוסף רק 18% מהמותגים מתארים לצרכנים כיצד הם מטפלים בעודפים שנוצרים במלאי שלהם.

תופרת במפעל טקסטיל באדיס אבבה, אתיופיה. המפעל בבעלות סינית מייצר בעיקר עבור H&M (צילום: Michael Gottschalk / Getty Images IL)

למה בכלל צריך שקיפות? (או: מה הם מסתירים?)

כיום מבוססת תעשיית האופנה על שיטת המותגים: חברות האופנה הגדולות משווקות למעשה את שמן, אך לא מייצרות את הבגדים שנושאים אותם. את הייצור הפיזי של הבגדים מבצעים קבלנים וקבלני משנה. השיטה הזאת מאפשרת לחברות להסיר מעצמן את האחריות למקרים של ניצול עובדיםעבודת ילדיםמפגעי בטיחות או מקרים של זיהום סביבתי, ולהשאיר את המותג שלהן נקי בעיני הצרכן. חברות רבות מסרבות לחשוף את שמות וכתובות המפעלים המייצרים עבורן בטענה לסודיות מסחרית ופגיעה בתחרות.

נזמה אקטר, מנהיגת פועלות שהחלה החלה לעבוד בתעשיית האופנה בגיל 11 אמרה עם חשיפת הדו"ח: "אם לאיגודים והעובדות בבנגלדש תהיה רשימה בה מצויין היכן המותגים מייצרים זה יהיה קל יותר עבורנו לפתור בעיות במהירות. נוכל לפנות ישר למותג". עוד אמרה אקטר כי "גילוי המידע על תנאי העבודה עוזר לנו להבין טוב יותר את הסוגיות שפועלות תעשיית הטקסטיל עומדת בפניהן". אקטר, שכבר בגיל 12 החלה למחות על תנאי ההעסקה שלה והחלה לפעול בקרב האיגודים המקצועיים, עומדת כיום בראש איגוד עובדים המונה למעלה מ-70,000 עובדות בתעשיית הטקסטיל.

קארי סומרס ממייסדות פאשן רבולושיין הוסיפה: "במשך חמש השנים האחרונות מיליוני לקוחות דרשו תעשייה הוגנת בטוחה ונקייה יותר, וזה עובד. אנחנו רואים שהמותגים מקשיבים והתעשייה מתחילה להשתנות. אנחנו קוראים לתעשיית האופנה הגלובלית להפוך את ההתחייבות לשרשרת אספקה אחראית לפעולה. יותר מדי מהעובדים בתעשיית האופנה, רובם נשים, עדיין מקבלות שכר מועט מדי, עובדות במקומות לא בטוחים וזכויותיהן נפגעות. זה הזמן לשינוי" חתמה סומרס.

תצוגת אופנה (צילום: shutterstock)

בן ואנפפרסטראטה מארגון CCC – Clean Clothes Campagin, המנהל גם הוא מאבק להגברת השקיפות בתעשיית האופנה התייחס לחשיבותה בפתח הקמפיין של הארגון לפני שלושה חודשים והסביר כי "כל מותג שמסרב לשתף מידע צריך להוות דגל אדום ענק עבור הצרכנים והצרכניות. מה הם מסתירים? האם הם באמת יודעים מאיפה הבגדים שלהם באים?" שאל בן והוסיף – "אם המותגים נוקטים בצעדים הנדרשים למנוע הפרות זכויות עובדים בשרשרת הייצור שלהם, אז הם אמורים להיות מוכנים לשתף במידע לגבי המפעלים".

הקמפיין של ארגון CCC שהתמקד בחמשה מותגים ספציפיים ופרימרק ביניהם, זכה להצלחה לאחר שחודש לאחר התחלתו החליטה ענקית האופנה לחשוף את שרשרת האספקה שלה במפה אינטרנטית אשר זמינה באתר החברה.

בהודעת החברה על פרסום המפה נמסר כי "פרימרק לא פרסמה עד עתה את פרטי המפעלים בשרשרת האספקה שלה, משום שהחשבנו את המידע הזה כיתרון מסחרי, אולם 98% מהמפעלים מספקים סחורה גם עבור מותגים אחרים". עוד הוסיף הדובר כי "מאחר ומספר קמעונאים נוספים חושפים כעת את פרטי שרשרת האספקה שלהם, החלטנו לשתף גם אנחנו את המידע הזה". בכך הוכיחה החברה את חשיבותה של הקריאה לשקיפות מצד ארגונים חברתיים ואיגודי עובדים.

חשיפת המפעלים בהם מייצרות החברות את מוצריהן, קריטית בלקיחת האחראיות של החברות על תהליכי הייצור. חברה המפרסמת רשימת מפעלי ייצור, לא תוכל להתנער מהם אם וכאשר ייחשפו ליקויים והפרות זכויות או חלילה אסונות. זוכרים את 1,136 הקרבנות בקריסת בניין 'רנה פלאזה' בבנגלדש? לאחר האסון מותגים רבים, שהבגדים שלהם נתפרו בניין, הסכימו להודות בכך רק לאחר שבין ההריסות נמצאו בגדים עם טיקטים של אותן חברות.

האנדרטה לזכרם של ההרוגים בהתמוטטות המפעלים ב'רנה פלאזה' בו נהרגו 1,127 עובדות בתעשיית הטקסטיל המקומית באפריל 2013 (צילום: AP Photo/A.M. Ahad)

ובינתיים בישראל

ומה המצב בישראל? נכון לעכשיו אף מותג ישראלי לא מפרסם את שרשרת הייצור שלו או מידע הקשור בכך באתר המותג. קוטנם היחסי של המותגים הישראלים לעומת המותגים הבינלאומיים משאיר אותם לרוב מחוץ לביקורת הצרכנים העולמית. במסגרת תחקיר שביצענו ב'דבר ראשון' ויפורסם בקרוב פנינו למספר חברות אופנה ישראליות המחזיקות במותגים מובילים בשוק האופנה הישראלי, ושאלנו אותן ארבע שאלות פשוטות:

  • באילו מדינות מיוצרים הבגדים של המותגים שבבעלותכם?
  • מה הם שמות המפעלים הנ"ל?
  • מהם כתובות המפעלים הנ"ל?
  • מהם היקפי הייצור במפעלים הנ"ל?

כאמור, את תוצאות התחקיר נפרסם בסוף השבוע הקרוב.