החלטת הממשלה שהתקבלה אתמול (ראשון), להעלות את יעד האנרגיות המתחדשות ל-30% עד 2020, תדחוף את משק האנרגיה בישראל קדימה, יותר מהר מאי פעם, אבל לא מהר מספיק.

הביקורת על משרד האנרגיה מגיעה קודם כל מפעילי סביבה, על בסיס תחזיות מרחבי העולם לגבי הירידה הצפויה להימשך במחירי ייצור ואגירה של חשמל סולרי. גם השרה לאיכות הסביבה הצטרפה לביקורת, והאשימה כי ההחלטה גורמת למשק הישראלי "להתמכר לגז".

למרות הביקורת, חשוב לזכור שגם צעד זה לא היה מתאפשר ללא ההסכמות בין העובדים לחברה ולמשרדי הממשלה על רפורמה בחברת החשמל, וללא תכנית פיתוח הרשת של החברה מהשנתיים האחרונות.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מדובר בשינוי דרמטי במדיניות לעומת החלטת הממשלה הקודמת, מאפריל 2017, שעודדה יזמים פרטיים לאתר קרקעות בכל רחבי המדינה להקמת תחנות כח בגז בהיקף של עד 12,000 מגה-ואט.

המרוויחים

על פי המדיניות החדשה, מי שהספיק לרכוש תחנה קיימת או לקבל היתר להקמת תחנה, צפוי להרוויח. הקמת יתר התחנות מוטלת בספק. מדובר ביתרון לבעלים הפרטיים הקיימים של תחנות הכח, ולמי שירכשו תחנות קיימות מחברת החשמל, להם יתאפשר להרחיב את יכולת הייצור של תחנותיהם, על פני יזמים שרוצים להקים תחנות על קרקעות חדשות.

מרוויחים נוספים מההחלטה שהתקבלה הם בעלי מאגרי הגז, וזאת בשל הדגש על הסבת תחנות פחם קיימות לפעולה בגז, במקום הקמת תחנות חדשות.  ההסבה מאפשרת הקמה מהירה יותר, קיצור הליכי התכנון, ביטול הצורך בהקצאת קרקע חדשה ושימוש בתשתיות רשת קיימות. אך היא סובלת מחיסרון בולט: תחנות חדשות מייצרות אותה כמות חשמל עם פחות מזהמים.

שריפת הגז בתחנה מוסבת תעמוד על נצילות של 35% בלבד, בעוד הקמת תחנה חדשה בגז תשרוף גז ביעילות של כ-64%. שימוש בתחנות פחות יעילות יחייב רכישת יותר גז בעבור אותה כמות חשמל, ויגדיל את רווחי המחזיקות במאגרי הגז. מבחינת משק האנרגיה, היה הגיוני יותר לסגור את התחנות הפחמיות ולאפשר לחברת החשמל להחליף אותן בפתרון המיטבי, שילוב בין גז, חשמל סולרי ומתקני אגירה.

מניע נוסף מאחורי ההחלטה הוא ככל הנראה פוליטי. צמצום מספר העובדים בחברת החשמל בקצב שהוסכם ברפורמה, ביחד עם עיקרון "קדוש" שהוטמע בה: הפרטה של הקמת תחנות חדשות.

מאמץ להסדרה של טכנולוגיה מיושנת

במשך כ-16 שנה קמות בישראל תחנות כח בגז, ברווחיות המובטחת מראש כמעט באופן מלא, בין אם באמצעות מונופול חברת החשמל, או  באמצעות הסדרות "מלטפות" ליצרנים פרטיים. נכון להיום, המשרד שואף להקמה של יכולת לייצור של 1,400 מגה-ואט, שהתחרות בין היזמים על הקמתם תתבצע על פי תעריפי זמינות המשולמים לבעל התחנה בעבור יכולת הייצור ולא הייצור בפועל.

הייצור בפועל אמור לעבור למתכונת תחרותית במכרזים שנערכים בכל יום לגבי ייצור החשמל למחרת, בין התחנות הותיקות לחדשות גם יחד.

מפת משק החשמל הפרטי העתידי, ע"פ הרפורמה בחשמל (גרפיקה: אידאה).

לפי חברת החשמל, השימוש באנרגיות מתחדשות, אשר זוכות לעדיפות מוחלטת ברשת, משבש את הרציפות בהפעלה של שאר התחנות, מה שיגזול חלק מהיתרון של השימוש באנרגיה מתחדשת וגם יפגע בחיסכון האפשרי לציבור מהמודל הכלכלי התחרותי.

לא מתחשבים באגירה

בשונה מייצור חשמל מאנרגיות מתחדשת והקמת תחנות כח בגז, הקמת מתקני האגירה לחשמל סולרי זוכה להתייחסות כללית בלבד בהחלטת הממשלה, ללא יעדים מספריים, ולא מופיעה בתרחישים של חברת החשמל לגבי השלכות השילוב המתגבר של אנרגיה סולרית. היעדר התייחסות לכך יוצר אבסורדים מיותרים בתכנון העתידי של משק החשמל.

התקנת מתקני אגירה בהיקף משמעותי יכולה לפתור מספר בעיות במקביל. חלוקת הייצור הסולרי על פני יותר שעות ביממה, הגברת הרציפות בהפעלה של שאר תחנות הכח, דחיה וחיסכון בצורך בהשקעות ברשת, ושיפור אמינות ואיכות החשמל ברחבי הרשת. יתרונות אלו גבוהים בהרבה לעומת עלות המתקנים.

בינתיים, בישראל עדיין מעדיפים לגבות אנרגיה מתחדשת בעזרת הקמת תחנות כח בגז, למרות שסוג התחנות המתאים למשימה, תחנות פיקריות, הן היקרות ביותר להפעלה והמזהמות ביותר מבין תחנות הכוח הפועלות על גז. המרת האישורים להקמת תחנות כאלו, באישורים להקמת מתקני אגירה בהיקף משמעותי, היא פתרון ישים ועדיף בהרבה.

אם עד לאחרונה נחשב הגז ל"אנרגיית מעבר" מדלקים מזהמים יותר לאנרגיות ירוקות, ההתפתחות הטכנולוגית הזריזה של אנרגיות מתחדשות וטכניקות אגירה, דוחקות אותו למעמד של "אנרגיית העבר".