משרד התקשורת הודיע אתמול, שוב, כי המתכונת העיקרית לתחרות בשוק התקשורת תהיה באמצעות הסדר כפוי על בזק להשכיר את התשתיות שלה למתחרים, במחיר שקבע משרד התקשורת. שיטה בעייתית במיוחד, המכונה 'השוק הסיטונאי', שאמורה להתמודד עם 'הבעיה' של משק התקשורת הישראלי – יש בו חברה ענקית אחת שמחזיקה את רוב התשתיות.
העניין הוא, שמדובר בשיטה שמייצרת תחרות גרועה במיוחד. היא גרועה עבור המתחרות, שעסוקות כל היום ברגולציה והיא גרועה עבור הצרכנים הישראלים. כנראה הצרכנים היחידים בעולם שמשלמים לחברת תשתית ולספקית אינטרנט.
במקור, משרד התקשורת הציב מטרה ראויה: ליישר קו עם העולם הרחב, לבטל את ההפרדה בין תשתית לספק ולהפוך את החיבור לאינטרנט למוצר אחד. בדרך לביצוע, שלל אינטרסים, אידיאולוגיות ותכניות מיושנות פוררו את הכוונה הזו כמעט לחלוטין. אחרי כל הרפורמות מה שהיה הוא גם מה שיהיה, בשינויים קלים מאוד.
בשם מראית העין של תחרות, משרד התקשורת רוצה לשמור על ספקיות האינטרנט הקטנות, אף שהוא מודה שהתועלת שהן מספקות לצרכן זניחה. בשם אותה מראית עין הוא מעוניין שלא לחזק יתר על המידה את בזק והוט, שמעמדן בשוק כבר חזק מאוד בכל מקרה.
השוק הסיטונאי – חסרונות רבים ויתרון בודד
"המשרד נחוש בדעתו לשמר את התחרות בשוק האינטרנט הנייח, ורואה בשוק הסיטונאי הכלי המרכזי ליישום מטרה זו". כך נכתב בהודעת משרד התקשורת אתמול.
המשרד מבקש להעביר את השוק לשיטה של "אינטרנט כמוצר אחד". נשמע הגיוני וטוב. הבעיה היא שבשוק הסיטונאי השירות עדיין יהיה מפוצל ולא משנה מי הספק שעובד מול הלקוח, הוא יהיה תלוי בבזק ובהוט. רוב הכסף בחשבונית עדיין יגיע לכיסי בעלת התשתית – בזק או הוט, ולכן גם ברמה התחרותית מדובר בשיטה רווחית בקושי למתחרות ולעתים אפילו הפסדית.
הספק לא יכול להציע ללקוח תשתית טובה יותר, שכן שדרוג הרשת נתון לשיקול בעלת התשתית, אותה תשתית שמסופקת גם למתחרות. סיטונאית התשתית (בזק או הוט) מאבדת את התמריץ שלה לשדרג את התשתיות, בדיוק בגלל שמהשדרוג הזה יהנו גם המתחרות.
מכיוון שרוב התקלות בשירות האינטרנט הן תקלות תשתית ולא תקלות ספק, נוצר מצב שלקוח הקצה שסובל מתקלה, לא יכול לפנות לבעלת התשתית, שאולי תוכל לפתור את התקלה, אלא רק באמצעות החברה המתווכת.
היתרון היחידי שיש לשוק הסיטונאי הוא הוזלת מחירי האינטרנט על רשת בזק. ברשת הכבלים של הוט, משרד התקשורת כשל וקבע תעריפים סיטונאים (המחיר אותו החברות משלמות להוט על שימוש בתשתית) שלא משתלמים לרוב ספקיות האינטרנט. כך נוצר המצב שאף ספקית לא מציעה אינטרנט במהירות המקסימלית של 500 מגה, כי התמחור שלו, שנקבע על ידי משרד התקשורת, משתלם מדי להוט – המתחרה שלהן ובאותו זמן גם הספקית הסיטונאית שלהן. כך יצא שההסדר שהיה אמור להחליש את הוט ולייצר תחרות, למעשה תוקע אותה.
בסופו של דבר, הרפורמה של משרד התקשורת לא באמת הופכת שירות האינטרנט ל"מוצר אחד", אבל תאפשר בעתיד גם מסלולים של מוצר אינטרנט אחוד ופשוט אצל הוט ובזק ולא רק אצל פרטנר וסלקום. לקוחות שירצו שירות אחוד על רשת בזק, יידרשו, ככל הנראה, לשלם מעט יותר כסף על השירות, במקום המתכונת המוזלת של השוק הסיטונאי.
מרוב תחרות, משרד התקשורת מתנהל כמו צפון קוריאה
במשרד התקשורת כל כך רצו ליצור תחרות, שהם בזבזו יותר מעשור על נסיונות כושלים להחליש את בזק, אפילו במחיר של פגיעה טכנולוגית, הדרדרות בתשתיות והטלת איסורים על שיפור השירות. זו מדיניות שלא נודעה כמוה בעולם הדמוקרטי ומזכירה משטרים מהדגם של צפון קוריאה.
את התחרות בתשתיות לא נכון לבסס על כיפוף ידיה של בזק, אלא על קווי מדיניות אחרים לחלוטין – סקרי ביקושים בדיאלוג עם הציבור, עירוב רשויות מקומיות כגורם שניתן להתיר לו לספק שירותי תקשורת באמצעות רשתות סיבים עירוניות, ושימוש בטכנולוגיות חדישות וזולות כמו גלים מילימטריים.
גם אם משרד התקשורת עשה כמה צעדים בכיוונים הנכונים, עיקר המדיניות עדיין ממוקד במטרה הלא נכונה – סיוע למתחרות של בזק ולא במטרה הנכונה – דאגה לציבור לשירותי תקשורת מתקדמת במחיר סביר.
