חברות התקשורת, פרט לבזק, מפרפרות היום בשווקים שמתקשים להשיא רווחים, בעיקר בשל החלטות של רגולטורים. סלקום, שמשרתת כ-3.2 מיליון מנויים סלולריים עם נתח בחברת הסיבים האופטיים IBC, נדמית כענקית תקשורת. בפועל, על החברה רובץ חוב עצום של 3 מיליארד שקלים, והרווחיות שלה שואפת לאפס.
להיצמדות לקו האפס יש מחיר: כל משב רוח רגולטורי לשם או לכאן, יכול לשנות את תוצאותיה העסקיות באופן דרמטי, בצורה שמאפילה על ניהולה מבחינה עסקית.
הרבעון האחרון של סלקום הסתיים ברווח נקי של 7 מיליון שקלים, על הכנסות של מיליארד שקלים, עם רווח חד פעמי של 14 מיליון משולבים בהם. תביעה ייצוגית נגדה לגבי חיוב לקוחות על חודש מלא, גם את התנתקו משירות באמצע החודש, הסתיימה בפסיקה מאתמול על תשלום של 30 מיליון שקלים החזרים ללקוחות שנותקו.
אמנם סלקום הודיעה שתערער עליה לבית המשפט העליון, אך נזק של 30 מיליון שקלים במאזן הוא לא "מכה קלה בכנף", אלא מכה עצמתית מאוד, בחברה שמתנהלת "על הקשקש" מבחינת רווחיות.
בעיה של הרגולטור, לא של סלקום
סלקום הגיעה למצב הזה בשל החלטות משרד התקשורת, שיצרו מודל תחרותי חסר תקדים ברמה העולמית, שמוריד את מחירי הסלולר לרצפה. במודל הזה מחוללי התחרות הן חברות עם רישיון סלולר אבל בלי רשת, שיציבותן מוטלת בספק.
גם על הכנסותיה מתחום האינטרנט, סלקום תלויה בהחלטות משרד התקשורת לגבי פיצול בין תשתית האינטרנט לספק, ובמחירים המפוקחים שקבע המשרד על שכירת תשתיות בזק והוט.
באופן מפתיע, שפוגע ברמת השירות לציבור, משרד התקשורת מציע לתת לכלל חברות התקשורת מתנה בשווי עשרות מיליונים לכל אחת, בדמות הפחתת חובת המינימום לשירות לקוחות, מ-55 שעות שבועיות ל-45 בלבד.
אמנם לחברה יש מנכ"ל מנוסה בדמות אבי גבאי, אבל היכולת לשרת את החוב העצום, לשמור על תנאי העובדים, להציע שירות איכותי ללקוחות, לנהל השקעות בדור 5 ולהשיא רווחים למשקיעים נותרת תלויה בפקידי המשרד ובשר, הרבה יותר מאשר ביכולת הניהול העסקי.
לא כך אמור להיראות שוק תחרותי. המצב דומה יותר לחברות התחבורה הציבורית, שמפעילות שירות ציבורי מפוקח ביותר, רק כדי לחסוך למדינה את עלויות ההעסקה של עובדי מדינה. אלא ששם התלות ברגולציה היא מובנת מאליה, ובשוק התקשורת יש מצג שווא של תחרות חופשית.
ניסיון מעניין, אבל לא מבטיח
הכניסה הנוכחית של סלקום לתחום אספקת החשמל, היא ניסיון מעניין להיחלץ מהמסגרת הקיימת של חברת תקשורת שפועלת בשוק שמוכפף לרגולציה כבדה. עם זאת, לא צפויות שם בשורות גדולות.
החברה כבר השיקה שירות טלוויזיה שעליו משרד התקשורת נמנע לחלוטין מלהטיל כל פיקוח, ובכך מפלה לרעה את HOT ו-YES, עליהן מוטלות דרישות כבדות ברישיון השידורים. ייתכן שמדובר במנוף שיווקי, אך כתחום פעילות בפני עצמו, הוא לא נושא רווחים משמעותיים בעבור החברה.
הפעילות הזו נכנסת ל"מגרש משחקים" רגולטורי חדש, של רשות החשמל. אמנם, היא מתנהלת בצורה הרבה יותר מקצועית ושקופה ממשרד התקשורת, אבל גם אספקת החשמל איננה תחום רווחי במיוחד בפני עצמו. הוא אולי מנוף לשיווק מוצרים משיקים, כמו מכשירים תומכי התייעלות אנרגטית, וסוגיות הקשורות לרכב חשמלי כמו עמדות טעינה.
מי שעלול להיפגע מהמלך החדש הוא דווקא הצרכנים. שוק אספקת החשמל נהנה עד היום מפשטות וממסחור מאוד מפוקח: תשלום שקובעת רשות החשמל לפי גודל חיבור ולפי כמות.
עד כה לא עוצבה שום רגולצייה להגנת הצרכן מפני תחבולות מסחריות שכבר נוסו בתחום הסלולר: התניית שירות בשירות, כמו חשמל מוזל למי שירכוש שירותים אחרים או יהיה חבר במועדון לקוחות של חברת תקשורת או של רשת מזון; הצעות מחיר מסובכות וקשות להשוואה כמו קווי הסלולר בראשית שנות האלפיים עם ההתחייבות הזכורה לשמצה ל-36 חודשים.
בשונה מתחום ייצור החשמל, שם התחרות עשויה לשחק תפקיד מרכזי, בתחום אספקת החשמל לא נראה שיש לתחרות יכולת כזו. בין היתר בגלל הדלות הכלכלית והסיבוך שהתחרות באספקה מוסיפה.
כשתתרחש תקלה, מספקת החשמל עדיין תצטרך להזמין את חברת החשמל, שרק היא רשאית לטפל במתקני הרשת עצמם. הניסיון של ספקיות תקשורת על תשתית בזק לא מזהיר. לקוחות שסובלים מתקלה, לא רשאים לפנות לבזק בעצמם, אלא מוכרחים לפנות לספקית הסיטונאית, שרק היא יכולה להזמין קריאה לבזק.
גם בתחום החשמל, הציבור בישראל היה וימשיך להיות תלוי באיכות ההחלטות של הרגולטורים מטעם המדינה יותר מאשר היקף ועוצמת התחרות בשוק. לכן, בשני התחומים, תקשורת וחשמל, דרושה תכנית אסטרטגית מטעם המדינה. כזאת שתשמור על שתי המטרות: קידום ההתפתחות הטכנולוגית תוך דאגה לרמת השירות במחיר סביר לכלל אזרחי ישראל.
התחרות, במקרה הטוב, תוכל להיות רק האמצעי, אבל לעולם לא המטרה.
