מאז המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, המדיניות המוניטרית נשאה במרבית העול של שמירה על הביקוש המצרפי, הגברת הצמיחה ומניעת דפלציה במדינות המפותחות. המדיניות הפיסקלית, מצידה, הוגבלה על ידי גרעונות תקציביים גדולים ועלייה בחוב הציבורי, כשמדינות רבות אף יישמו מדיניות צנע כדי להבטיח את היכולת לקיים את החוב. שמונה שנים מאוחר יותר, הגיע הזמן להעביר את השרביט.

בתור השחקנים היחידים בעיר בכל הנוגע לתמריצים כלכליים, בנקים מרכזיים החלו לאמץ מדיניות מוניטרית לא קונבנציונלית במידה הולכת וגדלה. הם החלו לקצץ את שיעור הריבית לאפס, ומאוחר יותר הציגו את ההכוונה לגבי העתיד (Forward Guidance), כהתחייבות לשמור על שיעורי הריבית על אפס לתקופה ממושכת.

זמן קצר אחר כך, בנקים מרכזיים במדינות המפותחות החלו לנקוט גם בהקלות כמותיות (Quantitive Easing, QE), במסגרתן רכשו כמויות גדולות של אגרות חוב ממשלתיות ארוכות טווח כדי להוריד את הרווחים שלהן. הם אף יזמו הקלות אשראי,  או רכישה של נכסים פרטיים כדי להוריד את עלויות ההלוואה של המגזר הפרטי. לאחרונה, מספר רשויות מוניטריות – בכללן הבנק המרכזי האירופי, בנק יפן ומספר בנקים מרכזיים אחרים באירופה – הורידו את שיעורי הריבית לרמה שלילית.

צעדי מדיניות אלו העלו את מחירי הנכסים והגבירו את הצמיחה הכלכלית, ובו בזמן מנעו דפלציה. אבל הם מתחילים למצות את כוחם. למעשה, מדיניות הריבית השלילית עשויה לפגוע ברווחיות של הבנקים וכפועל יוצא גם ברצון של הבנקים להעניק אשראי. ביחס ל-QE, הבנקים המרכזיים עשויים לגלות שאין עוד אגרות ממשלתיות לרכישה.

עם זאת, רוב הכלכלות נמצאות הרחק מהנקודה בה הן צריכות להיות. אם תימשך צמיחה נמוכה מהממוצע, מדיניות מוניטרית עשויה להתגלות כחסרת כלים להתמודדות עם הבעיה, במיוחד אם איומי זנב – כלכליים, פיננסיים, פוליטיים או גאו-פוליטיים – יחתרו גם הם תחת ניסיונות ההתאוששות. אם הבנקים יחלו להקטין את שיעור ההלוואות למגזר הפרטי, מכל סיבה שהיא, מדיניות מוניטרית עלולה להפוך לפחות אפקטיבית, לא אפקטיבית ואפילו מזיקה.

בהקשר כזה, מדיניות פיסקלית תהיה כלי המדיניות המקרו-כלכלי האפקטיבי היחיד שנשאר, ולכן תצטרך לשאת באחריות גדולה הרבה יותר במניעת מיתון. אבל לא צריך לחכות שהתחמושת של הבנקים המרכזיים תיגמר. אנחנו צריכים להתחיל בהפעלת מדיניות פיסקלית כבר עכשיו, ויש לכך מספר סיבות.

בתור התחלה, תודות למדיניות הצנע המכאיבה, הגרעונות והחובות צנחו, והמשמעות היא שברוב הכלכלות המפותחות יש עכשיו חלל פיסקלי להכברת הביקוש. יותר מזה, מדיניות הריבית הכמעט אפסית של הבנקים המרכזיים והמונטריזציה האפקטיבית של חובות באמצעות QE יגבירו את ההשפעה של מדיניות פיסקלית על הביקוש המצרפי. העובדה ששיעורי הרווח של אגרות ממשלתיות ארוכות טווח נמצאים בשפל היסטורי, מאפשרת לממשלות להוציא יותר ו/או להוריד מסים במקביל למימון זול של הגרעון.

לבסוף, רוב הכלכלות המתקדמות צריכות להחליף או לתקן את התשתיות המפוררות שלהן, אפיק השקעה עם תשואה גבוה יותר מאגרות ממשלתיות, במיוחד היום כשהרווח מאגרות אלו נמוך באופן קיצוני. תשתיות ציבוריות לא רק מגדילות את הביקוש המצרפי, הן מגדילות גם את ההיצע המצרפי, שכן הן תומכות ביעילות ופריון של המגזר הפרטי.

החדשות הטובות הן שהכלכלות המתקדמות ב-G7 נראות כאילו הן מוכנות להתחיל- או אולי התחילו כבר – להסתמך יותר על מדיניות פיסקלית בחיזוק הצמיחה הכלכלית המקרטעת, גם אם הן שומרות עדיין על רטוריקה של מדיניות צנע. בקנדה, הכריזה הממשלה, בראשותו של ג'סטין טרודו, על תכנית להגדלת ההשקעה הציבורית. וראש ממשלת יפן, שינזו אבה, החליט לדחות העלאה מסוכנת של מס הצריכה שתוכננה לשנה הבאה, זאת במקביל להודעה על תקציבים משלימים שמטרתם להגדיל את ההוצאה הממשלתית ולחזק את כוח הקנייה של משקי הבית.

בממלכה המאוחדת, הממשלה החדשה בראשות תרזה מיי, זנחה את התכנית למחיקת החוב הממשלתי עד סוף העשור. בעקבות ההצבעה על הברקזיט, ממשלתה של מיי עיצבה מדיניות פיסקלית מרחיבה שמטרתה לדרבן צמיחה ולשפר את התנאים הכלכליים של ערים, אזורים וקבוצות שנותרו מאחור בעשור האחרון.

אפילו בגוש האירו נרשמת תנועה מסוימת. גרמניה תוציא יותר על פליטים, ביטחון ותשתיות במקביל להורדה מתונה של מסים. ועם הגמישות הגדולה יותר שמפגינה הנציבות האירופית כלפי תקרות ויעדים, יוכלו גם שאר מדינות הגוש להשתמש במדיניות פיסקלית באופן אפקטיבי יותר. אם תיושם במלואה "תכנית יונקר" (על שם נשיא הנציבות האירופית ז'אן-קלוד יוּנְקֶר), במסגרתה תוגדל כמעט פי שניים תכנית ההשקעות האירופית לשש השנים הבאות, ההשקעה הציבורית בכל רחבי האיחוד האירופי צפויה לצמוח.

באשר לארה"ב, צפויים מספר תמריצים, בלי קשר לזהות המנצחת או מנצח בבחירות לנשיאות. שני המועמדים תומכים בהוצאה גדולה יותר על תשתיות וביטחון, בהקלת המגבלות על הוצאה אזרחית וברפורמה של מסי חברות. לדונלד טראמפ יש גם תכנית הורדת מסים שתשפיע על הכנסות המדינה, ולכן תגדיל את הגרעון התקציבי (אם כי ההשפעה על הביקוש תהיה ככל הנראה קטנה, בהתחשב בכך שרוב ההטבות ירוכזו בצמרת הגבוהה של חלוקת ההכנסות).

התמריצים הפיסקליים שייווצרו כתוצאה מצעדי מדיניות לא מתואמים אלה במדינות ה-G7 יהיו, סביר להניח, צנועים מאוד – תוספת שנתית של 0.5% מהתמ"ג למשך מספר שנים, לכל היותר. המשמעות היא שתמריצים נוספים, במיוחד הוצאה על תשתיות ציבוריות, יהיו קרוב לוודאי מוצדקים. אף על פי כן, הצעדים המתוכננים, או אלה שננקטו כבר, מייצגים צעד בכיוון הנכון.