ממשלת ישראל מקדמת תקציב עם גירעון נמוך במיוחד, של כ-1% תוצר לשנתיים הקרובות. מדובר ביעד הגירעון הנמוך מאז חוקק חוק יעד הגירעון ב-1992. במקביל, מגלם התקציב שחיקה בפועל של ההוצאה החברתית בישראל, וקיפאון מוחלט בהשקעה בתשתיות.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית) מתגאה בתקציב השמרני והמרוסן, ומבקש על כך קרדיט מהתקשורת. מי שבחר לגבות אותו הוא לא אחר מנגיד בנק ישראל אמיר ירון, אף שהניירות המקצועיים של המוסד שהוא עומד בראשו תומכים דווקא בגידול מאסיבי בהשקעה הציבורית.

כך יתווספו השנים 2023 ו-2024 למניין השנים המבוזבזות, שניתן היה ליצור בהן תיקון משמעותי בישראל, אבל בגלל שיח כלכלי שמרני ואוזלת יד פוליטית, ההזדמנות פוספסה.

שיא בריסון תקציבי

מסגרת התקציב שהציגו סמוטריץ' ונתניהו הן אחת המרסנות ביותר בעשור האחרון. מ-2014 ועד היום, תוכנן גירעון ממוצע של 2.98% מהתוצר. הגירעון בפועל הוא גבוה יותר לכאורה (3.44% בממוצע), אבל אם מורידים את הגירעון העצום ב-2020, בשל משבר הקורונה, התמונה מתהפכת עם גירעון ממוצע בפועל של 2.45% – נמוך מהגירעון המתוכנן. הנטייה היא לפספס את יעד הגירעון מלמטה. שני המספרים גבוהים מהרבה מהתכנון התקציבי הנוכחי.

הגירעון בתקציב המדינה – תכנון מול ביצוע (עיצוב: נועם בן דוד)

תוספת של 61 מיליארד שקלים לתקציב המדינה בשנתיים היא לכאורה גידול נאה של 13%. אבל כשכמחשבים זאת בניכוי האינפלציה וגידול האוכלוסייה, מדובר בקיפאון ואפילו בשחיקה.

למילה 'גירעון' יש קונוטציה שלילית, אך מבחינה כלכלית הוא חיוני לצמיחת המשק, בייחוד במדינה כמו ישראל, עם גידול יציב בגודל האוכלוסייה. הגירעון השנתי אמנם גורם לגידול מצטבר בחוב הממשלתי, אך המשק הישראלי צמח מהר יותר מגודל החוב. כך, למרות משבר הקורונה, היחס בין החוב לתוצר ירד מ-63.6% ב-2014 ל-59.2% בסוף 2022.

לפי החוק הקיים שתוקן בתקציב הקודם, תקרת הגירעון המאושרת היא 2.75% ל-2023 ו2.25% ל-2024. אך לפי בנק ישראל הגירעון המתוכנן בתקציב הקרוב מראה על תקציב מצומק בהרבה – כ-1% ל-2023 וגירעון דומה ל-2024.

בישראל ישנו גידול מהיר באוכלוסייה, של 1.7%-2% בשנה, כך שגירעון שנמוך מכך פירושו בפועל הידוק חגורה תקציבי. סמוטריץ' הציג את הגידול בתקציב בתור "המקסימום" שאפשר למתוח את המסגרת, אבל בפועל מדובר בתקציב מרוסן עד מאוד, קמצני וחסר מעוף, שיגבה מחיר חברתי משמעותי.

הגירעון הנמוך מושפע גם מכך שהגידול בתקציב נגרם גם מתקרת ההוצאה ולא רק מתקרת הגירעון. בשני הכללים יש ממד מניפולטיבי. חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית נחקק ב-1992, אבל משתנה כמעט בכל שנה. הקביעה של נוסחאות לתקציב ואז עדכון תדיר שלהן לפי הצעת האוצר יוצרות משקולת מעוגנת בחוק נגד דרישות השרים לתקציבים, ואז הסרה שלה רק כשמשרד האוצר תומך בכך.

שני הקולות של בנק ישראל 

נגיד בנק ישראל אמיר ירון התייחס באופן חיובי ביותר למסגרת התקציבית. בישיבת הממשלה על התקציב אמר: "יש להימנע ממדיניות פיסקלית שתרחיב עוד יותר את הביקושים במשק, ותגדיל בכך את הלחצים האינפלציוניים באופן שיעכב את חזרת האינפלציה לתחום היעד ויעלה את הריביות במשק". הנגיד מבקש מהממשלה להקל עליו לבצע את תפקידו בתחום האינפלציה, גם במחיר של שחיקת הכנסות של הציבור הרחב אל מול יוקר המחיה המאמיר.

חלק מהצידוק לדעתו לתקציב מרוסן הוא העובדה שגביית המסים עלולה להידרדר ולהרחיב את הגירעון. הוא הדגיש את תרומת הגורמים הבלתי יציבים לגידול בהכנסות המדינה בשנה שעברה: "מיסוי נדל"ן ומכירת קרקעות, שוק ההון, מבצע רווחים כלואים, הקדמת רכישות כלי רכב, הגאות שהייתה בהיי-טק והשפעת האצת האינפלציה על גביית מס ההכנסה".

עם זאת, תקציב מרוסן סותר עמדות עקביות של בנק ישראל לגבי תת-ההשקעה בתשתיות, פריון העבודה הנמוך והפסד הצמיחה שנגרם משני אלו. בתקופת קרנית פלוג, בנק ישראל דיבר על פער של כ-130 מיליארד שקלים בין גודלו של תקציב המדינה לבין גודל התקציב במדינה מפותחת ממוצעת. תחת משבר הקורונה, תמך הנגיד הנוכחי בתקציב קצת פחות מרחיב, אבל עדיין גדול מאוד לעומת ההצעה הנוכחית.

אם הנגיד מפחד מגידול מוגזם בביקושים, יש לכך פתרון פשוט – העלאת המסים על השכבות המבוססות, תוך יצירת מעטפת מגינה על השכבות החלשות. בפועל, הממשלה מקדמת דווקא הפחתת מסים בדמות נקודות זיכוי ממס הכנסה, מה שמוטה במובהק לטובת מעמד הביניים והעשירים ויגדיל את הפערים החברתיים.

איך הצליח הנגיד בה בעת לתמוך בתקציב מרוסן וגם בתקציב מרחיב? באמצעות סבסוב מילולי מרהיב: "מיזמי השקעה פיזיים כמו תשתיות תחבורה ובינוי מסגרות חינוך באזורים שיש בהם מחסור היו רצויים בתנאים הפיסקליים הנוכחיים", אמר, מה שמחייב לכאורה הוצאה ציבורית גדולה יותר, אך הוסיף: "צר לי שאין מספיק תוכניות רב-שנתיות שניתן לקדם כבר בשנתיים הקרובות". לכן, "עדיף לנצל את הגירעון הנמוך יחסית לשימור המרווח הפיסקלי על ידי צמצום יחס החוב לתוצר כפי שמוצע במסגרת התקציב". במילים אחרות, הנגיד אומר שחבל שאין במה להשקיע בשנתיים הקרובות, ולכן התקציב המרוסן הוא רעיון טוב. רק תדאגו שבעוד שנתיים כבר יהיו לכם פרויקטים.

באופן אירוני, חלק גדול מהפרויקטים הממשלתיים לא נמצאים תחת אחריות המשרדים המקצועיים, אלא תחת אחריות החשב הכללי – הפקיד שתפקידו לשמור על הקופה.

בדברי הנגיד מסתתרת עוד סתירה מעניינת, דרך השימוש במונח "השקעות פיזיות". פירושו, למשל, שחשוב להשקיע בבתי חולים, אבל לא בשכר האחיות. חשוב לבנות כיתות, אבל לא להגדיל את שכר המורים, כאילו רק השקעות פיזיות נושאות תשואה. בפועל, האינפלציה בישראל שחקה את ההכנסות של רוב ציבור השכירים, ולכן תוספת שכר היא הפיצוי הרצוי כדי לשמר את רמת הביקושים הקודמת, לא כדי להגדיל אותה.

כך, גם שר האוצר וגם נגיד בנק ישראל תומכים ברעיון שהאזרחים צריכים להגן על קופת המדינה ולא להיפך. מבחינתם, המדינה יכולה להקטין חובות, בזמן שהציבור יצבור אותם. השירות הציבורי יכול להמשיך להתפורר והשכבות החלשות יכולות להמשיך להישחק תחת יוקר המחיה, אבל העיקר שהמספרים על הנייר ייראו יפה.