בכירי משרד האוצר בחרו לשבור בשבוע שעבר את הקונצנזוס הנדיר אליו הגיעו מרבית הגופים הכלכליים והממשלות בעולם בזמן משבר הקורונה. בזמן שבעולם מסכימים שממשלות צריכות להגדיל את ההשקעה באזרחים באופן דרמטי ודחוף, גם במחיר של הגדלה של החוב הלאומי, בישראל חושבים בדיוק ההפך.

יוגב גרדוס, ראש אגף התקציבים באוצר, ושירה גרינברג, הכלכלנית הראשית, טוענים שכנראה שכל העולם טועה, וישראל לבדה צריכה להישאר מדינה גמדית, מין "ליליפוט" כזו. מדינה עם תקציב שדוף, שיעור עוני גבוה והתעמרות מתמשכת בבריאות, בחינוך ובתחבורה של אזרחיה. העיקר שהקופה תישמר.

שירה גרינברג ויוגב גרדוס (צילומים: פלאש 90 / אתר הכנסת)

טיעונים ישנים שקל להפריך

לפי טיעון אחד שהציג גרדוס, "עלול להיות עוד משבר, אז צריך לשמור על חוב נמוך למקרה שזה יקרה". מדובר בלולאה לוגית לא משוכללת במיוחד, משום שתמיד אפשר להיאחז בה כתירוץ לכך שאף פעם לא צריך באמת לפתוח את הכיס בלי קשר למציאות.

אבל המציאות כואבת. המשבר לא יגיע בעתיד, הוא כאן כבר עכשיו. צריך לטפל בו וזה עולה לא מעט כסף. לא מדובר רק באבטלה הגבוהה, ובענפים ספציפיים שהוכו קשות כמו התיירות. מדובר בהחמצת ההזדמנות להזניק את ישראל להיות מדינה מתוקנת. הקמצנות של אגף התקציבים גוזרת עתיד עגום: גידול גבוה באוכלוסייה, התחממות אקלימית ותשתיות שלא בנויות לעמוד באף אחת מהמשימות האלה.

לפי טיעון נוסף של גרדוס וגרינברג, "ישראל תשלם מחיר כבד יותר מארה"ב על עלייה בחוב". היסטורית זה פשוט לא נכון. מאז 2008 העולם כולו נמצא במשבר פיננסי שלא באמת חלף, ובמצב החדש כבר קרה שהריבית על אג"ח ממשלתית שקלית נמוכה ממקבילתה האמריקאית.

אבל גם אם זה נכון, זה לא מאוד משנה. החוב הממשלתי הישראלי נקוב, ברובו המכריע, בשקלים ולא במטבע חוץ. העובדה הזאת חשובה, ישראל לא תגיע לסחרור חובות בשקלים. חלק משמעותי מהחוב הדולרי של הממשלה מגובה בערבות אמריקאית.

הסיכון האמיתי הוא לא לקופת המדינה אלא לאזרחי ישראל, שמשלמים אותו יום יום בדמות אבטלה, עוני ושירות ירוד מהמדינה. ההתפייטות הרבה על גובה החוב עצמו, או החוב ביחס לתוצר, שנמוך בהרבה בישראל מהממוצע ב-OECD היא בסיכומו של דבר, מהומה רבה על לא דבר.

הגבלת גודל החוב צריכה להישקל מול הסיכון להיכנס לסחרור חובות. סיכון, שכאמור, נותר מאוד נמוך.

כשאגף התקציבים קיבל את המפתחות

במעין תפנית לכאורה אמר גרדוס שבעיקרון הוא תומך בהשקעה בתשתיות, אבל לא במחיר של הגדלת הגירעון והחוב.

את פירוש המשפט הזה הסביר באותו כנס במכון אהרן בו דיברו בכירי האוצר, היו"ר היוצא של המועצה הלאומית לכלכלה פרופסור אבי שמחון: "הם אף פעם לא נגד, יש להם שיטה. הם אומרים, 'הרי אי אפשר להוציא יותר מ-411 מיליארד כי ככה זה. אתה רוצה כבישים? תוריד מבתי חולים וכך הלאה'. השיטה שבה נתנו את המפתחות לתקציב לאגף התקציבים היא שיטה מאוד מאוד גרועה שגורמת לתת-השקעה".

אבי שמחון (מימין) ושר האוצר לעבר ישראל כ"ץ בישיבת ממשלה. (צילום: רוני כנפו)

על התנהגות האגף במשבר הקורונה אמר שמחון: " הם חשבו לקחת אוויר, לחכות שהמשבר יחלוף ולהמשיך משם. אני, כמו השר הקודם כחלון וגם השר כ"ץ חשבנו שזה לא פתרון ראוי. הם אמרו לאגף שצריך להשקיע כסף, והאגף פשוט לא הלך עם זה. אם הם היו מצייתים לקובעי המדיניות שהציבור בחר, האגף היה מנהל את האירוע. הוא שם כאלה מגבלות, שאי אפשר היה לעבוד איתו".

הדיבור של בנק ישראל שונה, המספרים פחות

אמיר ירון, נגיד בנק ישראל, שאי אפשר בשום צורה לכנות את עמדותיו שמאל כלכלי, נמצא באופוזיציה משמאל לצמרת האוצר, ומעט מימין לקונצנזוס העולמי החדש. לפי הנגיד, הכלכלה הישראלית בסיכון למצב של "התאוששות ללא עבודה", שמצריך השקעה ממשלתית משמעותית כדי להימנע ממנו.

אבל גם לפי התכנית הכי מרחיבה של בנק ישראל, ההוצאה האזרחית בתקציב המדינה בישראל תגיע לסף הנמוך של 35% מהתוצר. אלו עדיין מספרי "ליליפוט", שלא מתאימים למדינה מפותחת ממוצעת, שעוד לפני משבר הקורונה ההוצאה האזרחית שלה עמדה על 42% מהתוצר. ההפרש, למי שתהה, הוא 98 מיליארד שקלים כל שנה.

נגיד בנק ישראל אמיר ירון (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

קרנית  פלוג, קודמתו של ירון בתפקיד,  העניקה בזמן כהונתה הצצה למהו גודל התקציב במדינה מפותחת ממוצעת, פער של כ-130 מיליארד שקלים מהתקציב הישראלי בפועל.

פלוג לא התכוונה, חלילה, שנסגור את הפער כולו. אבל היא כן שאפה לרענן את המחשבה הכלכלית בישראל מהגישה לפיה להעניק לילדינו מדינה עם חוב נמוך, אבל עם תשתיות מפגרות וחינוך בלתי מספק בעליל הוא היעד הנכסף.

גבולות הוויכוח בין מקבלי ההחלטות בישראל צרים מאוד. הם נעים בין הידוק חגורה ממשלתי חמור לחמור פחות. בקרב הכלכלנים כבר התרחשה תזוזה, בעיקר בשל המציאות העולמית שעברה תפנית גדולה. אבל לשמרנות של צמרת האוצר, בייחוד של אגף התקציבים, יש 'אפקט מצנן' כלפי הדרג הפוליטי.

גישה חלופית אמיתית לא תבזבז את הזמן בוויכוח הנצחי לגבי מימון ההשקעה על ידי גירעון או על ידי מיסוי, אלא תתמקד במה שמהותי באמת: מה הציבור הישראלי צריך?

בארצות הברית, הכלכלה החזקה בעולם, הקולות הללו רק הולכים ומתחזקים במערכת הפוליטית, והשפיעו  אפילו על הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. בישראל, אפילו בשמאל, איש עוד לא מעז לומר אותם בקול צלול וברור.