ג'ון ירמות', חבר בית הנבחרים מטעם המפלגה הדמוקרטית וראש ועדת התקציב של בית הנבחרים, ניסח מחדש כיצד רצוי לבחון את מעורבות המדינה בכלכלה. "היסטורית, תמיד שאלנו: מה אנחנו יכולים לממן, אבל השאלה הנכונה היא מה העם האמריקני צריך שנעשה, ורק לאחר מכן לבדוק איך להשיג את המשאבים לכך", אמר בהצהרה ברשת טוויטר ביום שישי מטעם הוועדה.  

ירמות' התראיין ביום חמישי לתכנית C-SPAN כחלק מהמאבק בקונגרס האמריקאי על תכנית ההשקעות הגדולה שמתכנן ממשל ביידן. לתכנית יש התנגדות משמעותית של חברי המפלגה הרפובליקנית וגם של חלק מנציגי המפלגה הדמוקרטית, והמאבק על גודלה ועצם אישורה ימשיך בחודשים הקרובים בזירה הפוליטית והציבורית. 

בראיון, הזכיר ירמות' את הכלכלנית האמריקאית סטפני קלטון, מובילת אסכולת החשיבה הכלכלית 'התיאוריה המוניטרית המודרנית' (MMT), לפיה לממשלה בעלת מטבע ריבוני לעולם אין מחסור בכסף, כי היא שולטת בכמותו. מגבלת ההוצאה הכלכלית, לפי קלטון וחבריה לאסכולה, איננה נקובה בגודל מסוים של חוב או תקציב, אלא רק כאשר נוצרת אינפלציה משמעותית.  

ירמות' הדהד את רעיונותיה: "אנחנו יכולים לממן זאת. הממשלה לא דומה למשק בית, עסק או ממשלה מקומית. אנחנו מנפיקים מטבע ויכולים להוציא ככל שהעם האמריקאי צריך, בתשומת לב לאינפלציה. אנשים מתפלאים על היקף החוב שכביכול ילדינו יצטרכו לשלם, אבל המערכת הפיננסית לא עובדת ככה". 

הוא ציין כי מאז 2009 היקף החוב הממשלתי האמריקאי הוכפל, אך לא נוצרה אינפלציה גבוהה והריבית על אגרות החוב של הממשלה ירדו, במקום לעלות – כפי שנהוג לצפות בתיאוריה המקובלת.  

המחשבה הכלכלית החדשה, מעוררת מחלוקת בקרב רוב כלכלני הזרם המרכזי, אף שהיא מסוגלת להסביר את התופעה הנוכחית בעולם הכלכלי – הדפסות כסף מאסיביות שלא יוצרות היפר-אינפלציה ואגרות החוב הממשלתיות שומרות על ריביות נמוכות. 

עם זאת, יש לקחת בחשבון שהדפסות הכסף מזינות בעיקר את שוק ההון, ופחות את הכלכלה הריאלית, כך שמחירי הנכסים הפיננסיים כן משקפים תהליך אינפלציוני בהיקף מסוים.  

איך ממריצים כלכלה? הביקורת של סטיב קין על דרכי ההתמודדות עם המשבר הכלכלי (גרפיקה: אידאה)

כלכלני ה-MMT מספקים רוח גבית לתכנית ההשקעות של ביידן, משום שהם מעבירים את הדגש בחשיבה הכלכלית ממוקד פיננסי, למוקד חברתי וחומרי – מהם הצרכים של החברה והאם יש לנו את היכולת החברתית והחומרית לתת עליהם מענה. בתוך צורת חשיבה הזו, הכסף יורד ממעמדו המורם כיום כגורם סיבתי מרכזי בקבלת ההחלטות וחוזר להיות אמצעי שנוצר על ידי החברה באופן מלאכותי בכדי לתיווך בין צרכים וחלופות שונות לגבי מימושם החלקי או המלא.