היערכותה של רשות הגז להרחבת תשתיות ייצוא הגז של ישראל בצינורות מסמלת שתי התפתחויות חשובות: הקדמה והגדלה של רווחי הגז בישראל, כולל הנתח שיגיע למדינה; והתרוקנות מאגרי הגז הקיימים בקצב גובר. כבר בעשור הבא משק הגז המקומי ייחשף למחסור בגז בחלק מהשעות בשנה, מחסור שצפוי להפוך לקריטי כשהמאגרים יעברו את שיא התפוקה שלהם.  

1. ישראל צריכה גז לכמה עשורים לפחות

לפי תחזית משרד האנרגיה, צריכת הגז במשק הישראלי צפויה לעלות בכל שנה. התחזית מסתיימת ב-2045, אז הצריכה השנתית תגיע ל-30 BCM, וצפויה להישאר בגובה דומה גם בשנים הבאות.  

ל'דבר' נודע שרשות החשמל בחנה בסימולציה מה מינימום הגז הדרוש לישראל במשק החשמל, אפילו בהינתן שהספק הפאנלים הסולאריים יוכפל ב-5 לעומת היום, ותותקן כמות גדולה של הספק אגירת חשמל. התוצאה בסימולציה עמדה על מינימום של כ-45% מייצור החשמל בחודש חורפי עם קרינת שמש מועטה.  

לכן גם האצה דרמטית בשימוש באנרגיה מתחדשת לא תשנה את החשיבות היסודית של הגז למשק הישראלי, בייחוד בעידן של גמילה מתוכננת מפחם החל מ-2026.  

2. כך עוצבה מדיניות גז מוטת ייצוא

ועדת צמח מ-2013 קבעה את החלוקה הקיימת, שמקצה 400 BCM של גז כמכסה מותרת לייצוא, בכפוף לאישורים פרטניים. טווח הזמן שהוקדש לשמירת עתודות גז לישראל היה נמוך במיוחד, 30-25 שנה. לארצות הברית, לשם השוואה, יש עתודות גז ל-86 שנים. הממונה על התקציבים דאז, שאול מרידור, אמר בישיבות הוועדה שתכנון ל-20-15 שנה זה "מעל ומעבר".

לפי הפרוטוקול, מרידור אמר: "היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה בעוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה". באחד מדיוני הוועדה הצדיק פרופ' יוג'ין קנדל, שכיהן אז כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, את ייצוא הגז, בכך שממילא לא הגיוני מצד ישראל להישען בצורה כה עמוקה על משאב הגז. הפתרון שהוא הציע היה בניית עוד שתי תחנות כוח פחמיות.

5 שנים לאחר מכן הוקמה ועדת אדירי 2, שדגלה בהקלות נוספות לטובת ייצוא הגז. הוועדה נשענה על הנחות שנכון יותר לכנות אותן משאלות לב – מעבר מלא מדלקים פוסיליים לאנרגיות מתחדשות בעשורים הקרובים, שאחריהם ערך הגז יירד קרוב לאפס, לצד מציאת מאגרי גז חדשים במים הכלכליים של ישראל. הנחות סבירות יותר יהיו תהליך קניבליזם פנימי של דלקים פוסיליים, שבו יורד השימוש בנפט ובפחם, וחלקו של הגז דווקא שומר על יציבות, בתור דלק מזיק פחות לסביב.

במקביל, אין לדעת אם חיפושי גז חדשים יביאו לגילויי מאגרים חדשים בגודל מסחרי. מה שכבר די ברור, הוא שיהיה איחור גדול בקצב המעבר של המשק הישראלי לאנרגיות מתחדשות. שלושת אלו מגדילים את הצורך המקומי של ישראל בגז בכמות נכבדת הרבה אחרי ל-2050.  

3. משרד האוצר מיישר קו עם חברות הגז 

עבור חברות הגז, גז פירושו כסף. לייצוא שלו יש עדיפות כלכלית משולשת – הוא מאפשר מכירה מוקדמת יותר, בהיקף גבוה יותר ובמחיר גבוה יותר ללקוחות. מבחינתן, חיסול המאגרים בזמן הקצר האפשרי היא הדרך להרוויח את הרווח המקסימלי. משרד האוצר עיצב מדיניות שמאמצת גישה זו כמעט ללא סייגים. בשונה מנורבגיה, למשל, מדינת ישראל לא משתתפת כלכלית בחיפושי הגז ובפיתוח המאגרים, ולא מחזיקה בנתח מהבעלות על ההפקה, אלא רק גובה מס מחברות הגז.   

מחיר הגז בישראל לא גבוה במיוחד בהשוואה עולמית, אבל גבוה יחסית למדינות מפיקות גז אחרות. הגישה שלפיה גז שווה כסף, יותר מאשר אמצעי לביטחון אנרגטי במחיר נמוך, היא הסיבה שמשרד האוצר לא שש להוריד את מחיר הגז בשוק המקומי, מה שיאט את קצב ההכנסות למדינה. בהשוואה למצב באירופה, נוח מאוד לנפנף ביציבות המחירים בישראל כהישג יוצא דופן, אבל האמת היא שבמשרד האוצר לא מעוניינים בגז זול, או בגז לשנים ארוכות. ברגע שקנה המידה המרכזי, וכמעט היחיד, לבחינת מדיניות הגז הוא התזרים הכלכלי, ראיית האוצר קרובה מאוד לראיית חברות הגז.  

הבעיה החמורה תיווצר בעתיד, כשישראל תידרש לייבא גז. כשזה יקרה, הפיכת השפע הנוכחי למחסור תקל על המחזיקים במאגרי הגז בישראל להעלות את מחירו. לפי ועדת המחירים, כבר כיום ייצוא הגז מצמצם את התחרות בשוק המקומי ומעלה את המחירים, גם אם בינתיים ההתייקרות הזו די מתונה.  

4. האמנם חייבים להגדיל את הייצוא? 

בניגוד לטענות של חברות הגז, הגדלת הייצוא היא לא כורח כלכלי חד-משמעי. גידול צפוי של פי 2.5 בביקוש המקומי במשך 22 שנה יכול בפני עצמו להצדיק כלכלית פרויקטים של פיתוח נוסף בשדות הגז הקיימים, לשם הגדלת כושר ההפקה שלהם, כך שישרת את המשק הישראלי.

מבחינת חברות הגז, 22 שנה זה הרבה מאוד זמן, והן מעדיפות למצות את ההפקה כמה שיותר מהר. לכן, הן דורשות להגביר את הייצוא, כתנאי להגברת כושר ההפקה. דרישה זו מצאה אוזן קשבת במשרד האנרגיה, אך בתוך המשרד יש גם מי שסבורים שמדובר במדיניות פזיזה, שיש לבחון אותה מחדש.  

5. הצעת הרכישה של בריטיש פטרוליאום וחברת הנפט של אבו דאבי יכולה לסנדל את הממשלה בעתיד 

ההצעה של בריטיש פטרוליאום וחברת ADNOC של ממשלת אבו דאבי לרכוש 50% ממאגר לווייתן נושאת גם השלכות לגבי מדיניות הגז של ישראל. המחזיקים הנוכחיים במאגר השקיעו בפיתוח שלו, והשקעתם תוחזר תוך שנים ספורות מרווחיו.

הצעת הרכש מביאה לשינוי כלכלי ופוליטי גם יחד. היא כוללת חברה לאומית בבעלות ממשלה זרה ומציעה תשלום גבוה בכ-70% ממחיר השוק של האחזקה בלווייתן עוד לפני שהוגשה הצעת הרכישה. לאחר שישקיעו מיליארדי דולרים ברכישה, תחת מדיניות תומכת ייצוא גז מהיר, החברות הרוכשות יצפו לשמור על כללי המשחק שקבעה הממשלה, שמעודדים מכירה של כמה שיותר גז כמה שיותר מהר, על פני שמירת עתודות לשנים ארוכות למשק הישראלי. קל וחומר שמדיניות זו דוחקת לפינה שיקולי השפעה סביבתית.  

אף שפורמלית לממשלה יש סמכות לשנות מדיניות, אם תושלם העסקה, המחיר של שינוי מדיניות יהיה גבוה יותר גם מבחינה פוליטית, מעבר להפסד הכלכלי בטווח הקצר. ועדת צמח מ-2013 קבעה שיש לקיים בחינת מדיניות כל 5 שנים, מה שאמור לחול בהמשך השנה. אם יינתן היתר לביצוע העסקה לפני שתושלם הבחינה מחדש של מדיניות הייצוא ושמירת כמויות גז למשק המקומי, התהליך יהיה במידה רבה מוכתב מראש.