המחאה נגד הרפורמה המשפטית פנתה בשבוע האחרון לכיוון אחר, והתמקדה בהאשמת הציבור החרדי ב'ביזת הקופה הציבורית' בתקציב המדינה. שלטי חוצות, שלטי ענק בהפגנות, מאמרים ב'הארץ' ונאומים בהפגנות מיתגו את הקצאת הכספים הקואליציוניים לישיבות ולמוסדות החינוך החרדיים כשוד כספי הציבור, והדרך למסרים מסיתים ואנטישמיים כמו האשמת החרדים ב'מציצת דמם של החילונים' לא הייתה ארוכה.
הבעיה עם הקמפיין הזה אינה רק שהוא רעיל, אלא גם שהוא כולל סילופי עובדות, ובעיקר מסיט את תשומת הלב מהגורם המרכזי שלא מקצה לציבור הישראלי את הכספים שמגיעים לו: הפאסיביות של נבחרי הציבור, והמדיניות המצמצמת של האוצר.
הסילוף הראשון הוא הצגת קרן הארנונה כחוק למען החרדים. הקרן, שמעבירה כספים מרשויות עם ארנונה עסקית גבוהה לרשויות שיבנו דירות חדשות למגורים, מלאה בעיות. 'הפקעת' חלק מדמי הארנונה פוגעת באוטונומיה שך הרשויות, וביכולתן לספק שירותים לתושבים. אם לרשויות יש קושי בבניית דירות חדשות, התמרוץ לכך יכול להגיע מקופת המדינה.
בנוסף, הקריטריונים שנקבעו בחוק יוצרים עיוותים: חלק מהרשויות שאוכלוסייתן חלשה כלכלית, כמו באר שבע או מצפה רמון, ייאלצו לשלם לקרן; רשויות חזקות בלי אזורים עסקים כמו סביון, יקבלו כספים מהקרן; רשויות ערביות יקבלו מעט כספים מהקרן עקב חסמים לבנייה חדשה; ורשויות ביהודה ושומרון יהיו פטורות מתשלום.
גם הרשויות החרדיות ייהנו מהקרן הזו, אבל המפלגות החרדיות הנוכחיות לא יזמו את הקמתה. מי שיזם אותה הוא משרד האוצר, והיא הופיעה גם בטיוטת חוק ההסדרים הקודם (לשנת 2023), תחת שר האוצר הקודם אביגדור ליברמן. גם אז ראשי הרשויות המקומיות מחו, ובסופו של דבר היא הוסרה מתזכיר החוק הרשמי שהוגש. אפשר ורצוי להתווכח על היותה הפתרון הנכון למשבר הדיור, אבל הצגתה כמהלך חרדי רחוקה מאוד מהמציאות.
הסילוף השני הוא הצגת הכספים הקואליציוניים לחרדים כ'שוד הקופה הציבורית'. מה שנעדר בטענה הזו הוא פרופורציות. החרדים קיבלו תוספות של כ-10 מיליארד שקלים מתוך תקציב מדינה של כ-600 מיליארד שקלים, בעיקר למוסדות החינוך החרדיים לתקצוב תלמידי הישיבות.
אורח החיים החרדי שכולל לימוד של חלק מהגברים הבוגרים בישיבות, והמטריה התקציבית והחוקית שהוא זכה לה לאורך השנים מממשלות ישראל השונות, הוא סוגיה שנויה במחלוקת. יש הטוענים שהוא לא צריך להתקיים, או לא צריך להתקיים בהיקפים ובאופנים שבהם הוא מתקיים כיום. בקרב הסבורים שיש לפעול לשינוי המצב הקיים, מתנהל דיון האם צריך לעשות זאת בהסכמה או בכפייה.
בכל מקרה ובניגוד לטענות, הכספים שהוקצו בתקציב הנוכחי לא משנים את הסטטוס קוו. הם משלימים פערים תקציביים שכבר קיימים בתקצוב המוסדות, בין אם בהוצאות שהתייקרו, או באפשרות להעלות את שכר המורים החרדים ואת דמי הקיום של תלמידי ישיבות, שמתמודדים עם יוקר המחיה הגובר בשנים האחרונים, ואסורים בעבודה אחרת על פי החוק.
באופן שבו המחאה מציגה את הדברים יש נקודת עיוורון קשה. התוספות לחרדים הן חלק קטן מהסכום שחסר כדי להשקיע בצורה הראויה בציבור הישראלי. לפי ניתוח 'דבר', הפער בין ההוצאה הציבורית בישראל לממוצע המדינות המפותחות עומד מדי שנה על כ-100 מיליארד שקלים בממוצע, ואם מתבוננים בהוצאה האזרחית בלבד, הוא עומד על כ-150 מיליארד שקלים. פי 10 או פי 15 מההקצאה הנוכחית לחרדים. את הסכומים האלה, הציבור הרחב מרגיש מדי יום, בכיתות הצפופות, בזמני ההמתנה לרופא מומחה או לדרכון, בתשלומי ההורים בבתי הספר, בהתייקרות מוצרים ושירותים בסיסיים, ובכבישים הלא-מתוחזקים בפריפריה.
הסכומים האלה לא נחסכו מהציבור 'בגלל החרדים', אלא בגלל אידאולוגיה ניאו ליברלית קיצונית, שמעדיפה יחס חוב-תוצר נמוך וגירעון נמוך בתקציב על פני כלכלה שתשרת את הציבור. גם בשנים בהן היו בישראל עודפי גביית מסים, כמו למשל בשנת 2022, העודפים האלה לא הופנו לציבור, עקב חקיקה שיזם משרד האוצר שמגבילה את הוצאות הממשלה. אמנם החקיקה הזו אושרה בכנסת, אבל היא אנטי-דמוקרטית במהותה, לא פחות מחלק מההצעות לשיטת מינוי השופטים שעוררו מחאה והתנגדות עזה.
החרדים, לכשעצמם, פועלים בתוך המציאות הזו. 'חטאם' הוא שיש להם כוח פוליטי, בעזרתו הם מסוגלים להשפיע על המציאות הכלכלית ולהשיג תקציבים למוסדות שלהם. הבעיה היא שהנציגים הפוליטיים של הציבורים האחרים, שיכולים לבטל בקלות את חוקי התקציב האנטי-דמוקרטיים ולדאוג לתקצוב ראוי לכלל הציבור, מעדיפים להשקיע את כוחותיהם בקידום רפורמה משפטית, או בקמפיינים לשנאת חרדים.
