כשם שתושבי בריטניה בחרו להתנתק ממוסדות האיחוד האירופי, גם הקמפיין המסיבי של רבים מאזרחי איטליה שהביעו אי אמון בראש ממשלתם, מתאו רנצי, ודרשו להחליפו בכוחות בדלניים מצביע על דבר מה שעדיין נסתר מעין (הערכת המערכת – מילים אלו נכתבות לפני היוודע התוצאות של משאל העם, אך מתפרסמות לאחר ההכרעה). התהליכים באיטליה מצטרפים להתחזקותה של "החזית הלאומית" בצרפת בהנהגת מארין לה פן, וגם לגלי ההדף של נצחון טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב, אחרי שתקף את הממסד הפוליטי מימין ומשמאל. גם ישראל, שנהנתה מאוד מהשותפות הפוליטית והכלכלית עם אירופה, עשויה לספוג חלק מהנזק. לחוסר האמון העמוק שחשים רבים מאזרחי אירופה כלפי האיחוד יש סיבה, והוא מסמן שני תסריטים אפשריים: קריסה של האיחוד, או שינוי שיהפוך אותו לדמוקרטי יותר.

חוסר האמון בין אזרחי אירופה לפוליטיקה האירופית הלך ונבנה מאז פרוץ המשבר הפיננסי העולמי ב-2008, אף שיסודותיו הונחו עוד קודם לכן. המשבר עצר את הצמיחה הכלכלית בכל רחבי היבשת, אך בו זמנית הרחיב את הפערים בתוכה. ההתנגדות של אזרחי מדינות רבות באיחוד האירופי לגופים כגון מועצת האיחוד והבנק המרכזי, נובעת מכך שהחלטותיהם משרתות בעיקר את המדינות החזקות באיחוד – ראשית כל גרמניה, ובמידה מסוימת גם צרפת. איומי היציאה של המדינות החלשות יותר מהאיחוד אינם מבוססים בהכרח על חלופות טובות יותר, אלא מהוות מעין 'ברירת שמשון' – אם חוקי האיחוד פועלים כאזיקים, אז משיכה חזקה היא איום אפקטיבי גם על החזקים.

הקמפיין לעזיבת בריטניה את האיחוד האירופי. צילום: סוכנות AP.

שיתופי פעולה בין מדינות: כשהדמוקרטיה "מוקרבת" לטובת הכלכלה

קיום מערכת פוליטית וכלכלית משותפת של מדינות, בייחוד כשמדובר במדינות דמוקרטיות, מחייב התמודדות עם סתירה רווחת בין תיאוריה למציאות. בעוד הביטוי "דמוקרטיה" מבטא את הרעיון של שלטון העם, הכלכלה של העמים משולבת זה בזה ומחייבת אותם לרקום יחסים כלכליים ופוליטיים. קבלת החלטות משיקולים כלכליים בינלאומיים ושמירת המו"מ בסוד (כמו במקרה של הסכם TISA) מפרה לכאורה את העיקרון הדמוקרטי – המדינה מסכימה להקטין את השפעתה מתוך התחשבות בתביעות של מדינות זרות, בדרך כלל חזקות ממנה, ואזרחיה שלה באים בעדיפות שניה.

מדוע, אם כן, מסכימות המדינות להקריב את ריבונות האזרחים בתמורה לשיתופי פעולה בין-לאומיים? לעיתים ההסכמים האלה מהווים עבורן את "הרע במיעוטו". קיומם של הסכמי הסחר מבוסס על ההנחה שעדיף ליהנות מאפשרות לשיתוף פעולה, גם כאשר הוא אינו הוגן דיו, לעומת המחיר הכבד של ניתוק היחסים, עימותים צבאיים וחרמות. דוגמה לכך ניתן למצוא בהסכמי התנועה החופשית בתוך מדינות האיחוד האירופי. המעבר בין מדינה למדינה ללא ביקורת דרכונים מקל מאוד על התיירות, הסחר וההגירה הפנימית בכלל המדינות, אבל התועלת מכך לא מתחלקת בין המדינות באופן שווה.

בהסתכלות עולמית ניתן לראות שהקשרים ההדוקים בין המדינות, לצד הפיזור הבלתי שווה של האוכלוסין ומשאבי הטבע ביניהן, יוצרים מאזן כוחות בעייתי. בחוקי המשחק החדשים, להחלטות במדינה מרכזית אחת, ואפילו כאלו שמתקבלות ברוב דמוקרטי, יש השלכות רבות ובלתי נמנעות על מדינות אחרות. המדינות ה'מושפעות' אינן יכולות להשתתף בקבלת ההחלטה, אלא רק להפעיל לחצים, לפי כוחן היחסי. לכן לרוסיה היה עניין רב במאבק בין קלינטון לטראמפ; לכן יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי עלולה לערער את האיחוד כולו; ולכן תוצאות משאל העם שנערך אתמול באיטליה מעורר חשש רב בקרב שכנותיה באירופה (כאמור – מילים אלו נכתבו לפני היוודע התוצאות, אך מתפרסמות לאחר שמשאל העם הוכרע).

2008: המשבר העולמי מוביל את אירופה לצנע

בשנת 2008 החל המשבר הכלכלי העולמי, שחלק מביטוייו הם היחלשות מטבע היורו לצד התגברות בעיות פנימיות בתוך מדינות האיחוד – בעיקר גידול בחובות ואבטלת צעירים. היחלשות זו מקטינה את כח הקנייה של האירופים ופוגעת בייצוא לאירופה, כמו גם מעוררת ספקות ואי ודאות רבה בכל רחבי העולם. בעוד שארה"ב התמודדה עם נזקי המשבר באמצעות הרחבה של הוצאות המדינה, באירופה הוגבלה ההרחבה לתחום הפיננסי – הבנק המרכזי האירופי הגדיל את כמות הכסף במחזור, אך רובן של הממשלות ביבשת נקטו בגישה של צמצום תקציבי. כתוצאה מכך, כלכלת ארה"ב הצליחה יותר להתאושש מאשר הכלכלה האירופית, שממשיכה לדשדש, מה שחיזק את הבעיות הבסיסיות – חוסר אמון גובר בפוליטיקה ובכלכלה.

מחאה מחוץ לבנק המרכזי האירופי (צילום ארכיון: ויקיפדיה)

מדיניות ההרחבה הפיננסית אמנם סייעה לבנקים האירופיים להינצל מהתמוטטות, אך הכלכלה הריאלית, המורכבת מהעסקים וממשקי הבית, לא הצליחה להתאושש. בעוד הבנקים הוצפו בכסף, הביקושים להלוואות במגזר הפרטי המשיכו לצנוח וגזרו קיפאון על המשק. גם הורדת הריביות על ההלוואות לא שינו מהותית את המצב, ובחלק מהמדינות הונהגה לראשונה ריבית שלילית. מסתבר שלא מספיק שהכסף יהיה זול כדי לעודד צמיחה ממשית – הרכיב הנוסף החסר הוא אמון. לשחיקת האמון במערכת הכלכלית באירופה מצטרף חוסר היציבות הפוליטית, אשר מטיל צל נוסף על עשיית עסקים.

מדיניות הצנע שהובילו המוסדות האירופיים והעולמיים שיתקה את יכולתן של המדינות לאזן את המצב ולהוציא את כלכלותיהן מהמשבר. מלבד תרומתה לדשדוש ביבשת כולה, הגבירה מדיניות זו את הפערים בין מדינות הים התיכון – איטליה, ספרד, יוון וקפריסין, לבין המדינות המבוססות יותר – בריטניה, גרמניה וצרפת, שדווקא חיזקו את מעמדן הכלכלי היחסי בתוך היבשת.

 איטליה והשווקים: כשהחוקים עובדים לטובת החזקים

חוסר היציבות באיטליה, ובאירופה כולה, הולך וגובר. סקירה שפורסמה בסוף השבוע שעבר באתר Social Europe מגלה כי הפחד מתוצאות המשאל באיטליה גרם להגדלת הפער בין הריביות שמשלמות הממשלה האיטלקית והגרמנית על אגרות חוב ב-6 עשיריות אחוז בחודשיים. בעוד הבנק האיטלקי מונטה דה פאשי נאבק על חייו, המוסדות הפיננסיים של גוש היורו לוחצים על ממשלת איטליה לקצץ בתקציבה. לאלו מצטרפות השמועות על סיום מדיניות ההרחבה הפיננסית של הבנק המרכזי האירופי (ECB), שמבצע תכנית מתמשכת של רכישת אגרות חוב ממשלתיות של מדינות היבשת הנקראת "הקלה כמותית". התוצאה צפויה להיות עליה נוספת בריבית על חובות הממשלות החלשות יותר.

מתנגדים לשינוי החוקתי צועדים ברחובות איטליה נושאים שלטים "נוציא את רנצי" (צילום: AP)

הפערים בריביות על אג"ח ממשלתי מראים כי לממשלות החזקות יש יכולת לגייס הלוואות בקלות יחסית, בעוד החלשות משועבדות לכללי משחק שנקבעות על ידי החזקים. בעוד הריבית על אג"ח לעשר שנים של ממשלת גרמניה עלתה מספטמבר ב-0.3%, הריבית על האג"ח האיטלקיות עלתה ב-0.8% ועל הספרדיות ב-0.7%. אבל הפער האמיתי מתברר כשבודקים את הריבית הריאלית: לאחר שקלול של נתוני האינפלציה, מתברר שבגרמניה הריבית הריאלית היא ריבית שלילית של -1%. ברמה המעשית, ממשלת גרמניה יכולה ללוות כסף ולהחזיר פחות ממה שלקחה. אם הריבית באיטליה תמשיך לעלות, ממשלת איטליה תשלם מחיר רב יותר על הלוואות שתנסה לגייס.

גם ה"הקלה הכמותית" של הבנק האירופי לא מחלצת את איטליה. אמנם המדינה נהנתה מחיסכון של כ-20 מיליארד יורו בזכות ההקלה הכמותית, אך מנגד היא צברה הפסדים של 21.2 מיליארד בנגזרים פיננסיים, אשר יכולים להפוך בעתיד ל-40 מיליארד. מאריו דראגי, יו"ר הבנק המרכזי האירופי, מצהיר שבטווח הקצר לא יעשו שינויים בתכנית ההקלה, אך בשווקים מצפים שהתכנית תיחלש עוד ב2017, דבר שכאמור יכביד עוד יותר על איטליה.

פרישה או דמוקרטיזציה

כל עוד נמשך השגשוג הכלכלי, הפערים בתוך מדינות האיחוד האירופי לא בלטו בתשומת הלב הציבורית. כאשר פרץ המשבר, המטבע המשותף העניק יתרון גדול למדינות העשירות על פני העניות. לכל מדינה מחוץ לגוש היורו (ישראל למשל) יש כלים להשפיע על שערי המטבע, והיא יכולה ומשתמשת בהם כדי לסייע לתעשיות היצוא שלה. פעולה כזו אינה אפשרית במדינות בתוך גוש היורו. ההשלכות הכלכליות של חוסר הריבונות הזה מצביעות על שורש הבעיה – לאיחוד יש מוסדות פיננסיים משותפים, אבל אין לו תקציב משותף. ממשלות צרפת וגרמניה הגדולות והיציבות יותר מפעילות לחצים על שאר המדינות לכיוון של צמצום תקציבי. הגם שהדבר מלווה במלל אידיאולוגי של "מדיניות תקציבית אחראית", לממשלות החזקות באיחוד יש אינטרס כלכלי ישיר בכך: הממשלות החלשות אינן יכולות לצמוח כי תקציב המדינה הולך להחזרי החוב, בעוד הממשלות החזקות, שאצלן נמצאים רוב הבנקים הגדולים, נהנות מיציבות ושגשוג.

כל זה נכון, כמובן, עד שמישהו ישבור את הכלים. המדינות החזקות עלולות להיפגע פגיעה משמעותית מתסריט שבו מדינה גדולה יחסית כמו ספרד או איטליה תחליט לצאת מגוש היורו. האיום הזה הוא מה שמעניק כח לקבוצות בדלניות כמו מפלגת "הליגה הצפונית" באיטליה ולתנועת מחאה כמו "מפלגת חמשת הכוכבים" בהנהגת הקומיקאי בפה גרילו. במידה מסוימת יש צדק בביקורת של הגורמים הבדלניים – המוסדות האירופיים אינם מייצגים את האינטרסים של חלק ניכר מאוכלוסיית האיחוד, והממשלות המקומיות אינן יכולות להשפיע עליהן.

לצד האפשרות של בדלנות וניתוק, ישנם כלכלנים ופוליטיקאים הסבורים שאת חוסר האיזון בין הזכויות הדמוקרטיות לאופי הכלכלה באיחוד צריך לפתור דווקא באמצעות הגברת האיחוד. אם כיום אזרח אירופי שאיננו גרמני רשאי להשפיע על בחירת ממשלה שהסמכויות הפיננסיות שלה קוצצו והיא וחשופה ללחצים תקציביים מהאיחוד, בתסריט אחר, הוא יוכל להצביע גם לממשל אירופי, המנהל תקציב משותף. תומכי הדמוקרטיזציה באיחוד מציעים דגם שדומה יותר למערכת הכלכלית בארה"ב, בה יש תקציב פדרלי גדול אך גם ממשלים מקומיים בכל מדינה.

הלקח היווני

המשבר הכלכלי ביוון הוא דוגמה נוספת להיעדר הדמוקרטיה בכלכלת האיחוד ולאסונות שהיא עלולה להמיט על המדינות החלשות בתוכו. שר האוצר היווני המודח יאניס וארופאקיס מתאר היטב כיצד מהלכי הבנק האירופי לא נועדו לסייע ליוון להחזיר את חובותיה, אלא שימשו ככלים פוליטיים בידי שרי האוצר באיחוד בהובלת גרמניה, ששמו להם למטרה לרושש את יוון. גוף כלכלי בינלאומי נוסף, קרן המטבע, היכה על חטא בנושא יחסו ליוון, כאשר השתתף במתן חבילות חילוץ בתנאים שיוון לא הייתה מסוגלת לעמוד בהם ורק העמיקו את המשבר הכלכלי והחברתי בתוכה. גם ביוון קרסו המפלגות המסורתיות, שלא הצליחו להתמודד עם עומק המשבר, ותחתיהן צמחו ועלו שתי מפלגות מן הקצוות – מפלגת "השחר הזהוב" הניאו-נאצית, שנעזרת בסנטימנט של מחאה ושנאת זרים וזוכה לתמיכה בקרב מובטלים ושוטרים, ומפלגת סיריזה השמאלית, שזכתה בשתי מערכות הבחירות האחרונות.

המעניין הוא שעל אף שמפלגת סיריזה נאבקה באיחוד ואף איימה להוציא את יוון מתוכו, המהלך הזה לא שיקף את העמדה המסורתית של אנשי המפלגה. אנשי סיריזה לא היו בעלי דעות בדלניות, להיפך – הם היו רוצים לראות את יוון כחלק מהאיחוד, אבל בתנאים שמאפשרים חילוץ ולא בתנאי שיעבוד. בסיריזה היו מוכנים להקריב את וארופאקיס, שהוחרם על ידי שרי האוצר באיחוד, כדי לחדש את המו"מ על החילוץ הכלכלי. במשאל העם הצביעו היוונים באופן דמוקרטי נגד תנאי החילוץ, אך לאחר זמן קצר הממשלה חתמה על חבילת חילוץ נוספת בשינויים קלים בלבד מההצעה שהעם היווני דחה. לאור הבחירה של גרמניה להכתיב את מהלכי יוון מבחוץ באמצעות לחץ כלכלי שרומס את בחירתם הדמוקרטית, אין פלא כי בכל רחבי היבשת מתחזקות התנועות הבדלניות.

שר האוצר היווני לשעבר, יאניס וארופקיס. לא רק איחוד מטבע וגבולות פתוחים כמו היום, אלא סדרה של הסכמים נוספים שיחלקו את הכח הכלכלי והפוליטי בצורה הוגנת יותר בין המדינות צילום: Valerij Ledenev, מתוך flickr

למרות כל אלו מוביל וארופאקיס, שאינו פוליטיקאי מכהן, יוזמה פוליטית בשם DIEM25, ראשי תיבות של "אירופה דמוקרטית ב-2025". לשיטתם של מנהיגי היוזמה, רק כח פוליטי בעל סניפים בכל מדינות האיחוד יוכל להוביל בתוכו מהלך של תיקון מבני עמוק. ברמה האסטרטגית, התנועה לא מעוניינת בפירוק האיחוד, אלא דווקא בהגברת שיתוף הפעולה בתוכו. ההבדל טמון בשינוי כללי המשחק: לא רק איחוד מטבע וגבולות פתוחים כמו היום, אלא סדרה של הסכמים נוספים שיחלקו את הכח הכלכלי והפוליטי בצורה הוגנת יותר בין המדינות, תוך שמירה על כך שקולם הדמוקרטי של הבוחרים לא ייעלם על ידי תכתיבים פיננסיים.

בדומה למפלגות הבדלניות באיטליה, גם אנשי DIEM25 מתנגדים לתיקוני החוקה שעומדים למשאל העם. גם הם חוששים שהתיקונים יגבירו את כוחו של השלטון המרכזי, ומעריכים שבמוסדות האיחוד מעוניינים בממשלות צייתניות יותר, ושגם הממשלה האיטלקית "שבויה" בכבלי האיחוד. אבל בניגוד למפלגות הבדלניות שהתייאשו מהאיחוד, וארופאקיס וחבריו מאמינים שאפשר לתקן אותו ולהפוך אותו לדמוקרטי יותר.