האחראי על הרכש במשרד השיכון, נתנאל לפידות, אמר בדיון בוועדת הפנים השבוע שאין שום הבדל בין חברות הדיור הציבורי עמידר ועמיגור, או אם להשתמש במילותיו שלו, הצגת ההבדל היא "אגדה אורבנית ותו לא". אלא שמי שמכיר את התחום בקרוב יודע שלמעשה, החברות מייצגות שתי גישות מנוגדות לעתיד הדיור הציבורי בישראל.

לפידות אמר את הדברים בתגובה לדבריו של ח"כ מיכאל ביטון, שסיפר כיצד המודל אותו מקדמת עמיגור, בו היא בונה מבנים ואינה רוכשת אותם בשוק הפרטי, הוא הדרך היחידה לשמור על מפעל הדיור הציבורי בישראל. לדברי ביטון, זו גם הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הנזקים שהשנים מותירות בדירות. התחזוקה של חברת עמידר, עליה נכתבו לא פחות מ-5 דו"חות מבקר מדינה ב-15 השנים האחרונות, היא עוד חלק באופן העקום בו פועלת החברה שמחזיקה כ-75% מסך דירות הדיור הציבורי.

ביום עמוס בדיונים בוועדות, יו"ר הועדה, ח"כ יעקב אשר (יהדות התורה), אמר בכנות לחברי הכנסת ובכירי המשרד שאינו מכיר את הבעיה לעומק, אך שפגש אותה בשני העשורים האחרונים, בתור ראש עיריית בני ברק וכחבר כנסת, ושכל פעם מחדש התרשם כי "שום דבר לא משתנה". התרשמותו הפשוטה מתארת היטב את המצב שידוע לכולם: מנגנון הדיור הציבורי בישראל שבוי בתבנית רעילה שמדרדרת אותו, את דייריו ואת 30 אלף הממתינים לדירה, אל פי תהום.

ההערה של לפידות, שנאמרה בשולי הדברים, כדי להגיד שכל החברות המשכנות מקבלות את התקציב שלהן ממשרד אחד (מה שנכון), חשפה את העצלות המערכתית של רוב קברניטי הדיור בישראל. עמיגור, חברת השיכון של הסוכנות היהודית, בתקציביה הצנועים, שמגיעים בעיקר מהמדינה ומעט מיהדות ארה"ב, בונה על אדמת הסוכנות בניינים מפוארים וחדשים בחצי מהזמן והעלות שלעמידר לוקח לרכוש דירות בשוק הפרטי.

ההישגים של עמיגור הם הכרעה ערכית וביצועית, ומיישרים קו עם סטנדרט הדיור הציבורי בחשובות שבערי אירופה, הן בכמות והן באיכות הדירות.

חברת עמידר לעומתה, רק רוכשת ואחראית על תחזוקת דירות. למרות תקציבי עתק של מאות מליוני שקלים ממכירת דירות ומתקציבי המדינה, עמידר מאפשרת לדייריה לגור בדירות שאינן ראויות למגורים או מוציאה צווי גירוש נגד דיירים בערים בהן עומדות ריקות עשרות דירות אטומות בבטון. "זה לא חכמה, לעמיגור יש גישה לקרקעות שלעמידר אין", נאמר לפני כמה שנים על ידי נציג משרד האוצר שעבד מול עמיגור. מדינת ישראל מסבסדת קרקע בפרוייקט מחיר למשתכן בעשרות מילארדי שקלים בשנה, אף נציג של חברת עמידר לא הציע מעולם לבנות או לרכוש דירות דרך התכניות הממשלתיות הללו מהסיבה הפשוטה: עמידר לא רוצים לקדם את הדיור הציבורי בישראל.

שתי החברות הללו מייצגות שתי גישות שונות, אחת מאמינה בדיור הציבורי כמענה לצרכי דיור הולכים ומתייקרים. שנייה רוצה אותו כפתרון אחרון למקרי קצה, שגם בהם היא נכשלת.

לפידות התגאה בהישגי הממשלה ושר השיכון, יצחק גולדקנופף, להביא לשנתיים הקרובות תוספת תקציבית, חד פעמית, של 180 מליון שקלים לשיפוצי הדירות. התוספת תצטרף לתקציב השנתי הקבוע לשיפוץ העומד על 20 מיליון שהקצה השר יצחק גולדקנופף. מדובר בהישג תקציבי לא מבוטל, אך הוא עומד רק על חצי מהסכום שעמידר עצמה ביקשה שיינתן לה עבור שיפוצים, כך לפי מבקר המדינה.

אך היעדר כסף לשיפוצים הוא רק סימפטום לבעיה ששר השיכון, נציגי משרדו והאוצר מסרבים להודות בה מול הציבור: מדיניותם, בהישיגיה הקטנים או בהפקרותה הרבה, היא סיום מפעל הדיור הציבורי בישראל. זו אינה נבואת זעם, אלא קריאה פשוטה של הנתונים.

תקציבי הסיוע בשכירת דירה של משרד השיכון היו גדולים פי 10 מהתקציב לרכש דירות. נציגי האוצר אמרו את הדברים מפורשות לא פעם. מבחינתם, הזרמת כ-2.2 מילארד שקלים בשנה לבעלי דירות בשוק הפרטי, זה הפתרון שהמדינה צריכה לספק לעשרות אלפי ישראלים שידם אינה משגת לרכוש או לשכור קורת גג. לפידות בכבודו ובעצמו טען שהקופה המיוחדת למימון רכש דירות דיור ציבורי חדשות הולכת להסתיים בעקבות ביטול חוק הדיור הציבורי לפידות התנגד נחרצות לחידושו, בגלל שהדירות הישנות נמכרו לדיירהם בהנחה. ממש עוול גדול.

אז אם בכירי המשרד מתנגדים לחידוש החוק שהבטיח כסף לדירות חדשות ומעדיפים להגדיל את תקציב הסיוע על גבי תקציב רכישה, איזו עוד מסקנה ניתן להסיק פרט לזה שהמדינה הרימה ידיים ממפעל ענק שבעברו סיפק בית ל-450 אלף משפחות?

המדיניות של חברת עמיגור חורגת מקו המדיניות הרשמי של הממשלה והמשרד, שמתנער מהאחריות שלו לאלו שידם אינה משגת ואינו רואה בהגדלת הדיור הציבורי וביצירת רף איכות לדירות כיעד נשאף. עמידר לעומת זאת, משתפת פעולה אקטיבית עם מדיניות חיסול הדיור הציבורי הישראלי. עם תהליכי הרכש המסורבלים ועם אלפי דירות במצב שאינו ראוי למגורי אדם, היא מקעקעת את דימויו הנמוך ממילא.