לפי ראש אגף התקציבים יוגב גרדוס, ישראל תתחיל לחוות תלות ביבוא גז תוך 15 שנה מהיום, בשל יצוא מאסיבי שלו בשנים הקרובות. לפי משרד האנרגיה, אם לא יהיה יצוא, המחסור יגיע עוד קודם, בגלל היעדר תמריץ כלכלי מספיק לפיתוח נוסף בשדות הגז, שיגביר את ההפקה מהם לרמות שיספיקו למשק בשנים הבאות.
על פניו, נראה שמדובר במלכוד, שבו המשק הישראלי יפסיד בהכרח. זאת בהנחה שלא יתגלו מאגרי גז חדשים בעלי כמויות מסחריות.
בפועל, הדיון במלכוד נעשה, באופן חשוד, ללא נתונים מספריים ובאמירות כלליות בלבד. מי שמספק מעט מספרים הן חברות הגז עצמן. כך למשל, תוכנית השקעה שאושרה במאגר לווייתן, תעלה 568 מליון דולר, ותגדיל את ההפקה מ-12 ל-14 BCM בשנה – פער שמהווה כמעט 20% מהביקוש המקומי הנוכחי לגז והתפוקה תגדל כבר ב2025. השקעה בסדר גודל כזה, יכולה להחזיר את עצמה תוך מספר שנים מועט, סביב 4 שנים, לפי מחירי הגז בשוק המקומי, ואפילו מהר יותר, אם חלק מהתפוקה הזו יגיע ליצוא, שם מחיר הגז גבוה בעשרות אחוזים. לפי בעלות המאגר, תפוקתו יכולה לגדול גם ל-21 BCM בשנה, בעזרת קידוחים נוספים.
במשרד האנרגיה מכחישים את הטענה למחסור מתקרב בגז למשק המקומי, אך לא מספקים תחשיב כיצד יתרחש נס הגז שימנע אותו. בהיעדר ניתוח רשמי, אפשר למשל להתבונן בניתוח שביצע ארגון לובי 99.
הגרף מבוסס על הצלבת תחזיות ההפקה שמפרסמות חברות הגז לגבי מאגרי הגז הפעילים: תמר, לוויתן וכריש-תנין, עם תחזית הביקוש שפרסם משרד האנרגיה ב-2021. הצירים מצטלבים בעוד 17 וחצי שנים, בשנת 2041. בינתיים, מסתבר שהביקוש לגז גדל בכמה אחוזים יותר מהתחזית, מה שיכול לקרב את מועד המחסור. עוד עולה מהגרף כי החלק שמיועד ליצוא (בכחול) יכול להספיק למילוי המחסור במשק המקומי עד 2055 (באדום). עדיף כמובן לבצע ניתוח מקצועי יותר, כולל ניתוחי רגישות, אך משרד האנרגיה לא פרסם ניתוח משלו.
תשתיות יצוא הן יקרות מאוד בפני עצמן
בעלי המאגר שוקלים גם תוכנית גרנדיוזית אחרת, יקרה פי 9, ליצוא גז באמצעות הקמת מתקן הנזלה צף (FLNG) לחופי ישראל. לפי הערכות משרד האנרגיה, עלותו גבוהה פי 12, מהפרויקט להרחבת ההפקה שכבר אושר. עלות דומה צפויה גם לפרויקט האיסט-מד לצינור גז בין ישראל ליוון. גם תוכנית מוגבלת, להנחת צינור גז רק עד לקפריסין תעלה מיליארדי דולרים.
כאן מתגלה חלק מהמלכוד: אם מימון הפיתוח דורש יצוא, הרי שהיצוא בפני עצמו הוא משאבת מימון גדולה מאוד, שמצריכה יצוא של כמויות גדולות של גז. זאת רק כדי לממן את תשתית היצוא עצמה, לפני שהיא מתחילה לממן את הפרויקט שדרוש למשק הישראלי – הגדלת ההפקה.
במשרד האנרגיה טוענים שהביקוש הישראלי ימשיך לגדול בעקביות, אבל לא במהירות מספקת כדי להפוך את הפיתוח הנוסף לכדאי לחברות הגז. תשובה זו מסתירה יותר ממה שהיא מגלה. מהו הגידול בביקוש שדרוש במחירי השוק המקומי כדי להצדיק פיתוח? מהם שיעור הרווחיות והיקף הרווחים הצפויים ש"יספיקו"? מה המחיר העתידי של דלדול מאגרי הגז? מה כמות היצוא שהמשרד מתכוון להרשות, והאם אחרי הבטחת המימון להפקה מוגברת היצוא יוגבל? לשאלות אלו אין תשובה.
ביקושים לגז טבעי במשק המקומי (מקור: ניו-מד)
מודל משק הגז הישראלי מבוסס על קידוש האינטרסים של חברות הגז
באופן כללי, האינטרס של חברות הגז הוא למכור כמה שיותר גז, כמה שיותר מהר ובכמה שיותר כסף. אך מפת האינטרסים של ישראל מורכבת יותר: לא מדובר רק בנתח המדינה ברווחים, אלא גם באספקה בטוחה של גז לכמה שיותר שנים.
במדיניות הנוכחית, המדינה לא מסכנת דבר. כל הוצאות הפיתוח מוטלות על גורמים פרטיים, ואילו המדינה רק גובה את המס. בשוק עצמו אין פיקוח מחירים, למרות התחרות המועטה שניתן לקיים בתוכו, אך הבטחת הכמות שנקבעה לשוק המקומי מייצרת חוסר ודאות ממשי לעתיד הלא רחוק.
מדיניות זו איננה נטולת הישגים. משק הגז הישראלי כולל כיום 3 מאגרים פעילים להפקת גז, במחירים יציבים, ונמוכים משמעותית לעומת האיחוד האירופי בשנתיים האחרונות. התוצאה היא הגברת התחרותיות של התעשייה הישראלית.
אבל הבחירה בקידוש האינטרסים הכלכליים של חברות הגז גם פוגעת באינטרס המשקי הישראלי. מאז ראשית היצוא, במחירים גבוהים בעשרות אחוזים לעומת השוק המקומי, התחרות בשוק הגז המקומי למעשה מתה. לחברות הגז אין קיבולת הפקה פנויה שכדאי להן לשריין בחוזה ארוך טווח, ואין להן אינטרס להמשיך להתחרות זו בזו בגזרת המחיר. רכישות גז חדשות נעשות כיום בעיקר במחיר SPOT – חוזים מיידיים, שהם יקרים בהרבה.
יצוא מואץ של גז גם יגרום במהירות רבה יותר להדלדלות המאגרים "כריש-תנין" ו"תמר", מה שיותיר את מאגר לוויתן כמונופול, ולבעיה מבחינת ביטחון אנרגטי. למעשה יצוא מוגבר של גז צפוי לחסל את התרומה הכי גדולה שלו למשק הישראלי – התקרבות לעצמאות אנרגטית.
כל עוד המדינה יכולה רק "לעודד" חברות גז לפתח שדות באמצעות תמריץ כלכלי, היא נותרת חלשה מבחירה במשא ומתן מולן. למשרד האנרגיה נותרו רק שני כיווני פעולה נוספים: קידום בניית מחסני גז בתוך מאגרי גז שכבר התרוקנו, מה שישפר את המוכנות למצבי חירום; ועידוד חיפושי גז נוספים, שאיש לא יכול להבטיח שיתגלו בהם כמויות מסחריות.
הבעיה התחילה במשרד האוצר
העמדה המסורתית של משרד האוצר היא הסתכלות על הגז רק כמשאב כלכלי, ולא כאינטרס ישראלי חיוני מבחינה אנרגטית. לכן, מיקוד המדיניות מאז ראשית תגליות הגז בישראל בשנות ה-2000, עסק במחיר ובמיסוי. על בסיסה נבנה הביקוש לגז הישראלי, בעיקר תחנות כח, שממשיכות להיבנות, אך אספקת הגז שלהן בעתיד תהיה מעורערת בדיוק כתוצאה מאותה המדיניות שאפשרה להן לקום מלכתחילה.
ראש אגף תקציבים בראשית העשור הקודם, שאול מרידור, אמר בדיוני ועדת הצמח, שעסקה במדיניות היצוא של הגז, "היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה בעוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה". לארצות הברית, לשם השוואה, יש עתודות גז ל-86 שנים. עמדת ראש אגף התקציבים הנוכחית מהווה שינוי מרענן, המבוסס על הסתכלות ארוכת טווח.
ועדת צמח עיצבה מדיניות שמודעת למלכוד הנוכחי, אך מותירה מוצא אחד בלבד – יצירת תשתיות והיתרי יצוא תאפשר למצוא עוד גז בעתיד, ובכך להרוויח מכל הכיוונים. כאנטי תזה ממדיניות זו, נמנע משברון להשתתף בחיפושים חדשים, משיקולי שליטה בשוק. התוצאה היא, שהחברה הכי מרכזית שכבר הסכימה לפעול בישראל, מנועה מחיפושים נוספים. אחרי 3 סבבי חיפושים לא מוצלחים, וחוסר ודאות לגבי הסבב הרביעי הנוכחי, מדובר בלקיחת סיכון גדול מאוד לגבי העתיד האנרגטי של מדינת ישראל.
יש חלופות למדיניות הנוכחית
מדיניות האנרגיה הנוכחית, שקבעה שמירת 540 BCM של גז למשק המקומי ואפשרות עקרונית ליצוא כל השאר צפויה להגיע לכשל סביב שנת 2045 במקרה הטוב ביותר. שמירת כמויות לעשור נוסף תחסל את רוב תכניות היצוא המאסיבי המקודמות בימים כאלו, שלפי אגף התקציבים עומדות על 200 BCM. כדי לשמר את הפיתוח משתלם, על המדינה לפעול מול חברות הגז הכלים אחרים, שלא בשימוש כיום. בתור "מקל" אפשר להטיל על החברות מסים נוספים, שישקפו את העלויות החיצוניות שנגרמות מגז מחצבים – זיהום אוויר ופליטת גזי חממה. בתור "גזרים" המדינה יכולה להציע ערבות מדינה להשקעות, דחיית תשלומי מסים או אף רכישת נתח משמעותי במאגרים עצמם, ונשיאה במימון הפיתוח לפי חלקה היחסי.
בנורבגיה, למשל, המדינה מנהלת יתרות גז גדולות מאלו של ישראל, ומייצאת אותן ללא הגבלה, אך המשק המקומי כמעט ולא זקוק לגז, וצורך רק כ-1% מהתפוקה. נתח הרווחים של המדינה עומד על 78% מרווחי הגז, כשבישראל הוא יגיע במקרה הטוב ביותר ל55%-60%, ובסבירות גבוהה לפחות מ-50%, עקב תכנוני מס יעילים של החברות.
בנורבגיה חברות הגז מקבלות הקלות מס, כדי להבטיח את כדאיות ההשקעה, והמדינה משתתפת בהשקעות בעצמה, דרך כלל שמחייב לפחות 50% בעלות מדינה בכל מיזם נפט וגז. כיום קיימת כוונה בממשלה להלאמת חלק משמעותי מצנרת הגז במדינה. בגישה זו ניתן להציב את האינטרס הלאומי של המדינה, לפני האינטרס של רווחיות המשקיעים הפרטיים, שזוכים לרווח נאה על פעילותם, גם תחת הכפיפות למדיניות הלאומית.
שמירה על הביטחון האנרגטי בישראל לא מחייבת הלאמה מלאה של מאגרי הגז, וגם לא מחייבת איסור מוחלט על יצוא גז, שיכול לשרת את ישראל באופן משמעותי ביחסיה עם שכנותיה – ירדן, לבנון, ובמידה גם כלפי מצרים הפלשתינים. אין לישראל יתרות גז בהיקף שמאפשר לה להוות את חלופה משמעותית ליבוא הגז הרוסי לאירופה, ומוטב לשמור על עתודות גז גדולות יותר למשק המקומי.
מעורבות עמוקה יותר של המדינה בשוק הגז, בהחלט תעלה כסף, אך תוכל לחסוך הוצאות בשיעור גבוה בהרבה בעתיד. חלק חיוני נוסף, שחסר לחלוטין במדיניות הישראלית כיום, הוא הקדשת חלק מרווחי הגז לטובת פיתוח ההמצאות והתשתיות שיאפשרו לישראל להפחית את תלותה בגז בעתיד, אולי אף להיגמל ממנו ומדלקים פוסיליים בכלל. ככל שישראל תצליח בגמילה מדלקים פוסיליים, סוגיית שמירת הגז למשק המקומי לעומת יצוא שלו תהפוך לחשובה פחות ופחות.
