המכתב ששיגר אתמול (שני) יוגב גרדוס, ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, נגד מתן אישורים להיתרי ייצוא גז נוספים הוא חדשות רעות לחברות הגז.

עד כה, משרד האנרגיה צעד איתן יד ביד בנושא תמיכה בהגברת הייצוא, למרות קולות במשרד שסברו שיש בכך פזיזות שתפגע בישראל בעתיד.

על הפרק נמצאת תוכנית המשרד לקידום הגברת קיבולת ייצוא הגז ב-60%, בעיקר בעבור היתרונות הכלכליים המיידיים – כשמהגז ייהנו בעיקר במצרים ובאיחוד האירופי, שחתם על מזכר הבנות עם מצרים וישראל לגבי הגברת ייצוא הגז מהמזרח התיכון. החוזים שעל הפרק מגיעים לכמויות גדולות מאוד של כ-200 BCM, שמהווים כ-20% מעתודות הגז של ישראל.

כבר כיום קיים מחסור שעתי בגז

כבר כיום ישנם אירועים שמתקיים בהם מחסור שעתי בגז, שמחייב יצרני חשמל להשתמש בתחליף יקר בהרבה וגם מזהם בהרבה – סולר. משרד האנרגיה מכחיש שמדיניות הייצוא גורמת למחסור בגז בישראל, אך בכירים במשרד להגנת הסביבה טוענים שהדברים אינם נכונים, ויצרנים ישראלים נאלצו לעבור לסולר בעוד הייצוא נמשך כסדרו.

לפני שהתחיל ייצוא הגז, חברות הגז היו תומכות מרכזיות בהפחתת השימוש בפחם בישראל והחלפתו בגז. מכיוון שהביקוש לייצוא גז מישראל גבוה, והמחירים גבוהים בכ-40% מהמחיר בשוק המקומי, בחברות הגז נהנים מהכשלים במשק החשמל בישראל, מה שמאפשר למערכת הולכת הגז להוליך יותר גז לייצוא, בשל מחסור בתחנות כוח מונעות בגז בישראל.

הסיבה למחסור לא טריוויאלית. משרד האנרגיה נוקט מדיניות תעדוף של אספקת גז לשוק המקומי, אבל היא לא מכסה רכש גז ב'שוק הספוט', קרי – רכישת גז מיידית, שלא בחוזה ארוך טווח. הסכמים כאלו נערכים כשנוצר מחסור זמני בלתי צפוי. נוסף על כך, לא קיימת חובת גיבוי הדדי בין המאגרים השונים. מכאן יוצא שמאגר כריש החדש, שמוכר לשוק המקומי, עדיין נמצא בתקופת הרצה, ללא אספקה יציבה. לעומתו, מאגר לווייתן מספק בעיקר גז לייצוא. הנהגה של חובת גיבוי הדדי לצורכי המשק המקומי היא אפשרות שלא קיימת כיום בישראל.

לחברות הגז תוכניות ייצוא אדירות

תוכניות חברות הגז נפרשו בוועדה המיוחדת לפיקוח על קרן אזרחי ישראל בפברואר. הדובר העיקרי היה יוסי אבו, מנכ"ל חברת ניו-מד אנרג'י (דלק קידוחים לשעבר), בשליטת יצחק תשובה. המסר שחזר עליו אבו היה שהגברת הייצוא היא תנאי חיוני להגברת ההפקה, ולכן, בעקיפין, גם למשק המקומי.

אבו כרך את התוכניות של פיתוח לווייתן בחוזי ייצוא חדשים, לא רק באמצעות צינורות גז חדשים, אלא גם בעזרת תוכנית גרנדיוזית לעקוף את מתקני ההנזלה במצרים, ולהקים מתקן הנזלה צף בישראל, בעלות של 5 מיליארד דולר, כדי לשווק גז באופן חופשי ליעדים עולמיים מגוונים ללא תיווך של צד נוסף.

עם זאת, הרחבת כושר ההפקה – שחיונית למשק המקומי – היא אפשרות זולה משמעותית. לפי הדו"ח של ניו-מד מהרבעון הראשון השנה, החברה אישרה השקעה קטנה פי 9, בגובה 562 מיליון דולר לצינור שלישי אל האסדה, שדרכו תתאפשר הגדלת התפוקה מ-12 ל-14BCM  בשנה מ-2025. אפילו במחירי השוק המקומי, השקעה זו צפויה להחזיר את עצמה תוך 3 שנים בלבד. בניו-מד מעדיפים ללכת מהר ובגדול, על פני האפשרות ללכת לאט ובטוח עם צמיחת משק הגז המקומי.

מדיניות משרד האנרגיה תומכת בחברות הגז, אך הדעות בו חלוקות

מיכאל גרדוש, מנהל תחום גיאולוגיה וגיאופיזיקה במשרד האנרגיה, חזר בדיון על עמדתו של אבו, שלפיה הגברת הייצוא הכרחית וחיונית כדי לשמר את האספקה למשק המקומי.

ארגון לובי 99 הגיש נייר עמדה לוועדה, וטען בו שההפך הוא הנכון, ושכבר ב-2039 הביקוש לגז בישראל יעלה על ההיצע, ואז ישראל תיאלץ להתמודד עם תלות בייבוא גז, ולא רק עם מחסורים שעתיים.

כעת, המכתב של גרדוס מיישר קו עם עמדת הארגון, וטוען גם הוא שאת הגז יש לשמור לשימוש עתידי במשק הישראלי. גרדוס מזכיר שבכירים במשרד האנרגיה מתריעים מתחילת אזילת הגז בתוך 15 שנה. ל"דבר" נודע שברשות הגז עצמה, שמקדמת את הגדלת כושר הייצוא, יש ראש תחום הסבור שייצוא מוגבר מהווה בעיה עתידית חמורה לישראל.

התרגיל של משרד האנרגיה בוועדת אדירי

מדיניות ייצוא הגז של ישראל אמורה להיבחן כל 5 שנים. ועדת צמח קבעה ב-2013 שיש לשמור גז למשק המקומי בהיקף מוגבל, והתירה ייצוא של 400 BCM. החוזים הקיימים כבר הגיעו לייצוא של כ-100 BCM. מדיניות זו שומרת גז ל-30-25 שנה בלבד למשק המקומי, ומתאימה לאילוצים המסחריים של חברות גז, אבל לא לצרכים של מדינות. לארצות הברית, לשם השוואה, יש עתודות גז ל-86 שנים. הממונה על התקציבים דאז, שאול מרידור, אמר בישיבות הוועדה שתכנון ל-20-15 שנה זה "מעל ומעבר". מרידור אמר אז: "היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה בעוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה". ב-2018 התכנסה ועדת אדירי הראשונה, על שם מנכ"ל משרד האנרגיה דאז אודי אדירי, ולא חידשה הרבה.

ועדת אדירי השנייה, מ-2021, הגישה טיוטה שלא אומצה רשמית, אך כללה תרגיל רטורי. הוועדה קבעה שהשינוי ביעדי האנרגיות המתחדשות מ-17% ל-30% ב-2030 יבוא על חשבון הביקוש לגז, ויאפשר ייצוא מוגבר. אלא שבפועל אין לישראל סיכוי לעמוד ביעדים אלו, וספק אם הביקוש לגז אכן יופחת.

ביקושים לגז טבעי במשק המקומי (מקור: ניו-מד)

אפילו לפי הערכות ניו-מד אנרג'י, הביקוש המקומי לגז יזנק מ-12 BCM ב-2020 ל-20 BCM ב-2030. העיכובים בקידום אנרגיות מתחדשות, שגם גרדוס הזכיר, עלולים להגביר את הביקוש לגז עוד יותר.

מטרת הוועדה בעידוד הייצוא הייתה לעודד חיפושי גז נוספים, כדי שיגדילו את עתודות הגז של ישראל, מה שיאפשר ייצוא ללא פגיעה במשק המקומי. אפשר לתאר זאת כהימור כפול עם סיכויים נמוכים מאוד – גם לגבי עמידה ביעדי המתחדשות, וגם לגבי גילויי גז חדשים בכמויות מסחריות משמעותיות.

בחזרה למונופול גז

ייצוא גז, בייחוד מהמאגרים תמר וכריש, הוא דרך מהירה להפחית את התחרות המועטה שיש בשוק הגז בישראל ולהפוך את מאגר לווייתן למונופול מוחלט. ב-2020-2013 מאגר תמר היווה מונופול גז מוחלט במשק, ללא ייבוא גז לישראל, למעט כמויות קטנות של גז מונזל.

פעילים חברתיים טענו שמתווה הגז הממשלתי מ-2015 מנציח את המונופול, אבל היו לו הישגים חשובים – הוא שימר את יציבות המחירים בשוק המקומי, מה שמגן על ישראל בשנתיים האחרונות מזינוק המחירים שחווה אירופה. הישג נוסף הוא הגברת התחרות והורדת המחירים בשוק המקומי, דרך הוצאת ניו-מד אנרג'י מאחזקותיה הן במאגר תמר והן במאגר כריש.

זה בדיוק ההישג שהייצוא שוחק כבר כיום. שימור רמה של תחרות מצריך שבכל אחד ממאגרי הגז תהיה כמות גז שעדיין לא נמכרה בחוזה וקיבולת הולכת גז פנויה. התחרות נוצרה לפרק זמן קצר, כששני התנאים הללו היו בתוקף, אך כיום רמת התחרותיות כבר בירידה. מכה דרמטית לתחרות תתרחש הרבה לפני שהגז בתמר וכריש יאזל, כשהם יחתמו על חוזים עתידיים שיכלו את מרבית עתודות הגז שלהם. אין כיום בישראל שום מנגנון לשימור רמת התחרות במשק הגז לשנים הבאות בין שלושת המאגרים שכבר מפותחים.

כך, הייצוא המוגבר מונע קיבולת הפקה פנויה ומקטין תחרות במשק המקומי, ובה בעת מכלה במהירות מוגברת את עתודות הגז, מה שמחזק במיוחד את בעלי המאגר הגדול מכולם – לווייתן.

אותם תנאים שחיוניים לתחרות בין המאגרים, חיוניים גם לביטחון האנרגטי וליכולת הגיבוי של המאגרים השונים זה את זה בעת תקלות, תחזוקה או מצבי חירום.

מבחינה סביבתית, עדיף לשמור את הגז למשק המקומי

צריכת גז בשוק המקומי עדיפה באופן מוחלט מבחינה סביבתית על פני ייצוא שלו. צנרת הגז הישראלית חדשה, רמת הדליפות שלה נמוכה יחסית וקל יותר לפקח עליה. דליפת גז מחצבים, שכולל בעיקר מתאן, עלולה לגרום לדליקה, רעילות לסביבה הקרובה ובייחוד פליטת גז חממה עוצמתי – פי 80 ויותר מפחמן דו חמצני על פני 20 שנה (פי 30 ויותר על פני 100 שנה).

מכיוון שתוכניות הייצוא מבוססות לא רק על צינורות, אלא גם על מתקני הנזלה במצרים או הקמת מתקן הנזלה צף בישראל, מדובר בטכניקה שמחייבת פליטת גז משמעותית הן בתהליך ההנזלה והאידוי שלו והן עבור מנועי הספינות שמובילות את הגז ליעדו. האובדן המינימלי בתרחיש זה הוא כ-15%, ועלול להגיע עד 30%.

בעוד האינטרס המסחרי של חברות הגז הוא למכור כמה שיותר מהגז כמה שיותר מהר, למשק הישראלי עדיף להשתמש בגז באופן מדוד ומתון – כל עוד הוא מחליף דלקים גרועים ממנו ולא מעבר לכך. מערך של מאגרי גז פעילים ותחנות כוח מונעות בגז יידרש גם בעוד כמה עשורים לגיבוי מערך ייצור חשמל סולארי ענקי. התקווה היא שהאנרגיות המתחדשות יוכלו יום אחד להפוך להיות מערך הייצור הבסיסי שיוכל לפעול ברוב ימות השנה בהפעלה מינימלית של מערך הגיבוי המזהם, או אפילו בלי להפעילו בכלל.

תגובת משרד האנרגיה והתשתיות: "המשרד יכנס את הוועדה לעדכון המדיניות בהתאם להחלטת הממשלה. במקביל, מתבצעת כעת במשרד עבודת מטה של גורמי המקצוע השונים, בראשות מנכ"ל המשרד, לבחינת נושא הרחבה אפשרית של הפקת הגז הטבעי לצורך תוספת אספקה לשוק המקומי לאור התפתחות משק החשמל בישראל, ובמקביל נבחנות האפשרויות של ייצוא הגז הטבעי. כשיגובשו ההמלצות המקצועיות, הן יובאו בפני שר האנרגיה והתשתיות כדי שיבחן אותן ויקבל את ההחלטות הרלוונטיות למשק".