המילה 'תקומה' הפכה במהלך חודשי המלחמה למילה שגורה, כמעט קלישאה. מהמנהלת לשיקום יישובי עוטף עזה, שזכו לכינוי 'חבל התקומה', דרך הניסיון למתג את דור הצעירים הנוכחי כ'דור התקומה', ועד הניסיון של שר החינוך לבטל את פרסי ישראל ה'רגילים' ולהחליפם בפרסי 'תקומה'. אחרי השבר חסר התקדים של 7 באוקטובר, נדמה שבישראל כולם זקוקים לא רק לחסד, אלא גם לתקומה.

להלך הרוח הזה יש גם צד שני ובעייתי. הניסיונות להוכיח שהחברה הישראלית "חזרה לעצמה" מקבלים לפעמים אופי וולגרי, אפילו אכזרי. במתווה הממשלתי לחזרת תושבי העוטף לבתיהם, יום של היסוס עלול לעלות להם אלפי שקלים; ארגוני המורים מתריעים מאיום על אנשי חינוך מהעוטף בהוצאה לחל"ת אם לא יחזרו ללמד בעוטף; שר העבודה העיד על מאות פניות של חיילי מילואים שמקבלים מכתבי פיטורין; וגם סטודנטים ששבו מהמילואים מתקשים לזכות במענה הולם.

מלבד חיסכון בכסף או במאמץ, או ניסיון לגרוף יחסי ציבור, ייתכן שהצעדים האלה משקפים משהו עמוק יותר. לרוב האנשים נוח לתייג אנשים ומצבים בצורה דיכוטומית: פירוק או בנייה, מסכנות או גבורה, חירום או שגרה, חורבן או תקומה. קשה להכיל את השבר המתמשך, שמתקיים במקביל לעוצמות, לאומץ, לכוח החיים ולכמיהה לנורמליות. הקושי הזה מביא לנטייה לנסות ולקצר תהליכים, ולהשאיר מאחור את מי שלא עומד בקצב. אבל אין תקומה אינסטנט.

נוער העוטף בחרו להיות מי שהם

בינואר האחרון הדרכתי, למשך שבוע אחד, את תלמידי שכבה י"א בתיכון האזורי 'נופי הבשור' מעטוף עזה, יחד עם קבוצת מדריכים מתנועת הבוגרים של 'המחנות העולים'. זו שכבה ששלושה מתלמידיה נרצחו; עוד כמה נחטפו וחזרו; והתלמידים והמורים פונו מבתיהם והתפזרו במוקדי הפינוי ברחבי הארץ. אחרי שלושה חודשים בהם כמעט שלא נפגשו כולם יחד, בית הספר ערך להם סמינר משותף. המורים העבירו שיעורים ותגבורים, ואנחנו, מדריכים עם רקע בחינוך לא פורמלי, העברנו פעילויות חברתיות.

הגענו כאורחים, לשבוע שהוא רגע קצר בתוך המציאות המתגלגלת. ידענו שאנחנו לא יכולים או צריכים להחליף את הכוחות ארוכי הטווח של הקהילות, ורצינו לתת מענה חינוכי ממוקד, לעזור ביצירת במה למפגש, לריענון, ולחשיפת כוחות פנימיים. במהלך השבוע הזה אני מרגיש שחינכתי את עצמי לסבלנות, להכלת ה'גם וגם'.

הטראומה באה לידי ביטוי בהבהובים. רגעי הומור שחור, אנקדוטה על מישהו שכבר לא איתנו, שיר או צבע שמתגלה כטריגר, ומונולוג 'ספוקן וורד' על שומר בית הספר שנרצח. אבל לצד זה, פגשנו קודם כול בני נוער שנחושים להיות בני נוער, להיות מי שהם. אוהדי הפועל, גולשי גלים, תלמידים שמתלוננים על עומס הבגרויות או חברים טובים. אף חמאסניק לא ינהל להם את הזהות.

רק אקטיביות תאפשר צמיחה

המפגש עם התיכוניסטים מהעוטף שיקף לי משהו רחב יותר, על ההתמודדות של החברה הישראלית עם מציאות שבה רבים מאוד חוו ועדיין חווים שינוי חד וכפוי, טלטלה מצלקת ואובדן. מצד אחד, אסור לטאטא דברים מתחת לשטיח בשם הרצון 'להתקדם'. אבל אסור גם להתייחס לאנשים בפטרונות, כאל מי שהסבל שעברו מונע מהם להיות אקטיביים. להיפך: רק האקטיביות היא שמביאה סיכוי לצמיחה.

אחד האתגרים של החברה הישראלית אחרי 7 באוקטובר, הוא להכיר בכאב ובקושי של מי שהיה או עדיין 'שם', ולאפשר לו לבחור את אופן ההתמודדות שלו. בין אם אלו הקהילות והמשפחות שחוו את הטבח, מפוני הדרום והצפון, המשפחות השכולות או הלוחמים בעזה.

החברה הישראלית נבחנת כל פעם מחדש ביחסה אל מי שעברו חוויה קשה ומטלטלת, מניצולי השואה שעלו בראשית המדינה, דרך לוחמי יום כיפור ועד יהודי אתיופיה. זה דורש לתמוך מבלי להיות פטרוניים, לחבק חיבוק שאינו חיבוק דוב, לכתוב יחד סיפור על בית ציוני חדש ביחד עם האנשים, ולא מעל הראש שלהם.

מבחן השותפות

הממשלה צריכה להכיר במורכבות הזו, ולהתחשב בה בצעדים שלה. תושבי הגבולות זקוקים למענים גמישים עבור החוזרים הביתה ולאלו שעדיין לא, וגם ליכולת להיות שותפים בתהליך החזרה והשיקום. המילואימניקים זקוקים לאפשרות לחזור לתעסוקה ולאקדמיה בהדרגה או באופן חלקי. מי שמתאבל על אהוביו או סובל מפוסט טראומה זקוק להכרה, למענה טיפולי ולסיוע. גם הטקסים הרשמיים ביום הזיכרון והעצמאות צריכים לשקף את המורכבות, לא להסתפק בקלישאות שטחיות.

גם הציבור הישראלי נדרש לעמוד במבחן השותפות: לפגוש את האנשים איפה שהם. לא לרוץ לפניהם, ולא לוותר עליהם. לשמוע את הגבורה וחוסר האונים, את החלומות ואת תהומות הייאוש, את הפטריוטיות ואת תחושת הבגידה הצורבת. לשרטט אופק טוב יותר, בלי בהילות אובססיבית לתקומת-פתאום, בלי לטייח את המבוכות. להסכים לשהות, לחבק ולהיות לעזר; להזמין לפעול וליצור ולהתארגן; לאפשר לכעוס ולבכות ולמשוך בכתפיים.

זה ההבדל בין תקומה של אמת לתקומה אינסטנט: לא לכפות הצגה של 'נורמליות', אלא להיות ערבים לכל מי שהופקר ונפגע, בתהליך הארוך והעדין של האיחוי והבנייה מחדש.