שנת הלימודים אמורה להיפתח בעוד פחות משבוע, ומאבק נוסף נמצא בעיצומו בין משרד האוצר, בגיבוי שר החינוך יואב קיש, וארגון המורים. לפי יו"ר הארגון רן ארז, שנת הלימודים לא תיפתח אם לא יושג הסכם בימים הקרובים. עמדת האוצר מבקשת לכרסם בכוחו של הארגון על ידי העברת 10% מהמורים והמנהלים לחוזים אישיים. שלא במפתיע, בארגון מתנגדים למהלך.
לשיטת האוצר, המעבר לחוזים אישיים ישפר את ההישגים על ידי פתיחת אפשרות להצטיינות המורים. אבל מבט על הנתונים מגלה תמונה רחבה ומדאיגה שמעלה תהיות בנוגע לעמדה זו. המערכת סובלת מתת-תקצוב חריף ומחסור חמור במורים. המחסור הוא ככל הנראה תוצאה של שכר נמוך והשקעה בלתי מספקת. למעשה, מה שמחזיק את מערכת החינוך הישראלית הוא תחושת השליחות של המורים, שנאלצים ללמד בכיתות צפופות ולהסתפק בשכר נמוך. לא ברור כיצד פתרונות האוצר נוגעים בסוגיות העומק האלו. במקום להחליש את הארגון, צריכים באוצר לעבוד איתו כדי לפתור את הבעיות האמיתיות של המערכת.
המורים פורשים, הכיתות צפופות
המחסור במורים הוא אולי הביטוי הבוטה ביותר למצבה הרעוע של מערכת החינוך. לפי סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כמעט 80% מהמנהלים מדווחים על מחסור. כמות בוגרי מסלולי ההכשרה להוראה הולכת ופוחתת, וכשליש מאלו שכן מסיימים את ההכשרה כלל לא משתלבים במערכת. מתוך המשתלבים, רבים פורשים בשנים הראשונות – שיעור הפרישה של מורים חדשים הלך וגדל בשנים האחרונות.
מן הסתם, למחסור במורים השלכות קשות על המערכת, המשתקפות באופני ההתמודדות של המנהלים עם אותו מחסור. יותר מחצי מהמנהלים דיווחו ששיבצו מורים ללא הכשרה מתאימה וגייסו מורים בפרופיל לא מתאים. יותר מ-40% הפחיתו את שעות ההוראה, שליש ויתרו על מקצועות שלמים וכ-15% הגדילו כיתות – הכיתות בישראל הן מהצפופות ב-OECD. יש להניח שהרשויות החלשות סופגות את הנזק החמור ביותר מהמחסור, שכן שם אין לא לציבור ולא לרשות את המשאבים לחפות על המחסור המערכתי.
עד כמה השכר של המורים בתיכונים נמוך? הוא פחות משני שליש מממוצע ה-OECD וקצת יותר מחצי מהשכר הנהוג במדינות הסמן (קבוצת מדינות הדומות לישראל במאפיינים מרכזיים: אוסטריה, דנמרק, פינלנד, הולנד ושבדיה). במדינות אלו, כ-55% מהמורים השיבו בסקר של ה-OECD שהם מסופקים מהשכר שלהם, בישראל הנתון נמוך מ-30%.
תת-התקצוב אינו מתבטא רק בשכר הנמוך של המורים הישראליים, אלא גם בקשיים בביצוע עבודתם, כפי שמשקף גודל הכיתות: בישראל הכיתה הממוצעת בחטיבת הביניים מונה 28.3 תלמידים, לעומת 23 ב-OECD ו-20.8 במדינות הסמן בממוצע.
עם שכר נמוך ותנאים קשים, מה שנשאר למורים הישראליים הוא תחושת שליחות. ואכן, לפי תוצאות אותו סקר של ה-OECD, תחושת השליחות רווחת במיוחד בקרב המורים הישראלים: 96% השיבו שהיא מהווה גורם מרכזי בבחירה במקצוע ההוראה.
מערכת בתת-תקצוב
השליחות של המורים ראויה להערכה אך היא אינה תכנית עבודה; במידה רבה היא עדות למצבו הרעוע של החינוך בישראל. בהתמודדות עם המצב המדאיג המשתקף מהנתונים, אי אפשר להתחמק מסוגיית התקציב. ההוצאה הממשלתית לתלמיד תיכון בישראל נמוכה בכ-20% מממוצע ה-OECD ובכ-30% ממדינות הסמן. מה לחוזים האישיים ולמחסור האדיר בתקציב ובמורים?
קחו למשל את הצעתם של הפרופסורים יואב בנימיני, סטטיסטיקאי מאוניברסיטת תל-אביב, ועמי וולנסקי מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. לטיפול במחסור במורים בטווח הארוך הם מציעים לאמץ את השיטה היפנית לקביעת שכר המורים. לפי שיטה זו, יש לקבוע את שכר המורים כך שעל כל משרת הוראה יהיו ארבעה מתמודדים. עוד הם מציעים להעניק הטבות שונות בתחום הדיור למורים בתחומים ואזורים שבהם המחסור בולט במיוחד. כמובן שנוכח התקציב המועט, הצעה כזו אינה רלוונטית. האמת הפשוטה היא שאם אנחנו רוצים מערכת חינוך טובה, אנחנו צריכים לממן אותה, וזה כולל את שכר המורים.
העלאת התקציב נתקלת בשני קשיים, מעשי וקונספטואלי. מעשית, מכיוון שאוכלוסיית ישראל צעירה יחסית, כלומר שיעור הילדים והנוער מהאוכלוסייה גדול יחסית, מערכת החינוך גדולה ולכן יקרה יותר. התוצאה היא שהתקציב לתלמיד נמוך בהשוואה ל-OECD, אך חלקו של תקציב החינוך בתוצר גבוה. אלא שדווקא מהסיבה הזו, ישראל צריכה למצוא את המשאבים. המשמעות היא שהנזקים של הזנחת המערכת גדולים יותר, וכך גם הרווח מההשקעה בה. מעבר לרווחים החברתיים, מערכת חינוך טובה משפיעה לחיוב על כושר ההשתכרות ולכן על הצמיחה וגביית המיסים. לא בכדי, ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס הנובל לכלכלה, קורא להעלאת המיסוי על העשירים כדי לממן השקעות, בין השאר, בחינוך. ההשקעות בחינוך, קובע שטיגליץ, משתלמות.
המענה הזה נכון גם לקושי השני, הקונספטואלי. במשרד האוצר משוכנעים שקיצוצים מביאים לצמיחה. יישום הגישה זו על ידי האוצר ונתניהו במשך עשורים, היא הסיבה שישראל ניצבת הרחק מאחור בהשקעה ציבורית ושמצב התשתיות, שהחינוך כתשתית חברתית הוא אחד מהן, כה גרוע.
מהקונספציה הזו כדאי להיפרד. מחקרים מראים שהשקעה ציבורית משפיעה לחיוב על הצמיחה, ושקיצוצים, במיוחד בזמן האטה כלכלית, לא משפרים את יחס החוב הציבורי לתוצר. לישראל יש מספר חלופות טובות להגדלת ההוצאה בכללי ועל החינוך בפרט, למשל הצעתה של פרופ' קרנית פלוג, לשעבר נגידת בנק ישראל, ושותפיה או מספר חלופות שמציעים במכון המחקר פורום ארלוזורוב.
הנזקים של מערכת חינוך בלתי מתפקדת רחבים ונוגעים לאי השוויון, לקיטוב ואלימות הפוליטיים, לגזענות, ולשלל אתגרים חברתיים שהחברה הישראלית מתמודדת עמם. אבל אפילו אם מצמצמים את נקודת המבט לזו הכלכלית בלבד, ההשקעה בחינוך משתלמת. כמאמר הקלישאה, בחינוך, מי שקונה בזול, ישלם ביוקר.
