האווירה בכיכר החטופים בתל אביב היום (חמישי), אחרי שאתמול בערב הוכרז הסכם עם חמאס, הייתה מתוחה במיוחד. הכיכר הייתה כמעט ריקה, אך עשרות כתבים עמדו מול מצלמות ודיווחו מהשטח בבליל אדיר של שפות, אחזו מיקרופונים הנושאים את סמלי ערוצי החדשות החשובים בעולם, וכאילו חיכו לתנועה אחת מכרעת.

בחוץ ישבו אנשים מעטים. רוב האוהלים הקטנים של הקיבוצים והקהילות היו סגורים, מעגל שיח קטן של כיתת חטיבת ביניים השתתף בהדרכה בתוך האוהל הגדול. מסביב, בתוך הספרייה ובבתי הקפה הקטנים, כל שיחות החולין דנו רק בעסקה. מה יהיה, איך יהיה, מי יהיה.

קבוצות קטנות של אנשים התחילו להגיע למתחם. ליאת ורקפת, שתיהן מהצפון – ליאת מקיבוץ כברי, ורקפת מהיישוב שכניה במועצה האזורית משגב, בחרו לקיים עם הקולגות שלהן את ישיבת הצוות השבועית של מקדמות התעסוקה של מחוז הצפון בארגון 'אמצע הדרך', המסייע במציאת עבודה לבני 50+, דווקא כאן בכיכר בתל אביב. "לא רצינו להוריד את הנושא הזה מסדר היום", אומרת רקפת ל'דבר', "זה היה מוזר פשוט לדבר על נושא אחר".

ליאת, שביתה נמצא 8 קילומטרים מגבול לבנון אך הקיבוץ שלה לא פונה, מספרת על חודשים קשים של מלחמה וריצות לממ"ד תוך 15 שניות, ושבתוכם גם חיכתה בעצמה בכסיסת ציפורניים לחטוף שחזר. "אני מנחה קבוצות של סטודנטים, ושלומי זיו הוא אח של סטודנטית שלי. כמעט שנה החזקנו את התקווה הזו יחד איתה, עד שהוא חזר. האושר שלה ושל המשפחה כשהוא חזר, לא ניתן להסביר אותו. אני רוצה שגם המשפחות האחרות שהיקירים שלהן עוד שם יקבלו אותם חזרה".

אך למרות התקווה, מספרת רקפת, התחושות קשות. "יש התרגשות, כי כולנו מחכים המון זמן ויש תחושה שסופסוף משהו זז. אבל מצד שני, אני מבינה שזה לא הולך להיות פשוט. שאלה הולכים להיות ימים מורטי עצבים, שאנחנו לא יודעים מי יבוא, מי חי, מי מת. ואיך יחזרו האנשים האלה. יש פתאום הבנה שמעבר לשמחה או לצער שלנו, יש פה אנשים שיסחבו את זה כל החיים – החטופים והמשפחות שלהם. מה יהיה עליהם? הם יוכלו להשתקם? ובאיזה מצב בכלל הם יחזרו? מה עשו לבנות? מה עשו לבנים? כל השאלות האלה מעסיקות אותי מאוד".

ליאת מספרת שלשתיהן ילדים בצבא, ועיניה של רקפת מתמלאות דאגה. "מה זה אומר עליהם?", שואלת ליאת, "מה יהיה עליהם אם חלילה יקרה משהו?" שתיהן משתנקות.

"לא מאמינות עד שאנחנו רואות"

לאט לאט התחילו מתנדבים של מטה משפחות החטופים לפתוח את דוכני התרומה ואביזרי ההזדהות עם המשפחות בדממה. סידרו על המדפים את החולצות והכובעים, הסיכות ושרשראות הדיסקית, המוכרים כל כך ב-15 החודשים האחרונים. "אנחנו לא מאמינות עד שאנחנו רואות", משיבות שתיים מהמתנדבות. "כבר מאסנו בתקוות שווא לעסקאות שבסוף לא קרו, לא רוצות להגיד כלום עד שכולם יחזרו הביתה". תולי, החתולה שאימצה את מתנדבות הדוכן בשנה האחרונה, יושבת בשקט על אחד המדפים, תחת שלט המציע אותה לאימוץ. גם היא מרגישה את המתח.

אורלי עשת, תושבת תל אביב ואדריכלית במקצועה, מתנדבת במטה כבר מנובמבר 2023. אין לה קרוב חטוף, אך מבחינתה, כל הישראלים בשותפות גורל. "אחרי החודש הראשון של אריזות מזון ותרומות, חיפשתי מה אני יכולה לעשות. אז הגעתי להתנדב זמנית, עד שכולם יחזרו". מפה לשם, היא שם כבר יותר משנה. "עד החטוף האחרון. אלה המילואים שלי.

"לצערי, בגלל שאנחנו פה כל כך הרבה זמן, הכול כבר מאוד מאורגן. יש קבוצה של מתנדבים שהם רק של הדוכן הזה. יש לנו טבלה שאנחנו משתבצים בה למשמרות כל שבוע, יש לנו כבר ימים קבועים. בהתחלה, אני חושבת שבשלושה-שישה חודשים הראשונים, כל משמרת היינו מסיימים באמירה, מעין תפילה, שלא נצטרך לבוא למשמרת הבאה. הייתה תקווה מאוד גדולה שזה עוד שנייה יסתיים. אחרי כמה חודשים הגיע כבר הייאוש. אנחנו כבר לא אומרים את זה".

היא מספרת שהימים האחרונים שונים. "תמיד בכיכר מרגישים את שקורה. יש תקופות שבאים המון אנשים, יש תקופות שזה יורד, ואז קורה עוד משהו ואז עולים המספרים. אנחנו, שפה תמיד, מאוד חיים את זה. בימים האחרונים יש הרבה תנועה בכיכר. כאילו יש תקווה שצצה מחדש. זה מה שמחזיק אותנו.

"אבל יש שינוי בקהל שמגיע לכאן, שינוי שכואב לי. ממש רואים פה איך לאורך הזמן, ביד מכוונת, הפכו את המקום הזה לפוליטי. בהתחלה הגיעו הרבה מאוד חרדים, הרבה מאוד ציונות דתית. היו כאן הרבה כיפות. ממש באו קבוצות מישיבות חסידיות, כיתות ממכינות קדם צבאיות דתיות ומישיבות הסדר. זה הידלדל מאוד. הפוליטיזציה חלחלה. כי באמת בהתחלה, בחודשים הראשונים, כולם היו פה.

"כל אחד שיחזור הביתה צריך לקחת בשתי ידיים את מה שיש", היא אומרת לגבי העסקה החדשה שעל הפרק. "אבל ברור שצריך תוכנית להחזיר את כולם עד האחרון. ואנחנו גם נהיה פה עד האחרון. אבל מי שאפשר להוציא, להוציא כמה שיותר מהר. איך זה יכול להיות בכלל? איך אפשר לחשוב על משהו אחר?".

"קשה להאמין לממשלה הזו. הילדים שלהם לא חטופים"

בצוהריים נפתח ליד האוהלים הסגורים אוהל קטן אחד – האוהל של קהילת הנובה. מי שפתח אותו הוא אדם מבוגר, מתקשה ללכת, אך מתרוצץ ומסדר כל אבן, כל כיסא צהוב, כל דף נייר למקומו על השולחן. זהו מנשה, דודו של אלקנה בוחבוט, הדיג'יי במסיבת הנובה שנחטף ממנה לעזה, והוא שם כבר 468 ימים, ולא צפוי להשתחרר בפעימה הנוכחית. הוא כאן כל יום, כבר 15 חודשים, אומרים מפעילי הדוכנים שליד האוהל.

"כבר אין לנו כוחות. אנחנו מעבירים את הימים עד שיחזור", הוא אומר ומסדר את תמונותיו של בוחבוט על השולחן. "אני מאמין, יש תקווה, אבל קשה להאמין לממשלה הזו. לכנסת הזו. הם לא עובדים. דואגים לעצמם. הילדים שלהם לא חטופים". בתוך הסיטואציה הקשה, מטה המשפחות מצליח לנחם אותו. "הלוואי שהממשלה הייתה כמו המטה שלנו.

"היום זה 468 ימים, זה נצח, אני לא יודע, לא יודעים כלום. אומרים שתהיה עוד פעימה. אבל אם יהיה פיצוץ באמצע? ואם הם יירו עלינו ותיגמר הפסקת האש, ולא תהיה עוד עסקה? מה אם אלקנה לא יחזור הביתה? מה אם לעולם לא נדע כלום? זה בלתי נסבל, זה בלתי נסבל".

"בואו נשיר שיר אופטימי, כי הם עוד מעט כאן"

שעת אחר הצהריים. עשרות אנשים חוצים את הכיכר. חלקם בדרך למקומות אחרים וחלקם הגיעו לכיכר עצמה. באוהלי הקיבוצים ואוהל מטה המשפחות יושבים חברים ומשוחחים זה עם זה. אוטובוס מוריד חבורה של מבוגרים להדרכה.

בפסנתר שהציבו לכבוד אלון אהל מנגן פסנתרן ולצידו נגן סקסופון, שמלווים שירים מרמקול כמו 'שירת העשבים' ו'תמיד יחכו לך'. לידם ממתין בסבלנות שלומי (45) שעובד ב'כלי זמר' ומגיעי לכאן לנגן בפסנתר אחרי שעות העבודה.

כמה מטרים משם מוקם מעגל שירה ותפילה של התנועה המסורתית, עם שירון שמלא בשירים המוקדשים לחטופים ולמשפחותיהם. אחד המשתתפים מבקש "בוא נשיר שיר אופטימי, כי הם עוד מעט כאן". מבקש אחד המשתתפים. מנחות המעגל מסכימות ובוחרות את 'כשתבוא' של בועז שרעבי שהוקדש לחטוף אלי שרעבי. לפני השיר המנחות סיפרו על שרעבי ועל בחירת השיר: "אלי איבד את משפחתו בשבת השחורה ואחיו נרצח בשבי. בועז שרעבי הוא קרוב משפחתם, ואנחנו רוצים לחזק את אלי כדי שיחזור אלינו".

בשש בערב קבוצת בני נוער מהמועצה האזורית בנימין פותחים ברחבי הכיכר דוכני פלאפל. על שלט שמזמין לדוכנים הם כותבים "עם ישראל חי וקיים ואוכל פלאפל", בהשראת דוגו לייטנר, ניצול השואה מהונגריה שהגיע לישראל והתאהב. "רוצה מנת פלאפל?", פונה אליי אחת הנערות, "אנחנו פה רק בשביל לשמח את הלב".

הפרשת חלה לחזרתו של בר קופרשטיין: "יש לזה עוצמה"

באוהל התפילה מתקיימת הפרשת חלה למען החטוף בר קופרשטיין. אימו ג'ולי קופרשטיין דיברה בפני קהל של נשים וסיפרה על בר: "בר בן 22 ועבד במסיבה בנובה כמאבטח בזמן חופשת השחרור שלו. הוא עבד כמו שהוא עשה הרבה בחמש השנים האחרונות מאז התאונה של בעלי, בשביל לסייע לנו כלכלית. אני הבנתי שבר המתוק הזה נסע עם הריינג'ר הלוך חזור למושב פטיש והציל אנשים מהמסיבה". לדבריה, "אני מקווה שהיום תהיה תשובה ושכולם יחזרו".

אורית מאיר, אימו של אלמוג מאיר ג'אן שחולץ מהשבי במבצע צבאי, ביקשה רק להגיד כי  "אני כאן בשביל לחבק. אין לי מילים להוסיף". קופרשטיין מספרת: "היינו חברות עוד לפני שאלמוג חזר!".

רינה חדד (67), אחת המשתתפות בהפרשת החלה, מספרת באנגלית: "הרגע הזה חשוב ואני מאמינה שלהפרשת חלה יש עוצמה רבה. אני מגיעה לכאן לא מעט לסדר את השולחנות ולהיות עם המשפחה. אף אחד מקרובי משפחתי לא חטוף, ועדיין החטופים הם המשפחה שלי".

בשמונה בערב הכיכר מתמלאת באנשים שמסתובבים. דוכני הפלאפל של הנוער ממועצה אזורית מטה בנימין מתפרקים לאט לאט, ובני הנוער הציעו לעוברים ושבים את המנות שנשארו. המוסיקה בפסנתר של אלון השתנתה לשירי אהבה אמריקאיים ישנים.

ג'אם למען אביתר דוד: "כדי לשלוח לו כוחות"

כמדי שבוע המשפחה של החטוף אביתר דוד עורכת בכיכר ג'אם לכבודו. אחיו עילי פתח את הערב: "המצב בו אנחנו נמצאים הוא מורכב. אנחנו רוצים שכל החטופים יחזרו וזה ברור. אבל אביתר לא נמצא בשלב הראשון של העסקה, ואין לדעת מה יהיה עוד שלושים ימים לפחות מהיום". בסיום דבריו הוא מתחייב: "אנחנו נמשיך לעשות את הג'אם כל שבוע, כדי לשלוח כוחות לאביתר".

חלק ממשתתפות הג'אם הן תמרה דימשיץ, דנה שיינקמן ועדי ענבר מכפר סבא, ומאי רוזן מקריית אונו, תלמידות י"ב וחניכות בתנועת הנוער העובד והלומד. "אנחנו אוהבות להגיע לג'אם", מספרת רוזן, "זה אירוע שמח ולכן שונה מכל האירועים שעושים למען החטופים". דימשיץ אומרת ש"במיוחד עכשיו, כשלא יודעים מה קורה עם אביתר. חשוב לשמח את המשפחה". דימשיץ הגיעה עם גיטרה, וכך גם ענבר, אך לדבריהן, "אנחנו עוד מתלבטות אם נשתתף בג'אם עצמו".