אי אפשר להבין את אירועי 7 באוקטובר בלי לעמוד על שינויי הרוחב שעוברים על העולם – כך טענו חוקרי הביטחון עינת גפנר-גולדשטיין ועמיחי דנינו בראיון ל'דבר' בערב יום העצמאות האחרון. "הסדר העולמי זז, וזה לא רק טראמפ", טענו השניים, "זה הולך לטלטל את העולם ואת חיינו, וישפיע משמעותית גם על מדיניות הביטחון הישראלית".

הקו הרעיוני שמובילים החוקרים אומר דבר פשוט: בניגוד לעמדה הרווחת בישראל בעשורים הראשונים, שבה להחלטה הייתה חשיבות מכרעת, ישראל של העשורים האחרונים, בעיקר בהנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, התמכרה לתפיסת ההכלה. מה שהיא עשתה למוח של הישראלים, טוענים השניים, זה קיפאון תפיסתי וחתירה מתמדת לסטטוס קוו. זה לא רק עניין הכספים הקטאריים, אלא תפיסה כללית שלפיה כדי לשמור על ביטחון המדינה צריך לעשות הכול כדי להשאיר את הדברים כפי שהם. לא היה מנהיג נאמן לתפיסה הזו יותר מאשר נתניהו – ולא רק מבחינה ביטחונית.

קשה להיזכר בכך כעת, אבל עידן נתניהו הארוך – שהתחיל שנתיים אחרי מלחמת לבנון השנייה ונמשך, למעט הפסקה קצרה, עד היום – התאפיין עד הקורונה בשגרה וצמיחה שתאמו היטב את קווי היסוד של הנהגתו, שביקשה לשנות ולהזיז כמה שפחות.

נתניהו נוטה להימנע מהחלטות נועזות ולעמוד מנגד בזמן משברים. כך המשיך את הסכמי אוסלו שהובילו קודמיו; כך נגרר למבצעים צבאיים; וכך הניח לשר המשפטים יריב לוין וליו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן להוביל את הרפורמה במערכת המשפט. החריג היחיד היה כשר האוצר בשנות ה-2000, אז הוביל קיצוצים קשים שפגעו בעניים ובמגזר הציבורי – מהלך שגבה ממנו מחיר כבד בבחירות.

הביקורת על הפסיביות ועל מדיניות אי-קבלת ההחלטות של נתניהו אינה דבר חדש. יש שמזהים אותה כמעלה שמרנית, במיוחד בנקודות קונפליקט שבהן הוא מזוהה לרוב עם הצד היוני והמאופק. אך אירועי השבועות האחרונים, ובראשם התעלמותו המוחלטת של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מישראל בביקורו ההיסטורי במזרח התיכון; הקריאה לחרם כלכלי מלא של בריטניה והאיחוד האירופי על ישראל; ומה שנראה כהכנה (תודעתית לפחות) למצב שבו ארה"ב לא תגבה יותר את ישראל מבחינה ביטחונית ודיפלומטית – מאירים באור חדש את הבעייתיות בתפיסת עולמו, וחשוב מכך, במדיניותו של נתניהו.

כדי להבין טוב יותר את מה שחדש בחדשות הנוכחיות צריך להבין את פעולותיו של טראמפ, כפי שמציעים לבחון זאת גפנר-גולדשטיין ודנינו, נגד הקיום והאיום הסיני על ארה"ב. טראמפ, כך סבורים השניים, מוכן ללכת דרך ארוכה וקשה הכוללת הקמה של כורים גרעיניים והעברת נשק מתקדם ומטוסי קרב לערב הסעודית, לאמירויות ולטורקיה, להסיר לחלוטין את הסנקציות מסוריה ולהגיע לפשרות כבדות עם איראן – הכול כדי לייצב חזית חזקה מול סין.

אפילו את הניסיונות לסיום המלחמה באוקראינה, שיש לה השלכות כלכליות ופוליטיות מעטות, אם בכלל, על ארה"ב, מבקשים השניים להבין ביחס לסין: טראמפ אולי מחבב את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ברמה האישית כי יש ביניהם דמיון, אבל הסיפור פה גדול יותר משאלת האופי. את רוסיה, התלויה כיום מאוד בסין, טראמפ רוצה ביום פקודה בצד שלו. או לפחות, כמו במקרה האיראני, לא לגמרי נגדו.

מקומה של ישראל בהתרחשות המהירה והמבלבלת הזו נהיה עמום מיום ליום. מפת הסחר העולמית נבנית מחדש, יש ניסיון מדיני רב לסיים את המלחמה באירופה ולבצר מחדש את מערכת הבריתות האמריקאית-ערבית, וישראל מאבדת את הבכורה בתשומת הלב האזורית. מספיק להסתכל על המספרים. הביקור בן שלושת הימים של טראמפ באזור הניב הסכמי מסגרת להשקעות עתידיות משותפות בתחום הטכנולוגיות והבינה המלאכותית בין ארה"ב לערב הסעודית, האמירויות וקטאר ביותר מ-3 טריליון דולר, כמעט פי שישה מסך התוצר הישראלי ל-2024. גם ללא פגיעה פוליטית בסחר הישראלי עם העולם, מספרים אלו אינם עוד כפכפים ופרוטות, ומטילים צל גדול על עתיד ישראל כפנינה הטכנולוגית של המזרח התיכון, על כל המשמעויות הכלכליות, המדיניות והביטחוניות של זה.

חוץ מהסיבות הביטחוניות האובייקטיביות – איומי חמאס בלחימת-נצח, סירובו לפירוז והחזקתו בחטופים – נדמה שהמלחמה בעזה עדיין נמשכת בעיקר מהסיבה התדמיתית-הערכית שמזוהה עם נתניהו, שלפיה חובה לשדר עוצמה בכל מחיר. קמפיין 'הניצחון המוחלט' הוא יותר מנטרה פסיכולוגית שיווקית מאשר תוכנית אופרטיבית שנועדה לקדם את ביטחון אזרחי ישראל.

תפיסה ערכית זו, לצד לחץ קואליציוני שיכול לחבל בהמשך כהונתו, הפכו למכשול ולחסם העיקרי של ממשלת נתניהו לראות את המציאות על מורכבותה, ובעיקר על שינוייה. אין הרבה שניתן לשנות בנסיבות החיצוניות שישראל נקלעה אליהן, אך בכל הקשור לנסיבות הפנימיות, זו שוב מנהיגותו שונאת השינויים שמכריעה את הכף.

ישראל נמצאת בשפל חסר תקדים: זה לא רק השיעור הגדול מהציבור הקורא לסיום המלחמה עבור עסקה להשבת החטופים, שנע בסקרים בין 60% ל-80%. אלה גם שיעורי ההתייצבות למילואים שנעים בין 50% ל-70%. המספרים אולי שנויים במחלוקת, בין היתר כי צה"ל לא מפרסם נתונים שקופים וברורים, אך העול הכלכלי, המשפחתי והפסיכולוגי של אבות במשפחות צעירות שעשו יותר מ-300 ימי מילואים בשנה וחצי האחרונות, הוא עובדה שגם גדולי התומכים בלחימה לא יכולים להתווכח איתה.

בשבועות האחרונים קמה גם מחאת הורים נגד מדיניות הצבא שמכניס ללחימה בעזה יותר ויותר חיילים חדשים שלא עברו הכשרה מספקת. הסיבה לכך ברורה לכול, ולמרות הרעש והביקורת הזעירה שנשמעת גם בקואליציה, ניכר שנתניהו אינו מתכוון לשבור את ההגה ולהנהיג שינוי באחת מבעיות הליבה הקשות של החברה – גיוס החרדים. זה כמובן רק יחמיר את משטר המילואים הנוכחי. כך, גם כשנדמה שהגיע הרגע שבו יוכרע הנושא אחת ולתמיד – שוב, מה שהיה הוא שיהיה.

מחאת המורים האחרונה הבליטה היטב את מחירי המלחמה על המגזר הציבורי ועל החלקים הכי מוזנחים בו. פגיעה נוספת חוו מיליוני עובדים אחרים, הכול בחסות מדיניות כלכלית שאינה מתחשבת בשינוי הענק שהביאה איתה המלחמה ומתעקשת להמשיך לקצץ. חרמות, פירוק הסכמים ופירוק יחסים עם שותפי מפתח בעולם לא ייטיבו עם הצמיחה הישראלית, ובמקרה הרע יכולים להוביל לבריחת הון המונית, לפיטורי ענק ולקיצוצים נוספים.

הקריאה לסיום המלחמה, גם אם אין עליה הסכמה ברמה הערכית-מוסרית, היא ניסיון לקרוא לסדר את ענייני השעה. הדרך היחידה להתגבר על המבוכה בשאלה 'האם הם בעד ישראל או נגדה' היא לבחון את מצבה של ישראל על רקע האירועים העצומים שקורים בעולם כיום, שאין שני להם מאז תום מלחמת העולם השנייה.

נתניהו אינו פועל בריק, קובעים גפנר-גולדשטיין ודנינו. במאמרם "מהכלה לעיצוב מרחבי – הצעה לחשיבה מחודשת על עיקרון מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי" הם מראים כיצד תפיסת ההכלה של נתניהו התמקמה היטב במציאות במערב ב-30 השנים שאחרי המלחמה הקרה: "ישראל בחרה להתמקד בצמיחה כלכלית ובאיכות חיים אשר קידומן דורש שקט, יציבות. תפיסה זו השתלבה עם הסדר העולמי הליברלי, אשר פעל לשימור הסטטוס קוו הבינלאומי המהווה בסיס לצמיחה כלכלית".

חתירה להסדרים כלכליים, ביטחוניים ומדיניים במקום הכרעות כוחניות השתלבה היטב בעולם חד-גושי, צומח ומשתלב – אך העולם הזה איננו עוד. הקטר הערבי מהמפרץ, שעומד לתפוס את הבכורה בהנהגת האזור שנים קדימה ולהפוך את מנגנון התלות הישראלי-אמריקאי-מפרצי, דורש את סיום המלחמה בעזה כתנאי בלעדי להמשך מערכת היחסים עם ישראל. הנהגות אירופה, שותפות הסחר החשובות שלה, מאוימות משצף פליטים, עלייתן המטאורית של מפלגות ריאקציונריות, שינויים דמוגרפיים ומלחמה חמה במזרח היבשת – ואינן מעוניינות יותר להכיל את המלחמה הישראלית בעזה, על הבעיות הרבות שהיא גורמת להן, והפעם נראה שהן מוכנות לעמוד על כך. ארה"ב, על אתגריה שהוזכרו, מגבשת עמדה דומה וחוצת מפלגות בעניין.

חלק מהישראלים ימצאו בטענות העולם על הסבל העזתי והדרישה לסיום המלחמה אמת, אחרים יראו בהם צביעות. זה לא משנה את העובדה שישראל אינה יכולה עוד להמשיך 'כאילו כלום לא משנה'. העולם משנה ומשתנה – וזו הסיבה המרכזית לכך שהנהגתו הלא-משתנה של נתניהו מסוכנת כל כך.