"זה היה רגע שהלהבה ניצתה, אבל היא כבתה", אומרת ראויה חנדקלו, מנהלת מרכז 'אילאף' לקידום הביטחון בחברה הערבית, על ההפגנה הגדולה בכיכר הבימה ב-31 בינואר. רבבות ערבים ויהודים מחו אז נגד האלימות, הפשיעה ומדיניות הממשלה.

"זו הייתה אמורה להיות תנועה של הפגנות, עם נוכחות ושותפות", היא אומרת, "וזה נהיה קטן יותר. לא היו הפגנות, היו אוהלים. ואז פרצה המלחמה. אני חושבת שגם בתוך החברה הערבית לא מדברים על זה, יש תחושה כאילו אין פשיעה, אבל זה לא נכון. נרצחו אנשים גם בימי המלחמה".

ראויה חנדקלו. "דרושה עבודה קשה וסיזיפית, החברה הערבית לא מאורגנת" (צילום: Lime production)

הראיון נערך לפני ימי הזיכרון והעצמאות, יומיים שבמהלכם נרצחו שבעה אנשים בחברה הערבית. בתקופת המלחמה מול איראן נרצחו 27. "אני חושבת שגם בחברה הערבית, בזמן המלחמה לא מעניין את האנשים איפה יש ירי. מעניין אותם מתי תהיה האזעקה הבאה, והאם יש מיגון".

לדבריה, זה דפוס קבוע: בכל פעם שיש התקדמות במאבק נגד האלימות, אירוע חיצוני מסיט את הקשב ומסיג אותה לאחור. יתרה מכך, חנדקלו חוששת שהקשיים הכלכליים שהמלחמה הביאה עלולים לדחוף עוד בעלי עסקים קטנים אל השוק האפור, ולזרועות ארגוני הפשע.

מה הסיכוי שתנועת המחאה נגד הפשיעה תחזור למימדיה?
"עוד ערב המלחמה, הלהבה כבר הייתה מאוד נמוכה. לדעתי, אנחנו לא ידענו להרים אותה. זו גם אחריותי. זה דורש עבודה קשה וסיזיפית, כי החברה הערבית לא מאורגנת, ויש בה חוסר אמון גם כלפי המדינה וגם כלפי המנהיגות שלה עצמה".

היא מקווה לחידוש ה"מומנטום" של המחאה. "צריך לזכור שהאנשים מתוסכלים ומפוחדים, ותחושת המסוגלות נמוכה. קשה להשפיע כאזרח, אם אתה חי בתחושת איום. הזכות הבסיסית להפגין לא מובנת מאליה. לקח שנים עד שאנשים שברו את מחסום השתיקה ויצאו לרחוב".

מוחות ומוחים נגד הפשיעה בכיכר הבימה, 31 בינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"גלגול האחריות של הממשלה מחלחל לחברה"

חנדקלו חוששת לעתיד השותפות עם החברה היהודית במאבק נגד הפשיעה והאלימות. "המונחים של בן-גביר מחלחלים לשיח בין היהודים והערבים. הפשיעה נקראת 'הסכסוך ברחוב הערבי'. גלגול האחריות של הממשלה מחלחל לחברה היהודית, ואנשים אומרים: 'זו התרבות, וזו המנטליות של החברה הערבית'".

הדור הצעיר בחברה הישראלית בכלל ובחברה הערבית בפרט, מדאיג את חנדקלו. "אנחנו לא איתם, לא מדברים איתם, לא מעניינים אותם. בצל כל הקשיחות, המלחמה, הבריונות, והגזענות, אנו מפקירים את השטח".

לדבריה, "הצעירים הערבים מאוד מתוסכלים ומאוכזבים. מנגנון הפשיעה נמצא בכל מעגלי החיים, ואין עבודה. הם לא מצליחים לפרוץ את המחסום. צריך עבודה ממוקדת עם צעירים, בשפה שלהם, להראות להם שהם יכולים לשנות את המצב שלהם. וזה קשור גם ליכולת שלהם להצביע בבחירות, לערוך מחאה, להשפיע על המציאות".