מה היו השיקולים של המשרד להגנת הסביבה בשרשרת החלטותיו על חלופות למיכל האמוניה? לאורך החודשים האחרונים קיבל המשרד להגנת הסביבה שורת החלטות בנושא ייבוא האמוניה לישראל, שעוררו ביקורת ואף תמיהה בקרב עיריית חיפה וחלק מהמדענים ופעילי הסביבה העוסקים בתחום. הנימוקים שעמדו בבסיסן של החלטות אלו לא פורסמו במלואם, עד יום חמישי שעבר – שבו הגישה המדינה את עמדתה המפורטת לבית המשפט העליון בנושא החלופות לייבוא האמוניה, וחשפה את חוות הדעת המקצועיות שעליהן התבססו ההחלטות שלה (ניתן להקיש כאן לקריאת המסמכים המלאים והטבלה הסופית של הערכת הסיכונים).
על אף שאנשי המשרד להגנת הסביבה, עיריית חיפה והפעילים התאחדו סביב הדרישה לסגור את מיכל האמוניה הקיים כיום, ניטשת ביניהם מחלוקת חריפה בשאלה מהי החלופה הטובה והבטוחה ביותר לייבוא האמוניה לישראל. בעוד רוב העוסקים בתחום מצביעים על ייבוא אמוניה במיכלים ניידים קטנים (איזוטנקים) כחלופה הפחות מסוכנת, במשרד להגנת הסביבה דירגו את החלופה הזו כמסוכנת בהרבה אפילו ממיכל האמוניה – כן, אותו מיכל שהמשרד ובית המשפט קבעו שהוא צריך להיסגר.
החלופה שהמשרד רואה כבטוחה ביותר (או הכי פחות מסוכנת) היא הזרמת אמוניה ישירות למפעלים מאונייה קטנה שתעגון במפרץ חיפה. בחירה זו זכתה לביקורת חריפה מצוות מומחים בראשות פרופסור גדעון גרדר מהטכניון, שטענו כי החלטת המשרד "נוגדת את השכל הישר". גם "פורום עזרא נוריאל למניעת אסונות", עליו נמנים עשרות אנשי משק, ביניהם למשל ד"ר אפרים לאור, מומחה לאסונות רבי נפגעים, פנו למשרד להגנת הסביבה ולבית המשפט העליון בבקשה להעדיף את חלופת האיזוטנקים, בנימוקים עקרוניים המסבירים כי זהו אמצעי בטוח יותר.
גם פרופ' אהוד קינן, שעמד בראש צוות מומחים שבדק בעבור עיריית חיפה את בטיחות מיכל האמוניה, כתב כי לאיזוטנקים יש היסטוריה נקיה מדליפות, בשונה ממיכלי אמוניה גדולים. המומחים והפעילים גם האשימו את המשרד בכך שבחירתו בחלופת האונייה עומדת בקנה אחד עם האינטרס של חברת חיפה כימיקלים – מאחר שזוהי החלופה הזולה והנוחה ביותר להפעלה מבחינתה.
לעומתם, המשרד להגנת הסביבה הצטייד בהערכות סיכון מקצועיות, בעלות מודל חישובי להסתברות לתקלה וכן למרחקי הפגיעה, מבלי להתיימר לקבוע כמה אנשים צפויים להיפגע. המודל מבחין בין סיכון קרוב, שממנו אמורים להתמגן עובדי הנמלים והתעשיות הכימיות תוך תרגול התמודדות במצבי חירום, לבין סיכון לריכוזי האוכלוסיה בסביבת המיכל, שאותם אין לחשוף כלל לאפשרות של דליפות חומרים מסוכנים.
הבדיקה הראשונה העלתה שכל החלופות שנשקלו מסוכנות יותר מהמיכל וממילויו באמצעות אונייה גדולה. במצב זה, הדבר ההגיוני, גם אם המביך, היה שהמשרד יחזור בו מעמדתו ויבקש מחדש את הפעלת מיכל האמוניה
בדיקת החלופות – ללא תכנית מפורטת ועם קושי להשוות למצב הקיים
הבדיקה הראשונה של המשרד העלתה תוצאות מוזרות, בלשון המעטה. בניגוד לקביעת המשרד שהמיכל ייסגר, הבדיקה העלתה שכל החלופות שנשקלו, ובכללן חלופת האיזוטנקים וחלופת ההזרמה מאונייה קטנה, הן מסוכנות יותר מהמיכל וממילויו באמצעות אונייה גדולה. במצב זה, הדבר ההגיוני, גם אם המביך, היה שהמשרד יחזור בו מעמדתו, ויבקש מחדש את הפעלת מיכל האמוניה למשך מספר שנים, עד שיוחלף בפתרון פחות מסוכן – על אף שבית המשפט כבר פסל את הפעלתו.
במקום לסגת מהדרישה לסגור את המיכל, המשרד בחר בבדיקות מעמיקות יותר, שביצע ד"ר אלי שטרן – מומחה הערכות סיכונים בעל נסיון רב בביצוע בדיקות ואף בהכשרת בודקים, והמדען הראשי של המשרד לשעבר. גם בדיקות אלו, לפי הערכות שטרן, אינן מלאות – משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שמדובר בבדיקות כלליות, שלא נעשו מול תכנית מפורטת שמסבירה, למשל, כמה איזוטנקים יוצבו, או היכן ובאיזו תדירות יוחלפו.
הבעייה השנייה בהערכות שטרן היא היעדר הערכת סיכונים מסודרת, שעברה ביקורת מקצועית מספקת, למערך היבוא הקיים כיום. יתרה מכך, גם לעצם פעולת המילוי והריקון בשגרה ובחירום אין הערכת סיכונים מסודרת. לכן קובע שטרן כי כל הערכה ביחס למצב הקיים היא במידה מסוימת חסרת הגיון. מה שכן ניתן להשוואה כעת, ואליו הוא התייחס, הוא נושא השינוע והאחסון, וכן הערכה כללית של הסיכון הנובע מחלופות האיזוטנקים וההזרמה הישירה.
הבעייה השנייה בהערכות שטרן היא היעדר הערכת סיכונים מסודרת, שעברה ביקורת מקצועית מספקת, למערך היבוא הקיים כיום. לכן הוא קובע שכל הערכה ביחס למצב הקיים היא במידה מסוימת חסרת הגיון
ד"ר שטרן ביצע הערכה יחסית לשתי חלופות כלליות ולא מפורטות – חלופת ההזרמה הישירה מאונייה, וחלופת היבוא במיכלים קטנים (איזוטנקים). לשיטתו, שתיהן עדיפות על המצב הקיים, כאשר האונייה היא החלופה המועדפת מביניהן. שטרן אימץ את סדרי הגודל של טווח הפגיעה מחוות הדעת חוות דעתם של 3 מומחים בינלאומיים ובראשם ג'ורג' פמיני, לפיה דליפת אמוניה מסוכנת רק בטווח של מאות מטרים סמוכים. זוהי קביעה קריטית, המפחיתה דרמטית את טווח הסיכון המשוער.
מכל הערכות הסיכון, המדינה הסתמכה על המקלה ביותר
חשוב להבין כי ביחס להערכות השונות (והסותרות) של הסיכונים שבדליפת אמוניה במפרץ, המשרד להגנת הסביבה הסתמך על ההערכה המקלה ביותר. ההערכה המחמירה ביותר מופיעה בדו"ח קינן, שנעשה בעבור עיריית חיפה, וקובעת שדליפת אמוניה יכולה להרוג עשרות אלפי בני אדם בתוך דקות. באמצע ניצבת הערכתה של חברת הז-מט, שהוזמנה מטעם חיפה כימיקלים, ומדברת על מוות של 10-50 בני אדם בלבד, לצד פגיעות עצביות ונשימתיות במאות תושבים נוספים. דו"ח פמיני, שהוזמן אף הוא ע"י חיפה כימיקלים, מדבר על סיכון רק בטווח של מאות מטרים סמוכים. יחד עם זאת, בראיון עם "דבר ראשון" אמר פמיני כי "מספר מקרי המוות המקסימלי הוא עשרות בני אדם" שיימצאו בטווח הקרוב מאוד למוקד הדליפה.
כששופטת המחוזי בחיפה תמר שרון נתנאל קבעה שדליפת אמוניה מהווה סיכון בלתי נסבל לציבור, המחייב סגירה של מיכל האמוניה בהקדם האפשרי, היא הסתמכה על ההערכות של הז-מט. במשרד להגנת הסביבה הסתמכו על הערכתו של פמיני. מכאן הגיע המשרד למסקנה כי מאחר שרדיוס הסיכון הוא נמוך, אין כמעט משמעות לשאלה מה משך עגינת האונייה שתזרים אמוניה, או האם זה בטוח להציב איזוטנקים בשטח המפעלים, ובכך לקצר את משך עגינת האונייה.
אז למה אונייה ולא איזוטנקים?
לטענת שטרן, "ההבדל העיקרי בין המצב הקיים (מיכל האמוניה – א.ר.) לחלופת האונייה הקטנה יתמקד בפרמטר עיקרי: הקטנה משמעותית של מרחק הסיכון בהשוואה לאונייה עם 16,400 טון". במערך היבוא הקודם, טוען שטרן, יש שני סיכונים: אדי אמוניה שצפויים לעלות למעלה במהירות, וכמות קטנה יותר של אדי אמוניה מימית שיווצרו כתוצאה מהמפגש עם הלחות באוויר ואינם עולים לשמיים – תופעה שאינה מתוארת כראוי בדו"ח פמיני. לכן מצביע שטרן על יתרון לחלופת האונייה בכך שמעגן הקישון, בו האונייה אמורה לעגון, רחוק יותר מריכוזי אוכלוסייה ביחס למיכל הקיים – על אף שמדובר בכמה מאות מטרים. בשילוב עם נפח מוקטן של אניית האמוניה, החלופה מבטאת "לא רק עדיפות על המצב הקיים, אלא לגיטימיות אינהרנטית של חלופת "האונייה הקטנה"/הזרמה ישירה (בפני עצמה), בהשוואה לכל התעשיה הכימית בעולם ובישראל". בחלופה זו יופעלו אמצעי הגנה פאסיביים ואקטיבים כאחד, לרבות קופסת פיקוד לכיבוי בחירום, אשר תופקד בידי עובד ישראלי של החברה, שיוצב על האונייה בזמן פעולתה.
שטרן מצביע על יתרון לחלופת האונייה בכך שמעגן הקישון, בו האונייה אמורה לעגון, רחוק יותר מריכוזי אוכלוסייה ביחס למיכל הקיים
כפי שאמר השר להגנת הסביבה זאב אלקין על במת הכנסת, הדרג המקצועי במשרד להגנת הסביבה קבע שניתן להחליף את השינוע למפעלי הדרום – חיפה כימיקלים ורותם אמפרט, הצורכים ביחד כשליש מהאמוניה בישראל – באיזטונקים מנמל אשדוד, במקום בנסיעה במיכליות כביש ממפרץ חיפה, כאשר הסיכונים די שקולים זה לזה.
לפי שטרן, היתרונות הברורים של חלופת האיזוטנקים הם מניעת ריכוז גדול של אמוניה בישראל, והפחתת השינוע בכבישים, לטובת שינוע ברכבת מנמל אשדוד למפעלים בנגב. לצד היתרונות, הוא מונה גם חסרונות – סרבול פעילות מערך האמוניה, יבוא של כ-9000 מיכלים קטנים בשנה שיונפו על ידי עגורנים גבוהים בנמלים, כאשר נפילה מגובה נמוך לא אמורה לפרוץ את האיזוטנק, אך נפילה מעגורן בשיא גובה עלולה לגרום לדליפה. עם זאת, מרחקי הסיכון מאיזוטנק דולף שונים משמעותית מאשר במקרה של דליפה מאונייה: בעוד רדיוס הסיכון של איזוטנק עם 12.5 טון אמוניה הוא 300 מטר ביום עד 1,000 מטר בלילה, אונייה ובה 2,500 טון תסכן טווח של 940 מטר ביום או 1,900 מטר בלילה.
ריכוז האוכלוסין ('רצפטור ציבורי' הוא המונח המקצועי) הקרוב ביותר למעגן הקישון הוא נמל התעופה, במרחק 1030 מטר, לעומת שכונת המגורים הקרובה ביותר במרחק 2,700 מטר. בדו"ח קינן, אותו פוסל ד"ר שטרן כלא מדעי ולא מקצועי, מוזכר אסון יאנובה בליטא, בו התפוצץ מיכל אמוניה בן 7,500 טונות. אמנם מספר הנפגעים באסון הזה היה קטן מ-40, בינהם 7 הרוגים, אך ענן הגז הרעיל השתרע על פני רוחב של 7 ק"מ ואורך של 50 ק"מ – הרבה מעבר להערכות של שטרן. עם זאת, יש הטוענים כי ההשוואה אינה נכונה שכן היה מדובר במיכל צמוד למפעל דשנים, ולאוויר השתחררו גם גזים רעילים אחרים כמו כלור, שהתערבבו עם האמוניה – מה שהגביר את הנזק לעומת דליפה של אמוניה בלבד. יחד עם זאת, חשוב לציין כי גם דליפה קטנה של אמוניה יכול להרוג, אם מתקרבים אליה ללא מיגון.
מכיוון שמדובר בהערכת סיכונים, ולא בתכנית פעולה, דו"ח שטרן מתעלם משאלות חשובות שעד כה לא נבדקו לעומק – למשל האם ניתן בכלל לבנות מיכל תפעולי נוסף בשטח של חיפה כימיקלים, או כיצד ניתן לאחסן שם עשרות איזוטנקים עם מיגון ראוי.
ואם תהיה רעידת אדמה?
ההערכות של שטרן הן מקצועיות וראויות לתשומת לב. הבעייה המרכזית בהן היא גבולות הגיזרה שלהן – הערכת סיכונים של דליפה הנגרמת כתוצאה מבעייה טכנית או מחבלה מכוונת. לעומתו, בעשור הקודם ניתח ד"ר אפרים לאור, בעזרת צוות מחקר גדול, את ההיערכות בישראל למצב של רעידת אדמה גדולה, שצפויה להתרחש באזורנו בעשרות השנים הקרובות. המחקר שלו לא פורסם מעולם, ואין לנו מידע לגבי התחשיבים שלו, אך לאור כן הציג חלק מתוצאותיו בדיונים בכנסת לאחר מלחמת לבנון השניה. לפי החישובים שלו, דליפה של 2,400 טון אמוניה (הכמות שאמורה להיות על אניית האמוניה הקטנה) עלולה לגרום למותם של 17 אלף בני אדם. הוא הוסיף כי במקרה של רעידת אדמה גדולה עלולים להיפלט לאוויר חומרים מסוכנים רבים בבת אחת, כאשר שיתוק של דרכי תחבורה ועומס על כוחות ההצלה יקשה מאוד על הטיפול במשבר.
לפי מחקרו של ד"ר אפרים לאור, דליפה של 2,400 טון אמוניה (הכמות שתכיל אניית האמוניה שתעגון במפרץ) עלולה לגרום למותם של 17 אלף בני אדם
מי שהתרגל לסמוך על הערכות הקטסטרופה הללו יתקשה לקבל את העמדה המקצועית המעודכנת של המשרד להגנת הסביבה, לפיה טווחי הסיכון נעים בין מאות מטרים לשני קילומטר בלבד. מצד שני, אלו הן ההערכות היחידות שפורסמו תוך הצגת החישובים העומדים מאחוריהן, ושנעשו בכלים המקצועיים המקובלים כיום על המומחים בתחום הערכת הסיכונים.
מאחר שהמדינה קבעה את עמדתה באופן מנומק וחיפה כימיקלים לא צפויה להתנגד לחלופת האונייה שתאפשר לה להפעיל מחדש את מתקניה במהירות מקסימלית, המשוכות העיקריות בדרך להתקבלות העמדה הם בית המשפט העליון, ועיריית חיפה. בית המשפט יכול להסתפק בהחלטה לסגור את מיכל האמוניה ובכך לסגור את התיק, כפי שמבקשת המדינה. לעומתו, בכוחה של עיריית חיפה להתנגד לעמדת המדינה, והיא הכריזה שתעשה זאת. היא עלולה לגרום להטלת קשיים מנהליים על יישום החלופות למיכל, או לפנות מחדש לבית הדין, לא כנגד מיכל האמוניה, אלא גם נגד החלופה הנבחרת שאמורה להחליף אותו באופן מיידי.
