בשנים האחרונות גדלה ההוצאה הלאומית לחינוך באופן משמעותי, בכל הפרמטרים. ניתן לראות זאת גם במשכורות המורים שעלו באופן ביחסי בשנים האחרונות, הודות להסכמי השכר 'אופק חדש' ו'עוז לתמורה', וגם בהוצאות השוטפות שיצרו מציאות שונה עבור התלמידות והתלמידים – צמצום מספר הילדים בכיתות א', סייעת שנייה, השקעה במשאבים ציבוריים-חינוכיים במגזר הערבי ועוד. אם זאת, לפחות בחלק מהפרמטרים ישראל עדיין מובילה בהוצאה הפרטית לחינוך, מה שהופך את האפשרות לחינוך להוצאה משמעותית שמרחיבה פערים, בעיקר למשפחות מרקע סוציו-אקנומי מוחלש.

לפי הנתונים העדכניים של ה-OECD, שנת 2013 עמדה ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל על כ-6% מהתוצר הלאומי, מעל הממוצע של OECD. ההוצאה הלאומית לחינוך מסך ההוצאה האזרחית עמדה על 11.5%, גם מעל ממוצע ה-OECD.  ע"פ עבודת מחקר של הלמ"ס שפורסמה בשבועות האחרונים, ההוצאה הלאומית בין 2014 ל-2016 עלתה באופן משמעותי, והסתכמה ב-94.8 מיליארד שקלים במחירים שוטפים, שהם 7.8% מהתוצר הלאומי. ההוצאה הלאומית לחינוך עלתה ב-5.0%, במחירים קבועים, לעומת שנת 2015, בהמשך לעלייה של 3.3% לעומת 2014.

ההוצאה הלאומית לחינוך במחירי 2010 (מתוך: דו"ח הלמ"ס – הוצאה לאומית לחינוך 2016)

מגמת העלייה בהוצאות פר תלמיד בישראל היא ממושכת. ניתן לראות זאת בעלייה משמעותית בהוצאה השוטפת, פר תלמיד ביסודי בשנים האחרונות – בשנת 2000 ההוצאה השוטפת לתלמיד ביסודי עמדה על 15,400 שקלים, כשבשנת 2014 היא כבר עמדה על 28,100 שקלים. בתיכונים העלייה בהוצאות הייתה מתונה יותר, כאשר בשנת 2000 היא עמדה על 19,200 שקלים ובשנת 2014 על 25,600 שקלים.

הפערים – בהשקעה הפרטית

עם זאת, ולמרות ההגדלה המשמעותית בתקציב החינוך, בדומה לשנת 2013, ההוצאה הפרטית על חינוך בישראל של שנת 2016 עמדה על 21.9% מתוך ההוצאה המשפחתית. גבוה ממוצע ה-OECD העומד לפי הנתונים משנת 2013 (העדכניים ביותר) על 15.8% בלבד. את הפער בין החזקים לחלשים בחברה ניתן היה לראות באופן מובהק עם פרסום דוח הלמ"ס בינואר השנה, על התפלגות ההוצאה החינוכית הפרטית בין החמישונים. הסקר מראה שהשכבות המבוססות כלכלית בחברה מוציאות כמעט פי 4.5 מהשכבות המוחלשות על חינוך. בקרב המשפחות המבוססות מדובר בהוצאות שעיקרן שיעורים פרטיים, חוגים ותל"ן (תשלומי לימוד נוספים) כשבקרב משפחות מוחלשות רוב התשלומים הפרטיים יוצאים על כיסוי תשלומי החובה. מאבק ההורים על ביטול תשלומי ההורים שצבר תאוצה בשנתיים האחרונות מכוון את חציו בדיוק לבעיה הזו.

ההוצאה הלאומית לחינוך במחירי 2010 (מתוך: דו"ח הלמ"ס – הוצאה לאומית לחינוך 2016)

למרות ההשקעה הגבוהה בחינוך הגבוה בישראל, כ-19.3% מסך ההוצאה לחינוך בשנת 2016, נכון לשנת 2013 עמדה ישראל בראש מדרג המדינות בהוצאה הפרטית לחינוך גבוה כחלק מסך ההוצאות. כמעט חצי מההוצאות לחינוך גבוה בישראל הן פרטיות (כולל סובסידיות ללימודים הניתנות ממקורות ציבוריים לסטודנטים מרקע סוציו-אקונומי חלש) וזאת אל מול ממוצע של 30% במדינות ה-OECD. גם כאן, מדובר בשיפור המצב לאורך העשור האחרון – ע"פ ה-OECD, חלק ההוצאה הציבורית בחינוך האקדמאי בישראל עלה ב-4% בין שנת 2005 ל-2013 ועומד על 50%. מדינת ישראל משקיעה כ-1,300 דולר לסטודנט, במחירים שוטפים, באוניברסיטאות ציבוריות. ממוצע ה-OECD עומד על 12 אלף דולר לסטודנט הלומד באוניברסיטה או מכללה ציבורית.

המורים לא משתכרים מספיק, עובדה

ואיך מתחלק הכסף? בשנת 2016, כ-75% מההוצאה השוטפת של הממשלה, הרשויות המקומיות והמלכ"רים על שירותי החינוך היו עלות עבודה, כלומר המשכורות השוטפות של עובדי החינוך, כ-21% – הוצאות על קניית סחורות ושירותים ו-4% היו הוצאות תחשיביות על בלאי. כפי שציינו, משכורות המורים עומדות בסימן עלייה בשנים האחרונות בעקבות הסכמי השכר 'אופק חדש' שיישומו הסתיים לאחרונה. לאחר מאבק של מורי ישראל נגד קיצוץ במשכורתם לפני כשנה, פגיעה בתנאי העסקה ומשכורות נמוכות למורים מתחילים, נחתם במרץ השנה חידוש להסכמי השכר של המורים המאוגדים בהסתדרות המורים שהבטיח העלאה בשכר למורים מתחילים אך לא לוותיקים.

מורה בכיתה (צילום ארכיון: קובי גדעון / פלאש 90).

הסתדרות המורים הבטיחה שקט תעשייתי עד לשנת 2019 ובמקביל ארגון המורים נמצא במשא ומתן מול משרד האוצר בחודשים האחרונים, לחידוש הסכמי 'עוז לתמורה' שהשנה פג תוקפם, מה שמציב את המורים, נכון לכרגע, ללא הסכמי עבודה בתוקף. בקיץ יצא ארגון המורים בקמפיין להעלאת המודעות לשכר הנמוך של מורים בישראל. למרות פרסום נתוני הכלכלן הראשי במשרד האוצר לפני שבוע, על כך שישראל מתקרבת לממוצע ה-OECD בגובה שכר המורים, מבט קפדני בנתונים מראה על פערים גדולים בין ישראל ל-OECD, בעיקר בכל הקשור למשכורות מורים מתחילים ומורים עם ותק עד 15 שנה בחינוך העל יסודי. נכון לשנת 2014 ישראל נמצאת הרחק מאחור מהממוצע ה-OECD. מורה ביסודי בישראל מרוויח 1,912 דולר אל מול ממוצע ה-OECD העומד 2,832 דולר. בחטיבה תרוויח המורה הישראלית 2,560 דולר בממוצע מול 3,389 דולק לשאר המורים במדינות ה-OECD, ובתיכון 2,355 דולר בישראל מול 3,776 דולר בשאר המדינות. ללא ספק, למרות העלייה בהשקעה ובמשכורות, למורות ומורי ישראל יש את הזכות והחובה, לדרוש יותר.

אולם, יותר ממשכורות המורים וההשקעה הלאומית בחינוך, המאבק שעורר גלים בקרב תלמידים הורים ומורים בשנה האחרונה הוא המאבק לקיצור חופשות התלמידים. האם בהשוואה לעולם המורות בישראל באמת 'נחות' יותר? לא בדיוק. הנתונים האחרונים מה-OECD מראים שמורי ישראל מלמדים כ-177 ימים בממוצע בשנה, בדומה לממוצע האירופאי וקצת פחות ממוצע ה-OECD העומד על 180 ימים. על פניו נראה שלמרות הדימוי הרווח בחברה על החופשות הבלתי נגמרות בבתי הספר, הנתונים מראים שישראל לא שונה בהרבה מחברותיה.