בשתי הפסיקות שניתנו השבוע בערכאות שונות בעניינה, ניצח משרד התקשורת את חברת בזק. כולן קשורות ברפורמה בה התמקד המשרד בשנים האחרונות: יצירת "שוק סיטונאי" על חשבון בזק, ורק על חשבונה. המהלך נועד להגביר תחרות בשוק התקשורת, שאמורה להביא תועלת רבה יותר לציבור. למראית עין זה מצליח, אך הפגיעה בציבור היא עמוקה וממושכת.

בפסיקה הראשונה נדחה ערעור בזק על קנס שקיבלה בגין הימים הראשונים של השוק הסיטונאי, בהם הקשתה על לקוחות לנטוש אותה ולהצטרף להסדר החדש. בדיון השני, משכה בזק את העתירה לבג"ץ, אחרי שהשופטים רמזו כי הם מקבלים את עמדת משרד התקשורת, לפיה התשתיות של בזק למעשה אינן שלה, וכל חברה יכולה לשלוח קבלנים לעבוד בתוכן, מדיניות שצפויה לעורר סכסוכים בלתי נגמרים בתוך תשתית לאומית חיונית במדינה. בזק נותרת ככתובת אחראית, אך ללא סמכות.

הלאמה עקומה

ניתן לתהות מדוע בוחר משרד התקשורת לאלץ את בזק, ורק את בזק, לארח על הקווים שלה כל חברת תקשורת אחרת, ובתוך התשתיות הפיזיות שלה, קבלנים של כל חברה אחרת בשוק.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הסבר אחד, והגיוני, הוא שמדובר תשתית לאומית חיונית, ולא במקרה כל מי ששולט בבזק חייב לקבל אישור מראש הממשלה ומשר התקשורת. היא נבנתה במשך עשרות שנים בהשקעה ממשלתית, אין אף חברה פרטית שיכולה להתקרב אפילו להיקף השקעות שכזה.

עוד הסבר, הגיוני גם הוא, הוא מניעת בזבוז. כל חפירה נוספת של תעלות ברחבי המדינה תעלה הון עתק, תהיה איטית ולא כלכלית, בזמן שבזק מסוגלת לפרוס עוד קווים בתוך התעלות הקיימות. הבעיה עם ההיגיון הזה, מתחילה הרבה שנים אחורה וניתן לתמצת אותה למשפט אחד: אם זו תשתית לאומית חיונית – למה הפריטו אותה?

כעת התשתיות פרוצות לחלוטין. בבזק מספרים כי חייבו את פרטנר, בדיעבד, בדמי שכירות על קווים שפרסה בתוך התעלות של בזק, אחרי שגילו על היקף הפריסה (שלא דווחה כהלכה) במצגת של משרד התקשורת. זו רק אנקדוטה אחת, מתוך אינספור בעיות שצפויות להתעורר שוב ושוב, כשאין שום דרך סבירה להתמודד רגולטורית עם ניגוד האינטרסים המשונה הזה – בזק גם מתחרה בחברות אחרות, גם מספקת להן שירותי פריסה, וגם מחוייבת להכניס קבלנים שלהם לתשתיות שלה ללא פיקוח.

אדגיש, זה לא באג, זה פיצ'ר. משרד התקשורת לא שכח, התעלם או הזניח – זו המציאות שהוא ברא בהכרה מלאה.

ממה התעלם משרד התקשורת ?

בפשטות, מכל האפשרויות ההגיוניות לאסדרת תשתיות התקשורת בישראל. המשרד היה יכול להודות שהפרטת בזק היא כישלון חרוץ, שכן גם אחריה המשיכה החברה לנקז אליה מעל ל-90% מהרווחים בשוק, והמתחרות קיבלו רק פירורים.

ב-15 השנים האחרונות התרוקנה בזק מרוב רווחי העתק שנכנסו לקופתה. אלה עברו לידי בעלי ההון הפרטיים ששלטו בה. חלקם, כמו שאול אלוביץ', רצו הרבה יותר, וכעת הסתבכו בחשדות פליליים חמורים, וגררו איתם גם את מנכ"ל משרד התקשורת עצמו.

את הטיעון ההנדסי הנכון לגבי חשיבות התעלות של בזק, היה ראוי לנצל לצורך פירוק של בזק לחברת תשתיות וחברת שירותים, בדיוק כפי שקבע מסמך המדיניות הרשמי של המשרד, שעדיין בתוקף.

השלב הבא היה צריך להיות הלאמת התשתיות הפיזיות של בזק, ומתן שירות על ידי חברה ממשלתית לכל חברות התקשורת וללא אפליה. החברה הממשלתית לא תתחרה בהן, אלא תתחזק באופן מקצועי והוגן את התשתית הלאומית השנייה בחשיבותה, אחרי החשמל.

אם הודאה בכישלון הקולוסלי של ההפרטה היא מכה קשה מדי, ליותר מדי אנשים שדחפו אליה, יש עוד הרבה אפשרויות אחרות להסדיר את השוק, מבלי לדרדר את מצב התשתיות.

אפשר ליצור תחרות אמיתית

מרבית התשתיות בישראל מהוות מונופול טבעי – כבישים, מים, חשמל – שאין שום צידוק כלכלי או ענייני ליצור היצע מוגבר שלהן לצורך תחרות. תשתיות התקשורת היו בעבר כאלו, אך הן עברו שינוי דרמטי. אורח החיים המודרני השתנה, כך שהביקוש לרוחב פס עולה במהירות אדירה, שהתשתיות בישראל לא עומדות בו ומדרדרות.

אנחנו צורכים תקשורת סלולרית וקווית ליותר ויותר שימושים, וגם שם נוצר "פקק". בשונה ממערכת הכבישים, ניתוב דיגיטלי מסוגל לחלק את העומס באופן חכם בין אזורים שונים ברשת במהירות גבוהה, אך גם הוא נתקע כשכולם רוצים לצרוך רוחב פס בדיוק באותו הזמן.

לכן, רק בתשתיות התקשורת ניתן לצפות כי כל הרחבה של רוחב הפס תהיה שימושית. פרטנר וסלקום לא יכולות להוות תחרות ממשית בתקשורת קווית, אלא רק באזורי הביקוש, שם מאוד משתלם לפרוס תשתיות. עם זאת יש שלוש אפשרויות להתחרות באמת בבזק:

  1. לחייב את HOT לפרוס כבלים בכל הארץ בדיוק כמו בבזק, ולא להעניק לה דחיות אינסופיות להשלמת הפריסה.
  2. לדרוש מחברות הסלולר לשדרג את הרשת לפס רחב סלולרי דור 5 תוך זמן סביר, שהקיבולת שלו היא תחרות ממשית לתקשורת קווית
  3. להשקיע בעצמה במיזם הסיבים IBC UNLIMITED, שנשען על תשתיות חברת החשמל שפרוסות בכל הארץ

כל אחת משלוש האפשרויות האלה דורשת השקעה רצינית של כסף, אבל הן ישתלמו בעתיד כי הן יקדימו תרופה למכת פקקי התקשורת, ויאפשרו לחסוך מיליארדים משיפור שירותי הממשלה לציבור ברשת, ומהזנקת תעשיות מתקדמות בפריפריה ולא רק במרכז.

משרד התקשורת בחר לאשר לפרטנר ולסלקום לפרוס תשתיות היכן שמתחשק להן, ובכך עזר לתושבי רמת גן, גבעתיים, תל אביב ופתח תקווה, אבל הפקיר את הפריפריה ועודד הגדלה של הפער הדיגיטלי במדינה.

להסיר את העול מבזק

משרד התקשורת מחזיק משקולות כבדות מאוד על בזק כבר שנים רבות – הוא מונע ממנה לאחד את החברות בקבוצה, ומונע ממנה להציע לציבור תקשורת מהירה בסיבים. המשקולת הראשונה נקרית "ההפרדה המבנית". הסרה שלה תאפשר לבזק לאחד הרבה תפקידים כפולים, בעיקר במערך השירות של פלאפון, בזק בינלאומי, בזק ו-YES, וגם להפחית מאות מליונים מתשלומי המיסים שלה.

המשקולת השנייה היא החובה לשוק סיטונאי גם בסיבים המהירים, שבזק כבר פרסה ולא הציעה לציבור. תמורת הביטול של שתי המשקולות המשרד צריך לבוא אל בזק ברשימת דרישות לא פחות נכבדת: השלמת פריסת הסיבים המהירים ל100% במהירות, מתן אפשרות לכל אזרח לרכוש חיבור בסיסי לרשת האינטרנט במחיר זול ולא ב-90-70 שקלים כפי שהיא עושה היום, גם למהירות הכי נמוכה, ופיקוח מפני שתי המניפולציות – מחיר טורפני נמוך לזמן מוגבל והפקעת מחירים גבוהים. באופן אבסורדי, כיום בזק מפוקחת רק נגד הורדת מחירים ולא נגד העלאה שלהם.

מה תפקיד משרד התקשורת ?

הרעיון המנחה את המשרד, בייחוד ברצון לקיים "שוק סיטונאי" על רשת בזק, היא שהדרך לדאוג לציבור היא באמצעות תחרות, ושעליו לוודא שהתחרות נעשית בתנאים הוגנים.

במציאות, קורה בדיוק ההפך. ה"הוגנות", כביכול, נוצרת על ידי הטלת משקולות על בזק. ההישג היחידי הוא הוזלה מסויימת לצרכני האינטרנט שבחרו בשוק הסיטונאי, אבל תוך הדרדרות של רמת השירות.

במקום לחייב תקשורת מהירה של 100 מגה ומעלה בכל יישוב בישראל, איזורים רבים (בייחוד בפריפריה) נותרים תלויים בבזק בלבד, ולעיתים רק עם 15 מגה. כך יוצא שגם הקנסות שבזק חוטפת, הן בגין "הפרעה לתחרות", ולא בגין רמת השירות.

למעשה למשרד אין בכלל יעדים ברורים לגבי רמת שירותי התקשורת שמגיעה לציבור הישראלי, אלא רק לוויסות הכוח בין השחקנים השונים בשוק. בזק הצליחה עד כה לחמוק מרוב הניסיונות של משרד התקשורת לפגוע בה והיא שומרת על רווחים גבוהים מאוד, של מעל מיליארד שקל בשנה.

מעניין מה היה קורה אם במשרד התקשורת היו רואים את עצמם לא כמי שמעניק מתנות לבזק או כמי שנאבק בה, אלא כמי שצריכים לדואג שהציבור יוכל לקבל תשתיות איכותיות, בכל מקום בישראל, ובמחיר סביר. ההיתלות ב"תחרות" כפתרון לכל בעיה היא מקסם שווא. בפועל, אין תחרות אמיתית והמדיניות שמוביל המשרד משקפת היפוך בין האמצעי למטרה.