בוודאי שמתם לב לפרסומת החדשה ליריד העודפים של בגדי הקיץ בקניוני קבוצת עופר השונים. סיסמת התשדיר – "ישראל מתלבשת" היא מעין פארודיה על התשדיר הידוע של רשות המים "ישראל מתייבשת". במקום רננה רז המפצירה באזרחי ישראל לחסוך במים, מופיעה הפרנזטורית של קבוצת הקניונים, יובל שרף, הקוראת לישראלים להתבונן ב"חצי הארון הריק", שכן, שוב החלה העונה בה "אין לנו מה ללבוש". על פניו, אין כל כך קשר בין משבר המים בעולם לסיילים ומבצעי סוף עונה, או שכך לפחות בכירי תעשיית האופנה רוצים שתחשבו.

הקוראת האדוקה בוודאי מודעת לנזקים הסביבתיים הרבים שיוצרת תעשיית האופנה ברחבי העולם. תעשיית האופנה הינה אחת מבין התעשיות המזהמות ביותר, שנייה רק לתעשיית הנפט והדלקים. בנוסף לכך, תעשיית האופנה אחראית לכ-8% מסך פליטת גזי החממה השנתית העולמית. לתופעות אלה ישנה השפעה מכרעת על שינויי האקלים התורמים רבות להחרפת תופעות כגון בצורות ומדבור הפוגעים באיכות המים ברחבי העולם.

ספינה בקרקעית של ימת אראל שהתייבשה ועכשיו נהייתה מדבר (צילום: Shutterstock)

אולם מעבר לנזקים העקיפים, פוגעת תעשיית האופנה, והייצור המוגבר תחת האופנה המהירה בפרט, באופן ישיר בכמות המים הזמינים ברחבי העולם. חומר הגלם העיקרי של תעשיית האופנה הוא צמח הכותנה – צמח עדין הדורש כמות רבה מאד של השקיה ופגיע במיוחד למזיקים – ולכן גידולו נדרש לחומרי הדברה רבים. כמות המים הרבה הדרושה לגידול הכותנה מתבטאת בטביעת הרגל המימית (כמות המים הדרושה להפקת מוצר, מ.ה) הרבה של הבגדים שאנחנו לובשים. לייצור חולצת טי שירט פשוטה יידרשו לא פחות מ-2,500 ליטרים של מים. לצורך השוואה, זוהי כמות המים שאדם ממוצע שותה בשלוש שנים. כדי לייצר מכנס ג'ינס אופנתי שיימכר בסייל של קניוני עופר ב-70% הנחה, יידרשו לא פחות מ-11,500 ליטרים של מים.

עדות ניצחת להשפעתה של תעשיית האופנה על הסביבה היא ימת אראל הנמצאת בגבול בין קזחסטן לאוזבקיסטן. ימת אראל הייתה בעברה האגם הרביעי בגודלו בעולם, ושטחה השתרע על פני 68 מיליון קמ"ר – בערך בגודל של אירלנד. ברית המועצות שרצתה להתחרות בארה"ב על שוק הכותנה העולמית, מיצבה את אזור הגידול המרכזי סביבה, וגידול הכותנה האינטנסיבי גרם לה להצטמק בין השנים 1960 ל-2014 בלמעלה מ-80% מנפחה. כיום עומד גודלה של ימת אראל על פחות מ-17,000 קמ"ר, ושאר שטחה הפך למדבר צחיח.

האגם הנעלם

עד היום מהוות אוזבקיסטן וקזחסטן יצואניות מרכזיות של כותנה לרחבי העולם, ומרבית הכותנה מאזורים אלה נשלחת למדינות ייצור הבגדים המרכזיות בדרום מזרח אסיה כגון בנגלדש קמבודיה ווייטנאם.

Stacey Dooley Investigates: Fashion's Dirty Secrets

A sea half the size of England has dried up because of the horrific impact of fast fashion.

BBC Three

Posted by BBC Earth on Tuesday, 9 October 2018

בחודש האחרון פירסם ה-BBC תכנית דוקומנטרית על הנזקים של תעשיית האופנה. במסגרת התכנית ביקרה כתבת הערוץ הבריטי סטייסי דולי לימת אראל ונסעה ברכב על פני מה שהיה בעבר קרקעית האגם שוקק החיים – וכיום אדמת מדבר. דולי לא הסתפקה בהמחשת הנזק במקום בו התרחש, ובקטע אחר בסרט הציבה ביציאה מחנויות בגדים מיכלים המדמים את כמות המים הנדרשים לייצור בגד, וביקשה מהצרכנים להתעמת עם המחיר האמתי הנדרש להכנתם של הבגדים שזה עתה רכשו.

ספק גדול אם הקופירייטרים במשרד הפרסום ששכרו קבוצת קניוני עופר היו מודעים אף הם לקשר בין תעשיית האופנה לבין המחסור העולמי במים, אך ההתייחסות הפארודית למשבר עולמי המאיים על זמינות משאב חיים נחוץ כל כך דורשת פעולה חינוכית והסברתית.

חווית קניית בגד חדש היא חוויה סטרילית מאד, אך מאחורי הבגד המוצג על הקולב או במדף, מסתתרת שרשרת ייצור שלמה המכילה בתוכה ניצול בני אדם, זיהום אוויר ופגיעה במשאבי הטבע. טשטוש הקשר בין התוצר הסופי לתהליך הייצור שלו הוא לא מקרי אלא תוצאה של מדיניות מחושבת במסגרתה ניתקה תעשיית האופנה בין הייצור שמתחרש לרוב במדינות מתפתחות לבין המוצר שנמכר לבסוף לרוב במדינות מפותחות.

חנות בגדים בגרמניה ומפעל טקסטיל בהאיטי (צילום: Sorbis / Shutterstock.com | AP Photo/Javier Galeano)

הערה אחרונה, לפני סיום

גם החלק השני של הפרסומות בו מבקשת שרף להסתכל על "חצי הארון הריק", מצריך התייחסות. ביום יום שלנו רובנו משתמשים רק ב-20% מהבגדים בארון שלנו. למעשה, הארון שלנו הוא לא חצי ריק אלא 80% מאובק. מרבית הבגדים שנקנה בזיל הזול בסייל של קניוני עופר, לא ישמשו אותנו בסופו של דבר, וסתם ישכבו בארון. ומה עם הבגדים שכן נלבש? בהם נשתמש רק שבע פעמים בממוצע עד שנשליך אותם לפח או שנעביר אותם לחנויות יד שניה במקרה הפחות רע.

בשלב זה כדאי לשאול: האם 70% הנחה על בגד שככל הנראה לעולם לא יילבש הם אכן מחיר מבצע ממנו נצא מורווחים?