בדרכי חזרה מהעצרת המסכמת את יום שביתת הנשים, ניסיתי להיזכר בהפגנה הראשונה נגד אלימות כלפיי נשים בה השתתפתי. נזכרתי בהפגנה אחת, לפני כארבע שנים, שהתקיימה מול בית הנשיא, כנגד מתן חנינה לאנס המורשע משה קצב. הגיעו אליה אולי עשר מפגינות. מולנו עמדו מספר צלמים, מאוכזבים מהמספר הדל ומהעדרן של פרובוקציות. אחרי כשעה של ססמאות נגד מתן חנינה לנשיא לשעבר שהוא גם אנס, התפזרנו.

במשך תקופה ארוכה, ארוכה מאוד, אלו היו המאפיינים של הפגנות נשים במחאה על אלימות שהן חוות. בין אם מדובר באלימות מינית, פיזית, או רצח – את כלל המאבקים האלה הובילו, ובמידה רבה גם איישו עד עתה, מספרים מצומצמים של נשים פמיניסטיות, חלוצות.

מיצג מחאת הנשים בכיכר הבימה בתל אביב (קרדיט: מחאת הנשים)

אתמול בבוקר צעדתי אל עבר ההפגנה שהתקיימה בגשר המיתרים בירושלים. ידעתי שבירושלים יתקיימו שתי הפגנות – אחת בבוקר, בה ייחסם כביש הכניסה לעיר, ואחת בצהריים, ברחבת העירייה ובשיתוף עמה. זאת של הבוקר נשמעה כמו ההפגנה המחתרתית יותר, או במילים אחרות, זאת שתראה כמו ההפגנות אליהן אני רגילה – כעשר מפגינות שמנסות להיאבק על שינוי סדרי עולם.

כשניסיתי למצוא את ההפגנה נתקלתי בעוד אישה ועוד אישה, לבושות בשחור כהנחיית המארגנות, הולכות למקום אליו גם אני הולכת. בגשר המיתרים חיכו עשרות רבות של מפגינות. עדיין לא הפגנת ענק, אבל הרבה יותר מההתגייסות אליה התרגלתי. כשהן ירדו לחסום את הכביש, עשרת היס"מניקים שנכחו במקום, להפתעתי, הכילו את הפרת הסדר במקום למהר לעכב את המפגינות כפי שבסמכותם לעשות.

אבל ההלם האמיתי מהיום, הגיעה בהפגנה ברחבת העירייה. הגעתי למקום בציפייה לאירוע קטן ובוודאי חסר חריפות. רגע לפני שהנאומים התחילו, עליתי על הבמה הראשית על מנת לצלם את הקהל. המראה שנגלה לעיני – רחבת העירייה כולה מלאה מקצה לקצה במפגינות – לא היה שום דבר שיכלתי לצפות לו.

מאות נשים מילאו את הכיכר – במחאה על רצח נשים ואלימות נגד נשים. זאת כמות מפגינות שמעולם לא נתקלתי בה במחאה על הנושא. וזה לא שנשים לא נרצחו קודם. הן נרצחו. מספרי הנרצחות מטפס בעקביות, אך לא באופן חד מספיק כדי להגיד ששלוש, ארבע, או אפילו עשר שנים אחורה, המחאה הנוכחית לא הייתה מוצדקת.

עצרת מאבק באלימות נגד נשים, כיכר רבין, 4 בדצמבר 2018 (מרים אלסטר/פלאש90)

המחאה הנוכחית תהווה, ללא צל של ספק, ציון דרך בהיסטוריה של המאבק הפמיניסטי בישראל. לא רק בגלל ההתגייסות הגדולה עשרות מונים מבעבר. הקהל בעצרת בכיכר ספרא, שנוהלה בשיתוף העירייה, היה זועם. נשים בגילאים שונים, ממקומות שונים, חלקן פמיניסטיות ותיקות וחלקן הצטרפו זה עתה לעשייה, לא נתנו לאף דובר להשלים משפט מבלי לצעוק דרישות קונקרטיות לשינוי.

חווינו אתמול, וכל השבוע בעצם, עליית מדרגה במאבק הפמיניסטי בישראל. אבל מה יקרה מכאן הלאה? מה יקרה ביום שאחרי?

יש כמה דברים שצריכים לעמוד מול עינינו כל הזמן. ראשית, המחאה הנוכחית התלקחה מול דרישות קונקרטיות להפליא – מאבק באלימות כלפי נשים דרך תקצוב התוכנית הלאומית לנושא. תוכנית שנכתבה זה מכבר, שהמומחים הרלוונטיים כבר ישבו עליה, והממשלה אפילו אישרה. הדבר היחיד שחסר, הוא תקציב בגובה 250 מיליון שקלים, פרוס על פני חמש שנים.

לכל העוסקים בדבר ברור שמדובר בסכום זעיר מתוך תקציב המדינה, שמספיק לחץ יביא להעברתו. זאת דרישה שאסור להרפות ממנה – תקצבו את התוכנית הלאומית. המאבק על ביטחונן של נשים לא זקוק לוועדות נוספות, לדחיות נוספות, למריחות זמן נוספות. התוכנית כבר קיימת, היא מוסכמת על כולם. עכשיו, צריך פשוט להעביר את הכסף ליישומה.

עיריית אור יהודה מציינת את המאבק באלימות נגד נשים (דוברות עיריית אור יהודה)

נקודה נוספת שכדי לזכור, הבנתי כשחוויתי בצהריי היום גל של תגובות נגד. פתאום אנשים מתחילים להיתמם. לתהות למה יש בה צורך. למצוא פגמים בשפה, במסרים, בעצם המחאה, באופן המחאה, בכל דבר בו ניתן למצוא או להמציא פגמים. תהיתי אם לקרוא להם בורים, אבל הבנתי שתגובת הנגד הזאת מגיעה ממקום חמור הרבה יותר. מאות אלפי נשים בישראל חוות אלימות פיזית, מינית, כלכלית. מיעוטן אף נרצחות. אלימות כלפי נשים היא מציאות החיים כאן. לכן, הפסקת האלימות כלפי נשים תהיה שינוי בסדרי עולם הקיימים. כנראה שיש מי שהשינוי הזה, הכולל בתוכו את הפסקת היותו עליון על הסובבות אותו, פשוט

הפגנת נשים בגשר המיתרים בירושלים (ענת יורובסקי)

לא מוצא חן בעיניו.

את הנקודה האחרונה כולנו חווינו לאורך כל היום. נשים מכל רחבי הארץ מוחות – בכל צומת, עירייה, עיר גדולה וישוב קטן, מצפון ועד דרום. מחאה בהיקף שטרם נראה כמוהו, על נושא שרק לפני שבועות אחדים ראש הממשלה בנימין נתניהו נפעם לגלות, והבטיח לטפל בו ככל יכולתו. "סיור מטלטל" כינה נתניהו את הסיור אותו ערך במעון של נשים מוכות, והבטיח "לערוך כאן שינוי עמוק ויסודי". שבועיים חלפו, הארץ כולה מתמלאת בנשים שמוחות על העדר אותו שינוי עמוק ויסודי, ואיפה נמצא ראש הממשלה? מהצפון לקריה, מול האיום הבטחוני היחיד אותו יתפוס כממשי – זה של מנהרות חיזבאללה בצפון.

לא רק נתניהו, גם מרבית התקשורת התקשתה להתנתק מהקסם המוכר והאוהב של "האיום הביטחוני". כמה נעים זה להתעסק במה שטבוע עמוק כל כך בגנום הישראלי – עוד איום חיצוני מגיע לעברנו. ההבדל הוא שבזמן שמנהרות חיזבאללה מטופלות, נשים ממשיכות להירצח.

הפגנת נשים בגשר המיתרים בירושלים (ענת יורובסקי)

סילבנה צגאיי בת ה-13, שהוכתה למוות לפני שבוע, לא הייתה צריכה את חיזבאללה על מנת להירצח. היא נרצחה בביתה, על ידי גבר שהאמין שיש לו הזכות לעשות כך. זה היה גם גורלן של יארה איוב, עליזה שפק, ואנגווץ וואסה שהייתה נשואה לשוטר במשטרת ישראל. עבור הנשים הללו, ורבות אחרות, האיום לא נמצא בחוץ. הוא מחכה בבית הפרטי, הכי קרוב שאפשר.

אנחנו צריכות לזכור את כל הדברים האלה, ולהשכיל להכריח את נתניהו וממשלתו ישראל, כמו גם את כלל החברה הישראלית, להמשיך להתייחס למאבק באלימות כלפי נשים – גם כשיש דברים אחרים, כאלה שקל יותר להתייחס אליהם. רק ככה נזכה לראות שינוי ממשי וצמצום האלימות.