חברי קיבוץ יפעת אמורים להצביע היום (חמישי) על מתן הסכמה עקרונית להקמת תחנת כוח, בעתיד, על שטח השייך לקיבוץ. אישור המדינה להקמת תחנות כוח בתכנון מופרט, מאפשר לקדם את התכנית מבלי לשאול את יישובי הסביבה בעמק יזרעאל, וגם את העיר עפולה, שכבר סובלת מפגעי זיהום אוויר הקשורים לקרבה לתחנות כוח. במועצת עמק יזרעאל מעוניינים בחתימה על אמנה כנגד הסכמים כאלה, אך ההצבעה היום יכולה לקבוע עובדה בשטח, לפני שיתקיים הדיון המשותף.

התחנה המדוברת, שמאחוריה עומדים היזמים שכוללים את איש העסקים מאיר שמיר ומיוצגים על ידי מוטי פרידמן, אמורה לייצר חשמל בהיקף של 600-500 מגהואט והמרחק שלה מהקיבוץ עצמו דומה לזה מיישובים נוספים.

המרחק בין תחנת הכוח המוצעת בקיבוץ יפעת ליישובים הסמוכים (מתוך תשריט שטח התחנה)

אורי השילוני, איש "מאבק 2020", המתנגד לתכנון מופרט, שמע על התוכנית של יפעת בעקיפין באמצע פברואר, על בסיס הודעה במייל הפנים יישובי של הקיבוץ שהזמין את החברים לאסיפה בה תידון הצבעה על הגדלת הפנסיות ועל הקמת תחנה מ"אנרגיה ירוקה". בירור קצר מצידו העלה שמדובר בתחנת כוח מונעת בגז. שר האנרגיה יובל שטייניץ אכן נוטה להתייחס לגז כ"אנרגיה ירוקה", אך בפועל מדובר בדלק מזהם. אמנם, גז מזהם משמעותית פחות מדלקים אחרים, אך בפליטה מארובות בגובה של כ-65 מטרים, יש לו השפעה סביבתית על היישובים הקרובים לו.

לבקשת חברי הקיבוץ נדחתה ההצבעה, ונערכו שני כנסי הסברה – אחד מטעם מטה המאבק עם מצגת מפורטת על הסיכונים במהלך וכנס אחר בהשתתפות מוטי פרידמן, מטעם היזמים, שהשתמש במצגת מקיפה מאוד על משק החשמל, שמצדיקה פעילות זריזה להקמת מספר רב של תחנות כח מונעות בגז. המצגת של פרידמן לא עוסקת בסכנות הסביבתיות, אלא רק בסכנות של הפסקות חשמל כתוצאה מפיתוח איטי מדי של תחנות כוח.

פרידמן עצמו זכה לאחרונה לממש את אחזקותיו במיזם תחנת הכוח בבאר טוביה, ביחד עם שותפו משה טרי, ב-90 מליון שקל. לפי גלובס, פרידמן הוא כיום איש עסקים מנוסה, לאחר שכיהן כיו"ר חברת חשמל בשנים 2010-2007, המשמש כיום בין היתר כיו"ר חברת ההשקעות אלקו, בהיקף משרה של 20% ובתגמול חודשי של 40 אלף שקלים. ניסיונו מול גופי הרישוי במדינה עשויים להוות מכפיל ערך כלכלי, כאשר מיזמי תחנות כוח יכולים להשתרך במשך שנים בגופי התכנון, עד לאישור המיוחל.

לא כל התושבים ביישוב ובאזור אכן מייחלים לאישור התחנה. לטענתם, ההתנגדות מתבססת על מספר נימוקים מסוגים שונים:

• הליך קבלת ההחלטה איננו הגון

משום שרק יישוב אחד מקבל את ההחלטה בחוזה מול היזם, שבעתיד המדינה אמורה לאשר בו הקמת תחנת כוח. תושבי היישוב שאינם חברי קיבוץ, וכן תושבים ביישובים בקרבת התחנה לא נשאלים לדעתם. הליך התכנון המיוחד בוועדה לתשתיות לאומיות גם לא מעניק להם זכות עמידה להתנגד, כפי שניתן לעשות בוועדה מחוזית. כלומר, התחנה תפיק חשמל לטובת כל האזור, שבצידו גם זיהום אוויר לכל האזור, אך התמורה הכספית תגיע רק לתושבי יפעת שהם גם חברי קיבוץ.

• התנגדות עקרונית לתחנות כוח דלקיות בסמוך ליישובים

השימוש בגז טבעי, למרות עדיפותו היחסית על הפחם, הוא בכל זאת דלק מזהם ויש מי שמעדיף שלא למהר ולזרוע בישראל תחנות כוח כאלו, לפני שהתברר שהן נחוצות לחלוטין ואין פתרונות נקיים יותר לייצר אנרגיה, כמו ייצור סולרי על גגות.

• חשש מקרע חברתי

אייל בצר, ראש מועצת עמק יזרעאל, קרא במכתב ב-2018 ליישובי המועצה שלא לחתום על הסכמים כאלו, ובתגובה לתכנית ביפעת, הזמין את נציגי כלל היישובים במועצה לדיון שאמור להתקיים ב-13 במרץ לגבי אמנה משותפת שתכליתה למנוע מצב בו יישוב אחד קובע עובדות בשטח לשאר היישובים, מבלי להתייעץ איתם.

ההצבעה שתתקיים היום ומחר בקיבוץ יפעת, עלולה לגרום למצב בו הדיון התקיים לאחר שההחלטה ביפעת כבר התקבלה. לא מדובר רק בחשש מקרע בין יישובים, אלא גם ביישוב עצמו – לא כל חברי הקיבוץ תומכים בתחנת הכוח ותושבי הקיבוץ שאינם חברים, לא זכאים להשתתף כלל בהחלטה. התמורה הכספית משכירת הקרקע של הקיבוץ תגיע גם היא לחברי הקיבוץ בלבד, כמחצית מהתושבים, אך הם גם נושאים לבדם בחובות שלו ובמס קהילתי מוגדל.

אופיר אריש, ממושב "הזורעים", אשר שנאבק כנגד תכנית דומה במושב שלו וביישובים סמוכים בגליל התחתון, הגיע גם לאספת הסברה ביפעת, בכדי לנסות לשכנע את התושבים להתנגד.

המועצה לא תמיד התנגדה

למרות עמדת מועצת עמק יזרעאל, המתנגדת להליך קבלת ההחלטה בנוגע לתחנת הכח, ראש המועצה אייל בצר חתום על שני מכתבים משנת 2016, בהם הוא מבקש מראשי גופי התכנון דאז, אביגדור יצחקי מהמועצה הארצית לתכנון ובניה ודורית הוכנר ראש אגף תכנון פיסי במשרד האנרגיה (גם כיום) להקים תחנת כוח בדיוק במיקום עליו מצביעים מחר חברי קיבוץ יפעת, בסמוך ל"מכון הפסדים".

המכתב דומה נשלח גם על ידי אלי ברדה ראש העיר מגדל העמק דאז. כיום מחזיקה המועצה, עם אותו ראש מועצה, בעמדה אחרת. מגורמים המקורבים לקיבוץ ניתן להבין כי הקיבוץ לא מעוניין להיות בסכסוך עם המועצה, ומוכן לקדם את התכנית במסלול התכנוני שהיא תקבע.

עם זאת, החלטת ממשלה 2592, מדברת במפורש על קידום תחנות כל במסלול הות"ל שם האפשרות למועצה ולכל אדם אחר להביע דעה ולהתערב בהליך התכנוני נמוכה בהרבה לעומת תכנון בוועדה מקומית או מחוזית. בסופו של דבר, מאות אנשים חברי קיבוץ יכולים להחליט על הסכם עם יזם פרטי, שהמדינה תבחר למנף למדרגת "פרויקט לאומי" המקודם בהליך מקוצר, כשתושבי הסביבה לא לוקחים בו חלק, כמו גם תושבי עפולה, שעלולים בסופו של דבר להיות מוקפים בתחנות גם באזור כפר ברוך, גם באזור יפעת וגם בהרחבות נוספות לתחנת "אלון תבור"..

נימבּי או לא נימבּי ?

נציגי הממשלה, לרבות שר האנרגיה יובל שטייניץ, נוטים לכנות את מאבקי התושבים כנגד מיזמי אנרגיה כנימבּי (לא בחצר האחורית שלי – Not In My Back Yard) – כלומר, כעמדה אנוכית, שמצפה מהמדינה לספק חשמל אבל לא מוכנה לשלם את המחיר בדמות פיזור תחנות כוח שימוקמו קרוב לצריכה. גם המשרד להגנת הסביבה וגם פעילים בארגוני הסביבה מצטרפים לעתים לעמדה זו, ככל שהם משוכנעים שיש ערך סביבתי לאומי במיזמים אלו, גם אם הם מרעים את המצב של התושבים הסמוכים לתחנת הכוח.

לפי רשות החשמל, בשנים הקרובות יהיה צורך להתמודד עם סגירת תחנות פחמיות מזהמות ביותר, לצד סגירת תחנת רידינג הוותיקה בגז, בהיקף של 6,700 מגהואט. ברשות עובדים במרץ על קידום מיזמי אנרגיות מתחדשות, שאמורים לצמוח פי שלושה – מ-3% בשנה שעברה ל-10% מתמהיל משק החשמל בסוף שנת 2020.

תחנת הכוח "אורות רבין" בחדרה. תוך כמה שנים יופסק השימוש בפחם (צילום: יעקב נחומי/ פלאש 90).

לפי הבנתם, הקמת תחנות כוח חדשות בגז היא פעולה הכרחית כדי לשמור על אמינות אספקת החשמל בישראל, כאשר לכל פתרון יש את החסרונות שלו : אנרגיות מתחדשות תופסות שטח רב ואינן בזמינות קבועה; תחנות כוח בגז תופסות מעט שטח, אך תלויות במיעוט מקורות אספקה שבעוד כמה שנים עלולים להיפגע ממחסור שעתי בגז, בייחוד אם יותר לייצא גז בשעות צריכת השיא; התחנות הפחמיות הן המזהמות ביותר, והסבתן לגז אפשרית, אך בזבזנית בגז, בשל יעילות הפעלה נמוכה; פאנלים סולריים על גגות נשמעים כמו פתרון אופטימלי – ללא צורך בהקצאת קרקע או בתוספות קיבולת לרשת החשמל, אך עלותם עדיין יקרה והספקם מוגבל; סוללות ענק לאגירת חשמל יכולות להשלים את האנרגיות המתחדשות, אך זו טכנולוגיה חדשה, יקרה בינתיים, וברשות החשמל לא רואים בה שיטה בשלה להסתמך עליה כבר כעת, גם אם ברורה חשיבותה הקריטית לעתיד משק החשמל.

אלא שכל הדיון הלאומי הקריטי על עתיד משק החשמל לא פוגש בשום צורה את המסלול התכנוני המופרט, שבו המדינה מאשרת בדיעבד הסכמים בין יזמים לבעלי קרקעות. במקרה של תחנת ריינדיר ליד כפר סבא ואלפי מנשה, מדובר בקרקע פרטית. שם, תושבי הסביבה נאחזים בחלקה קטנה של שישה דונם, בתוך שטח התכנית, השייכת לרשות מקרקעי ישראל, שיש קושי משפטי להקצות אותה. במקרה של יפעת, מדובר ביישוב הנדרש לאשר החלטה כזו בהצבעה, ולכן מאבק ציבורי של חברי האגודה שמתנגדים לתחנה, לצד תושבים ביישוב שאינם בעלי זכות הצבעה, או מטה "מאבק 2020" עשויים להשפיע, כפי שאכן הצליחו לעשות במספר יישובים קודמים.

נראה כי החלטות ממשלת ישראל, המתירות תכנון פרטי במסלול מהיר של "פרויקט לאומי" בות"ל, הן אלו אשר מייצרות את התנאים שבתוכם בעיה כזו יכולה לצוץ. ללא תכנון לאומי שנימוקיו ברורים, ויש אפשרות ליישובים שונים להגיש התנגדויות לגביו, הרי שהמדינה דוחפת בכוח את התושבים לעמדת התנגדות בכך שהיא מונעת מהם אפשרות להביע דעה הטרם מתקבלת ההחלטה.

"העתיד שלנו מצריך מאמץ מיוחד"

סיפורה של נגה, חברת יפעת המתנגדת להקמת תחנת הכוח, הוא דוגמה מעניינת לדינמיקה הפנימית ב"חצרו של קיבוץ".

"יש אצלנו כ-350 חברי קיבוץ שיש להם זכות הצבעה בהחלטה הזו" אמרה לדבר ראשון, "בהרחבה של יפעת גרים עוד כ-160 תושבים שלא מצביעים. ביחד עם הילדים יש כאן בערך אלף איש. לאספות הסברה מגיעים לפעמים רק 15 איש. לאספות עם היזם ועם 'מאבק 2020' הגיעו 20-30 איש. אולי היו עוד כמה אנשים שצפו בשידור הפנימי בקיבוץ. אנשים יודעים שיש תכנית להקים תחנת כוח אבל לא מבינים את הפרטים ושואלים אותי מה זה בעצם אומר. גם את המיילים לא כולם פותחים, אז לא פשוט לצאת מהאווירה הרגילה של הנמנום כדי להביא את כולם לקבל החלטה אחרי שחשבו עליה לעומק".

לנגה חשוב מאוד לשמור על המרקם החברתי במקום, והחברות האישית בין החברים, גם כשדעותיהם שונות. "אף אחד לא מפעיל כאן לחצים, השיחות עם אנשים מהמזכירות מאוד חבריות" סיפרה, "אם מישהו רוצה להעביר ביקורת שהיא אישית, חשוב לי לעצור את זה, ולשמור על דיון ענייני. בחרנו להביא מידע נוסף על זה שההנהלה הביאה, ואני חשה שלא עבר מספיק זמן בין ההכרזה על התכנית לבין הזמן שקיבלנו לבדוק אותה".

לשאלה באיזו בדיקה מדובר, נגה מסבירה כי בשבועיים האחרונים היא מבלה שעות ארוכות בקריאת כתבות, דו"חות ומסמכים הקשורים למשק החשמל, לאיכות הסביבה, לדו"חות עסקיים של חברות וכן למידע שמביא מטה המאבק הארצי כנגד הקמת תחנות כוח בגז. לשאלת נימוקי היזם השיבה כי "מוטי פרידמן היה מנכ"ל חברת החשמל. הוא מביא אג'נדה שאפשר לכנות אותה לאומית-אישית". במצגת שלו מוסבר הצורך הדחוף של מדינת ישראל בהקמת תחנות נוספות, אך אינו מסתיר שהוא עצמו גם יזם שמשקיע ומרוויח באופן אישי מהשקעות כאלו.

"אני בהרגשה שזה מוקדם מדי להחליט. אני לא אוהבת להיות עדר" סיכמה, "ולכן התחלתי ללמוד ולהעמיק אחרי כל מה שקראתי, ההחלטה הזו לא יורדת טוב בגרון. יש מידע שלא קיים עדיין, או שלא קיבלנו על התכנית הזו. באופן אישי אני לא אוהבת לקרוא מסמכים וגם לא אוהבת להיאבק, אבל אני מרגישה שהעתיד שלנו ושל הדור הבא בעמק מצריך מאמץ מיוחד לקבל החלטות נכונות".

המדינה כבר מתכננת תחנה קרובה

תמ"א 10/ב/11 היא תכנית לאומית להקמת תחנות כוח במיקומים שאיתרה המדינה, ואינם מוכרעים ברוב של אסיפת חברים באגודה חקלאית שקיבלה הצעה מאיש עסקים פרטי.

תחנת הכח אלון תבור המייצרת חשמל בגז (צילום: יוסי וייס/חברת החשמל)

אחת האפשרויות להקמת תחנה באזור סמוך היא תחנת "שגיא אלפיים" באזור כפר ברוך, שאם תוקם תוכל לספק חשמל לסביבה מקרקע של המדינה, ולא בטוח שהקמתה תייתר הקמת תחנה גם ביפעת. ייתכן גם, שזו אשר תאושר ראשונה במוסדות התכנון תהיה הראשונה לקום, בשל הצרכים הדחופים של משק החשמל, ולא מתוך החלטה תכנונית ברורה, ששקלה את כל השיקולים. ייתכן גם ששתיהן יקומו ואזור העמק יזכה לשפע של תחנות כוח – אלון תבור, הקרובה לעפולה, תחנה במגדל העמק ותחנה ביפעת.

המועצה האזורית עמק יזרעאל מסרה כי היא "מתנגדת להקמת תחנות כוח גדולות לייצור חשמל על ידי גז בכלל. בפרט כאשר תהליך התכנון מקוצר, ללא וועדות התכנון. לצערנו, הממשלה מאפשרת ליזמים לדון בתכנון במסגרת הות"ל ללא שיתוף ועדות התכנון המקומית והמחוזית ולמעשה ללא שיתוף הציבור. המועצה תמשיך לפעול על מנת לשמור על הסביבה ועל בריאות תושביה".

בקיבוץ יפעת בחרו שלא להגיב לדברים.