אל מול מאבקים חברתיים וסביבתיים שונים נשמעת טענה חוזרת, הנשמעת מוועדות התכנון,דרך פקידי משרדי הממשלה ועד לבית המשפט, שומעים שוב ושוב את המושג נימב"י (NIMBY, NOT IN MY BACK YARD). הסיפור הוא בערך כך: בעוד המדינה מחזיקה בראייה רחבה ודואגת להקים מתקנים תשתית חשובים למען הכלל, תושבי האזור, שעינם צרה, מרימים קול זעקה, ולא מוכנים שתוקם אסדה/ תחנת כח/ מחצבה ליד ביתם. במקרים נקודתיים, טענה זה יכולה להיות נכונה. במבט כולל, הבעיה טמונה בצד הראשון של המשוואה: האמונה שממשלת ישראל פועלת מתוך ראייה רחבה ובשם האינטרס הציבורי מוכיחה עצמה פעמים רבות מידי כלא נכונה.
כשהמדינה מבקרת את המחאות האזרחיות נגד גורמי התכנון, היא עושה עוול לאזרחים שקמים לבצע את מה שמוסדות המדינה הותירו מחוץ לתחומי אחריותם. לא במקרה בהפגנה במוצ"ש התייצבו במשותף אזרחים שנאבקים מאבקים נגד התכנון משק הגז בים, תכנון הדיור ותכנון משק האנרגיה ביבשה. יש מכנה משותף לכולן והוא הבריחה של מוסדות המדינה ממילוי תפקידם.
האבסורד בטענת הנימב"י כלפי המשתתפים במאבק כנגד אסדת לוויתן היא הטענה שאין להפריע לפרויקט כדי לא לפגוע בתכנית לסגור יחידות פחמיות מיושנות ומזהמות במתחם "אורות רבין" בחדרה של חברת החשמל. מעניין שמובילי המאבק באים בדיוק מאותו אזור שנפגע מאותן יחידות – חדרה, זכרון יעקוב, פרדס חנה וחוף הכרמל. אפשר לבקר אותם על ראיה צרה והתמקדות יתר בנושא האסדה, תוך התעלמות מגורמים אחרים. אפשר גם להבין את התושבים בהתחשב בעובדה שאין שום הסבר חד משמעי לשאלה איך התקבלה ההחלטה, והנימוקים הבטחוניים מעורפלים מאוד.
ההתעוררות הציבורית שמחוללים שומרי הבית לא צמחה משום מקום, בייחוד כשגינויי תופעת הנימב"י לא מגיעים רק מהכיוון הזה. בהפגנה בשבת הצטרפו למאבק הקבוצות 'בינוי שפוי' ו'מאבק 2020' כנגד תכנון פרוע של תחנות כח. האם גם הם נימב"י? בעקבות החלטת ממשלה, שיצרה מסלול אישור מהיר ל-60 יום לתחנות כוח פרטיות – 'כדי לדאוג למלאי תכנוני', הגורמים בשטח מספרים על מלחמת הכל בכל בין היישובים ובתוכם, בליבוי ובגיבוי יזמי התחנות שנמשכת באופן רציף, ללא הגבלת זמן.
ביישוב אחד סיכמו על הקמת תחנה בקצה השטח החקלאי, קרוב יותר לבתי יישוב אחר. ביישוב נוסף האגודה השיתופית הקצתה את השטח ותקבל את דמי השכירות כשהפרויקט יבשיל, אך תושבי ההרחבה ינשמו את אותו זיהום מבלי לקבל שקל מהתמורה. ומעל הכל האיום – לא תחתמו, תקבלו את אותו הזיהום, אבל הכסף ילך ליישוב השכן. כך גם באזור מחלף קסם, בטבריה, בעמק יזרעאל ובגלבוע ועוד היד נטויה.
ב'בינוי שפוי', הנאבקים בבולמוס התכנוני של מתחמי הדיור, מספרים על פעילות ב-55 יישובים ונכונות לפעול פוליטית בזירה המקומית בבחירות הקרובות. אם פתאום כולם פתאום נהיו נימב"י, אז מי ברא את נימביסטאן ? מוסדות התכנון אמורים לאזן בין אינטרסים ולהגן על האזרחים בערך כמו שצה"ל הוא המגן מפני איומים ביטחוניים. תכנון תחנות כוח בות"ל, תכנון מתחמי דיור גדולים בוד"ל לסוגיו, ותכנון הים באמצעות תכנית מתאר ארצית מאפשרת, יוצר את הרושם שמשהו מסלק את כל הסייגים ושסתומי הביטחון רק כדי להפיק תוצאות וכמה שיותר מהר.
למי ששוכח, למדינת ישראל הייתה זרוע שידעה לתכנן תחנות כח – קוראים לה חברת החשמל. האם זה רק מקרי שהרפורמה בחשמל בה סירסה המדינה באופן סופי את חברת החשמל מהקמה ותכנון של תחנות כוח הושלמה בסמוך למועדים שבהם מעודדת המדינה התפרעות בתכנון הפרטי? גם אם לא כל המאבקים הללו מוצדקים ב100% עד הפסיק האחרון של הראיה הכוללת הכי נכונה ומוצדקת, הם צמחו בוואקום שלא הם יצרו.
איפה המדינה?
רצוי לשים סימן שאלה גדול על כל התהליכים שמתרחשים כעת, אשר יקבעו את פניה של המדינה בעשורים הבאים. הסיבות לכך שמתכנני פעילות הגז בים לא בחנו לעומק את נושא האסדות בלב ים לא מריחות ממקצועיות רבה, בלשון המעטה. במקום תכנון מופרט של תחנות כח עם הליך מהיר עוקף ציבור בוועדת התשתיות הלאומיות, אפשר לעשות תכנון ציבורי ולתת לדיון הזה להתנהל עם הציבור ולא מאחורי גבו.
בתחום הדיור, יש צדק בסירוב של ראשי ערים להרחבת יישוביהם ללא הסכמי גג עם המדינה, שמבטיחים תקציב נוסף לשדרוג תשתיות ביישוב, אבל האם משהו קיבל ממשרד האוצר או ממנהל התכנון איזה מסמך שקובע סדר עדיפויות בשאלה – איזה יישוב זכאי להסכם גג ? מה היקף התשלום הנדרש תמורת איזה היקף של פיתוח ? האם יש חזון שמדריך את קבלת ההחלטות לגבי היכן יש לבנות או סחר מכר בין משרד האוצר לראשי היישובים על ההטבות שיקבלו הוא המכתיב את המפה ? הלחיצה על כפתור "משבר הדיור" אמורה להיות לחצן קסם שפותח את כל הדלתות, אבל אם רק חלק קטן ממה שאומרים ב'בינוי שפוי' הוא נכון, כשכל הדירות ייבנו החיים בהם יהיו סבל צרוף, ללא תשתיות תחבורה וחינוך, וללא ריאות ירוקות. בינתיים, המדינה הולכת ונסתמת בפקקי תנועה, אבל תכנון התחבורה הציבורית לא מהווה שיקול חשוב בתכנון השכונות החדשות. הוא נמצא בסמכות משרד התחבורה, ולא בסמכות היישובים, ולמרות חשיבותו הקריטית לעתיד, הנושא נדרס מתחת למכבש התכנון המהיר.
שר האנרגיה איננו אויב העם
למרות כל הביקורת שחוטף השר שטייניץ בנושא האסדה, כדאי לזכור שהוא גם שר האנרגיה הראשון שהוסיף יעדים סביבתיים למטרות של משרדו והוא שואף להציב יעדים שאפתניים של גמילה של ישראל מיבוא רכבי בנזין וסולר עד 2030. זו אינה משימה פשוטה והיא עשויה לקדם מהפכה גדולה, חיובית ומשמעותית באיכות החיים. אבל כדי שהמהלך הזה יקרה, צריך למנוע מהמדינה להחליש את מוסדות התכנון שלה ולחזק את קולם של האזרחים מול בעלי עניין אחרים, בעלי האינטרס הכלכלי. אווירה של סימון 'אויבי הציבור' לא מעודדת שרים ופקידי ממשלה להפיק לקחים רציניים וחשובים מניירות עמדה חשובים שנשלחים אליהם.
