בחודשים האחרונים הולכים ומתרבים הקולות לפיהם כלכלות העולם המערבי עומדות בפני האטה. יש שמשוכנעים שמעבר לפינה ממתין משבר כלכלי בסדר גודל של 2008, אחרים טוענים שמדובר במיתון קל, ויש שיגידו שמדובר בהאטה קלה בלבד, אבל על דבר אחד כולם יסכימו: הסיכון להרעה בתנאים הכלכליים הולך וגובר. אז איך ישראל מגיעה לתקופה המאתגרת? מצבה של הכלכלה הישראלית אמנם יציב כרגע, אבל מבחינת הכלים שיש לה להתמודד עם האטה של ממש, אפשר לומר שהיא מגיעה בידיים קשורות מאחורי הגב, וכשהיא שבויה בקונספציות שאבד עליהן הכלח. עוד מוקדם לחזות מה בדיוק יקרה, אבל נראה שללא שינוי מהותי בשיח ובמדיניות הכלכלית, ישראל דוחפת את עצמה למיתון בשנים הקרובות.
משבר, מיתון או האטה
החידה הגדולה עליה מנסים לענות כלכלנים מסביב לעולם היא פשוטה – האם אנחנו על סיפו של משבר כלכלי ענק, רק בדרך למיתון שגרתי, או שמדובר בחיכוך קל שייגמר בשום דבר? בקצה אחד יש כלכלנים שבטוחים שעשור של ריבית אפסית יצר שוק הון מנופח, שהאוויר יצא ממנו בקרוב בקול תרועה גדולה. אחרים יתייחסו למתחים העולמיים הגוברים ויסבירו שמלחמות סחר הן לא אפיזודה, אלא הנורמלי החדש. אז נכון שמאז המשבר הכלכלי האחרון נבואות זעם מתקבלות היום באהדה, אבל סימנים ראשונים להאטה כבר נראים בשטח.
בחלק ממדינות אירופה, כמו בגרמניה לדוגמה, סימנים ראשונים של מיתון כבר נראים, ולא רק באופק. בדוחק רב ניצלה גרמניה ממיתון רשמי, כשברבעון השלישי של 2019 הצביעו הנתונים על צמיחה קלה, אחרי חצי שנה של צמיחה שלילית. גם בארה"ב, הכלכלה הגדולה בעולם, נראים סימני האטה בחודשים האחרונים. נתון הצמיחה ברבעון השלישי של השנה עמד בארה"ב על 1.9% בלבד.
אחד ההסברים הנפוצים להאטה ברחבי העולם הם השפעותיה של מלחמת הסחר של ארה"ב לסין. על אף סימני הרגיעה במתיחות בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם, כלכלנים רבים מעריכים שעלייתה של סין תמשיך ליצור מלחמות סחר מקומיות ורחבות בעתיד הנראה לעין. בחודשים האחרונים כלכלנים רבים, ממדינות שונות בעולם, הזהירו מפני מיתון, ובדו"חות ה-OECD וסוכנויות הדירוג חותכים את תחזית הצמיחה, וצופים האטה בפעילות הכלכלית ב-2020. גם בקרן המטבע חתכו לאחרונה את תחזית הצמיחה ל-2020, ורק השבוע התייחס בנק ישראל בנימוקים להחלטת הריבית ל"סנטימנט העולמי השלילי".
לאחרונה חזר אחד המדדים בעזרתם מקובל בעולם לצפות מיתון לרמה בה היה ערב ההאטות הגדולות של העשורים האחרונים. מצב שבו התשואה על אג"ח ארוך טווח קטנה מהתשואה על אג"ח קצר טווח נקרא "היפוך", והוא התרחש בסוף אוגוסט האחרון – דבר שהזכיר לאמריקאים רבים את הימים שלפני משברים קודמים
לאחרונה אף חזר אחד המדדים בעזרתם מקובל בעולם לצפות מיתון לרמה בה היה ערב ההאטות הגדולות של העשורים האחרונים. המדד שנקרא "פיזור התשואה" משקף את הפער שבין המחיר של אג"ח ממשלתית ארוכת טווח, ואג"ח ממשלתית קצרת טווח. בזמנים בהם המשקיעים צופים משבר, הם נוטים להעדיף להשקיע את כספם באג"ח ארוך טווח כי מדובר בהשקעה בטוחה – גם במקרה של משבר כלכלי, הממשלה תחזיר את הכסף. כך, במצבים של פאניקה ממשבר כלכלי, הביקוש לאג"ח ארוך טווח גדל ומוריד את התשואה עליהם. מצב שבו התשואה על אג"ח ארוך טווח קטנה מהתשואה על אג"ח קצר טווח נקרא "היפוך".
מצב זה נחשב לאחד הסימנים המובהקים של מיתון בארה"ב, ולמעשה כבר כמעט מאה שנה שהוא מקדם את פניו של כל מיתון באמריקה. הבנק הפדרלי של ארה"ב מפרסם את הנתון הזה, ועורר סערה כשבסוף אוגוסט האחרון התרחש שוב "היפוך" – דבר שהזכיר לאמריקאים רבים את הימים שלפני משברים קודמים.
להילחם במחזור השפל הכלכלי
ישנן שתי שאלות קריטיות שכל ממשלה צריכה לשאול את עצמה לגבי האפשרות של מיתון: הראשונה היא מתי הוא יגיע, והשנייה – מה הכלים שעומדים לרשותה כדי לצמצם ככל האפשר את נזקיו. הבעיה היא שישראל עלולה למצוא את עצמה עם כלים מעטים להתמודדות עם מיתון, דבר שעלול אפילו להחריף את השפעותיו כשיגיע.
בהפשטה, אפשר לומר שכלכלת השוק פועלת באופן מחזורי – יש בה תקופות של גאות שמתחלפות בתקופות של האטה. לא מדובר באמת מתמטית, אלא במנגנון פסיכולוגי וסוציולוגי במהותו – בתקופות של התרחבות, בעלי העסקים מרגישים בטוחים בכך שהגאות תימשך, ולפיכך משקיעים בעסק שלהם, מתוך הנחה שהביקוש למוצריהם יישאר גבוה. עם זאת, תמיד מגיעה הנקודה שבה המשקיעים, צרכנים ובעלי העסקים מתחילים לאבד אמון, ולחשוש מפני האטה שנמצאת מעבר לפינה. בשלב הזה, הפחד של אותם משקיעים הופך לנבואה שמגשימה את עצמה: ההימנעות מהשקעה גורמת לירידה בפעילות הכלכלית, ירידה בביקושים, צמיחה שלילית ומיתון.
מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת, מסכימים חלק ניכר מהכלכלנים (גם שמרנים יחסית) שבשלב זה, בו האמון של המשקיעים מתחיל לרדת, המדינה צריכה להתערב כדי למנוע את המיתון. הכלכלן הבריטי המפורסם ג'ון מיינרד קיינס הציע שבנקודה הזו תיכנס הממשלה לתמונה ותעודד את הפעילות הכלכלית כדי לפצות על היעדר ההשקעות הפרטיות. מדיניות זו זכתה לכינוי "אנטי מחזורית", כי המטרה שלה היא לנטרל את הפגיעה שנוצרת ממחזורי המיתון.
למרות שאינה זוכה לקונצנזוס כמו בעבר, כלכלנים רבים עדיין יגדירו את המדיניות הרצויה כ"אנטי מחזורית", ומושג זה אף מופיע לעתים בפרסומים רשמיים של בנק ישראל ומשרד האוצר. אבל בשנים האחרונות רעיון אחר כבש את הבכורה, בעולם בכלל ובישראל ביתר שאת – "משמעת תקציבית". תפיסה זו קובעת סדר עדיפויות אחר – הקטנת החוב של המדינה והגבלת הגרעון תופסת את המקום החשוב ביותר, גם על חשבון התערבות המדינה לעורר את המשק. כך נוצר המצב המוזר בו דווקא הכלי המוניטרי לעידוד המשק – הורדת הריבית – הוא שזוכה לבכורה, למרות האפקטיביות המוגבלת שלו.
הכלי המוניטרי כנראה מיצה את עצמו: ריבית בנק ישראל נמצאת היום על רמה של 0.25%, רמה כמעט אפסית. על אף החלטת בנק ישראל מהשבוע להשאיר את הריבית ברמה הנוכחית, מרבית האנליסטים מעריכים שהריבית תרד בקרוב לרמה הנמוכה ביותר שלה – 0.1%. אחרי הורדה זו, לא יהיה לבנק ישראל עוד לאן להוריד את הריבית
ארגז הכלים התרוקן
אז מה יקרה אם יבוא מיתון? למדינת ישראל אמורים להיות שני כלים להתמודד אתו – האופציה הפיסקלית – להשקיע בעצמה כדי לעודד פעילות במשק, או האופציה המוניטרית – הזרמת כסף באמצעות אשראי, שאמור לגרום לעסקים ולצרכנים להוציא כסף בקלות רבה יותר.
הבעיה היא שהכלי המוניטרי כנראה מיצה את עצמו: ריבית בנק ישראל נמצאת היום על רמה של 0.25%, רמה כמעט אפסית. על אף החלטת בנק ישראל מהשבוע להשאיר את הריבית ברמה הנוכחית, מרבית האנליסטים מעריכים שהריבית תרד בקרוב לרמה הנמוכה ביותר שלה – 0.1%. אחרי הורדה זו, לא יהיה לבנק ישראל עוד לאן להוריד את הריבית. בעיה נוספת היא שמדובר בהורדה קטנה יחסית. לצורך ההשוואה, לפני המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008 עמדה הריבית של הבנק הפדרלי בארה"ב על 5.5%, ותוך פחות משנה ירדו כמעט לאפס. אצלנו, גם מקרה של מיתון חמור יוכל בנק ישראל להוריד את הריבית ב-0.25% בלבד.
הקריאה לצמצום תקציבי אף עלולה להחריף את המשבר. בתנאים של מיתון עולמי, האטה בביקושים ובצריכה וקיפאון בהשקעות – צמצום תקציב המדינה הוא מדיניות פרו מחזורית מובהקת. לא רק שהמשק מאט, גם הממשלה דוחפות אותו להאט עוד יותר, על ידי הורדה ההשקעה. בעולם הרוחות כבר מתחילות להשתנות
לעומת המוגבלות הבולטת של 'האופציה המוניטרית', דווקא הכלי הפיסקלי – הרחבת תקציב המדינה – הפך להיות מוקצה כל כך בשיח הכלכלי הישראלי, שספק אם יימצא הקברניט שיעז להשתמש בו. השיח הכלכלי השמרני, שמתבטא בקריאות העולות שוב ושוב בחודשים האחרונים להקטין את הוצאות המדינה כדי להוריד את רמת הגירעון כנראה יילך ויגבר ככל שנתקרב להקמת ממשלה חדשה. אלא שדווקא בזמנים בלתי יציבים במשק העולמי והישראלי, ההתעקשות להקטין את ההוצאה הממשלתית תמנע מהממשלה את היכולת להגיב למיתון שיבוא.
חמור מכך הוא שהקריאה לצמצום תקציבי אף עלולה להחריף את המשבר. בתנאים של מיתון עולמי, האטה בביקושים ובצריכה וקיפאון בהשקעות – צמצום תקציב המדינה הוא מדיניות פרו מחזורית מובהקת. לא רק שהמשק מאט, גם הממשלה דוחפות אותו להאט עוד יותר, על ידי הורדה ההשקעה.
בעולם הרוחות כבר מתחילות להשתנות. בנאומה הראשון כנשיאת הבנק המרכזי של אירופה, בחרה כריסטין לגארד לקרוא למדינות להגדיל את ההשקעות על מנת להתמודד עם האתגרים הקיימים ולשמר את התחרותיות שלהן לטווח הארוך. גם קודמה בתפקיד מריו דראגי קרא להגביר את ההשקעה הממשלתית, גם במחיר של עלייה ברמת הגירעון.
בניגוד לאירופה, בישראל השימוש באופציה הפיסקלית עדיין מקועקע כ"לא אחראי", בגלל הסכנה שהדבר יביא לגידול בגירעון, שצפוי לעמוד בסוף השנה על 3.9%. עם זאת, ההתעקשות שלא לקחת בחשבון את האפשרות הזו גורמת למעשה לכך שידיה של מדינת ישראל יהיו קשורות כשתגיע ההאטה. נוסף על כך, עד שיאושר תקציב לשנת 2020, תפעל מדינת ישראל על בסיס תקציב 1/12, שמהווה קיצוץ תקציבי בפועל. לכן, אולי כדאי לשאול את השאלה מה פחות אחראי – להגדיל את הגירעון, או להגיע למיתון הבא בלי כלים להתמודדות איתו?
