שאלת תקצוב ספורט הנשים, קבוצות הכדורגל והכדורסל, עוררה השבוע ויכוח ציבורי, עקב טענה לא מבוססת כאילו הנשים מקבלות מהמדינה תקציבים גדולים יותר מאשר הגברים. הטיעון טרי, אך הדיון ישן. ספורט הנשים זכה להתנגדות עמוקה מאז ומעולם. "מעוז הגבריות" מתקשה לתת מקום ואפשרות לנשים להשתתף בחגיגה הספורטיבית.

במאה ה-20, התבססו טיעוני המתנגדים על מה מותר ומה אסור לנשים לעשות. כיום כבר אי אפשר לטעון שמשחק הכדורגל פוגע בפוריות האשה, אז שולפים טיעונים כמו: "ספורט הנשים לא מעניין אף אחד"; ו"הוא לא ראוי לקבל את סכומי הכסף שהוא מקבל". זה קצת ביצה ותרנגולת: כי אם היה תקציב, היה גם עניין. אבל הטיעונים האלה לא נולדו בישראל, גם בעולם שומעים אותם מפי אלה שמתנגדים להפיכת ספורט הנשים למקצועני.

כדי להבין את האידאולוגיה העומדת מאחורי התפיסה הזו, צריך לחזור 100 שנה לאחור. ב-26 בדצמבר 1920, פגשה קבוצת "דיק, קר'ס ליידיס" את קבוצת הנשים השנייה בטיבה באנגליה, "סנט הלנ'ס ליידיס" במהלך משחק בבוקסינג דיי (חג הנחגג בבריטניה לאחר חג המולד). למעלה מ-53 אלף צופים הגיעו לאיצטדיון גודיסון פארק בליברפול, ועוד 14 אלף איש נשארו מאוכזבים בחוץ. "דיק, קר'ס ליידיס" ניצחה 0:4, במשחק שנחשב עד לפני שנה למשחק כדורגל הנשים הנצפה ביותר אי פעם באנגליה. במהלך אותה השנה ערכה "דיק, קר'ס ליידיס" 67 משחקים מול כ-900 אלף צופים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

החגיגה הזו הגיע לסיומה כעבור שנה, ב-5 בדצמבר 1921, כשהתאחדות הכדורגל האנגלית הוציאה איסור על משחקי כדורגל נשים במגרשים השייכים לה. בהודעה הרשמית נאמר שכדורגל הנשים מסוכן לבריאות ויכול לגרום למגוון מחלות ולפגיעה ביכולתן להביא ילדים לעולם. לשם כך גייסה ההתאחדות רופאים מומחים שפרסמו מאמרים בעיתונות והסבירו בהם בהרחבה את המדע שמאחורי הטענות המופרכות.

עוד שנה חלפה עד שב-20 באוגוסט 1922, בפריז בירת צרפת, נערכה אולימפיאדת הנשים הראשונה. האולימפיאדה הזו הייתה התאגדות נשית יוצאת דופן אל מול איגוד האתלטיקה העולמי והוועד האולימפי, שהיו בעלי תפיסות עולם שוביניסטיות והתנגדו לשיתוף נשים בענף.

משלחת הנשים של קנדה בטקס הפתיחה של אולימפיאדת הנשים בלונדון 1934 (Photo by Bettmann/Getty Images)

אולימפיאדת הנשים הראשונה הייתה הצלחה מסחררת, יותר מ-20 אלף צופים נוכחו ביום התחרות היחיד, שבמהלכו 77 ספורטאיות מחמש מדינות – בריטניה, ארה"ב, צ'כוסלובקיה, צרפת ושווייץ – התחרו ב-11 מקצי אתלטיקה קלה.

הדרישה מנשיא פיפ"א: מונדיאל נשים

נקפוץ 64 שנים קדימה, לקונגרס ה-45 של פיפ"א, שנערך ב-1986 בניו-מקסיקו. אלן וייל, נציגת נורבגיה, הייתה האישה היחידה בכינוס. לאחר שהמזכיר הכללי, ספ בלאטר, הקריא דו"ח מפורט על התפתחות הכדורגל העולמי, ולא הזכיר ולו במילה את כדורגל הנשים, נעמדה וייל מול חברי ההתאחדות העולמית ושאלה: למה? למה אין בדו"ח הרחב אזכור לכדורגל הנשים? היא דרשה לקיים טורניר נשים באולימפיאדה ומונדיאל נשים. איש לא ציפה לזה. המבטים הופנו אל בלאטר, שענה שהוא יטפל בזה. אמר וקיים.

מונדיאל הנשים הראשון נערך ב-1991 בסין, ומאז נערך אחת לארבע שנים. המונדיאל האחרון בצרפת, ב-2019, זכה להצלחה מסחררת. לפי נתוני פיפ"א כמיליארד איש צפו בו ברחבי העולם, ו-1.1 מיליון כרטיסים נמכרו למשחקים עצמם. במשחקי נבחרת צרפת עמדה תפוסת האצטדיונים על 96.1%, ובמונדיאל כולו עמדה תפוסת האצטדיונים על 71.2%. הטורניר שבר את שיא הצפייה בכמעט כל המדינות המשתתפות, ובמהלך משחק הגמר בין נבחרת ארה"ב להולנד הגיע הרייטינג בהולנד ל-88%.

שחקניות נבחרת ארצות הברית זוכות במונדיאל הנשים 2019 בצרפת, ששבר את כל שיאי הצפייה (Photo by Maddie Meyer – FIFA/FIFA via Getty Images)

את המאבק החריף ביותר על זכויות ניהלו כדורגלניות נבחרת הנשים של דנמרק. לאחר סיומו של יורו הנשים ב-2017, שבו הצליחו ה"ויקינגיות האדומות" להציג יכולת מעולה, להדיח את נבחרת גרמניה האלופה הנצחית, ולהגיע לגמר, הן התפנו למאבק. תחילה ניסו לשכנע את ראשי התאחדות להעניק להן זכויות סוציאליות בסיסיות ולהשוות את שכרן לשכר שחקני נבחרת הגברים.

לאחר שהמשא ומתן נכשל הכריזה הנבחרת על שביתה, לפני משחקה במוקדמות אליפות אירופה מול שבדיה. בגלל השביתה ספגה דנמרק הפסד טכני ועונש הרחקה על תנאי מכל המסגרות, אם לא תופיע למשחק נוסף. הציבור היה עם השחקניות. הן אולי הקריבו את העלייה למונדיאל הנשים, אבל ניצחו במאבק והשיגו את דרישותיהן. הן קיבלו תנאים סוציאליים בסיסיים ותקציב שנתי של כ-650 אלף דולר, שווה לזה של נבחרת הגברים. המימון אפשר לשחקניות להפוך למקצועניות, שלא צריכות לעבוד בעבודה נוספת כדי להתפרנס בכבוד.

גם הן יהנו מהגדלת השכר בWNBA. שחקניות סיאטל סטורם (צילום: AP Photo/Elaine Thompson, File)

גם בכדורסל נשים נאבקות. ב-WNBA – ליגת הנשים המקצוענית בכדורסל בארה"ב – הסכימו ראשי הליגה וארגון השחקניות, בחודש ינואר האחרון, על הסכם קיבוצי, שבמסגרתו יעלה שכר המקסימום של השחקניות מכ-110 אלף דולר לעונה לחצי מיליון דולר לעונה, והשכר הממוצע יעלה מ-50 אלף דולר ל-130 אלף דולר. השחקניות גם יזכו לתשלום מלא בזמן חופשת לידה, לביטוח רפואי ולתנאים סוציאליים נוספים, כולל שיפור סטנדרט הטיסות למשחקים. המהלך זכה לעידוד מכוכבי ליגת ה-NBA, ובהם סטף קרי, שפרסם פוסט בו הוא קרא לשאר שחקני הליגה להצטרף למאבק בפערי השכר בין ליגת הנשים לגברים.

בלי תקצוב מהמדינה כדורגל נשים יחדל להתקיים

בישראל לא מתקיים תקצוב שוויוני בין ענפי הגברים לנשים בכדורסל ובכדורגל. בעשור האחרון שני ענפי הספורט הקבוצתיים המובילים החלו להיאבק נגד האפליה התקציבית שהיתה נהוגה מאז קום המדינה. ב-2016 הוגשו שתי עתירות לבג"ץ, בטענה לאפליה ממושכת.

שחקניות הכדורגל מחוץ לאולם בג"ץ (ללא קרדיט)

בעקבות הסדר עם משרד התרבות והספורט, נקבעה אפליה מתקנת לענפי ספורט הנשים, אבל רק בתקציב הבסיס של אגודות הספורט, המהווה פחות מ-10 אחוז מהתקציב הכולל לו זוכה ענף הכדורגל מתקציב המדינה. על פי ההסדר, שרת הספורט התחייבה לשלש את תקציב הבסיס לכל הקבוצות בליגה מ-153 אלף ל-450 אלף שקלים לשנה, בין 2017 ל-2021. ובג"ץ עדיין דן בעתירות השונות.

בניגוד למועדוני הגברים, שזוכים לתקציבי עתק מהרשויות המקומיות, ונהנים מהכנסות ממכירת זכויות שידור ומכירה של מנויים וכרטיסים, תקציב קבוצות הנשים מסתמך כמעט כולו על המימון שמתקבל ממשרד התרבות והספורט, וסכומים קטנים יחסית מהעיריות והמועצות השונות. הכספים האלה משמשים לתשלום משכורות זעומות, הוצאות ביגוד, הסעות ועוד. בלי מימון של המדינה, כדורסל וכדורגל הנשים בישראל יחדלו להתקיים.

קארין סנדל במדי נבחרת ישראל מול צ'לסי. 20 לאוגוסט 2019 (צילום: מושיק אושרי)

בחודש יולי 2019, הגיעו למעלה מ-100 שחקניות כדורגל לכנס חירום שנערך בהסתדרות, ובו הציגו נציגותיהן את החזון שלהן להפיכת כדורגל הנשים בישראל למקצועני. "הרבה מאוד שנים היינו שקופות, בלי יכולת להשמיע את הקול שלנו ולדרוש את מה שמגיע לכל אחת מאיתנו", אמרה בכינוס קארין סנדל, קפטנית נבחרת ישראל בכדורגל ויו"ר ארגון השחקנים והשחקניות. "בחודשים האחרונים יצאה קבוצה של שחקניות נציגות הליגה במטרה לשנות את המציאות ולדאוג למען עתיד טוב יותר לכולנו. אנחנו צריכות לדרוש את הזכות להיות שחקניות כדורגל מקצועניות".

מאז ממשיכות השחקניות לנהל את המאבק ופועלות לקידום הענף. כשמהלך כזה מותנע וצובר תאוצה, קמים המתנגדים. השאלה היא, מי רוצה לעקור את הזרעים לפני שספורט הנשים בישראל יהפוך לגדול?