מדינות המערב מסרבות ללמוד את הלקח הסיני המר מכלכלת הקריפטו. למרות שהבנק המרכזי הסיני אף לא אהב במיוחד את ביטקוין, סין אפשרה הקמת חוות מחשבים ענקיות בהן אפשרה לבעליהן לצבור ביטקוין כ"פרס" על בזבוז החשמל המשווע שהן יצרו.
בסופו של דבר, לאחר צמיחה מאסיבית של תעשיה זו, סין אסרה על הפעילות הזו לחלוטין. הסיבה העיקרית הייתה צריכת החשמל הגדולה והגוברת של תעשייה שלא מייצרת דבר, רק מבזבזת אנרגיה. היא איימה על אספקת האנרגיה לטובת התעשייה הסינית הממשית. במקביל, השלטונות בסין דאגו מסימנים של שחיתות הקשורים בביקוש הגבוה לחשמל של כורי הביטקוין. משתמשי קריפטו סינים נעזרו במטבעות כדי להלבין הון ולהבריח אותו לחו"ל. במקביל גברו מקרי מוות של כורי פחם, שפעלו במכרות מסוכנים שכבר נסגרו, כדי לספק את הביקוש הגואה לאנרגיה.
בסין יש כיום מחסור באנרגיה, אבל ללא האיסור על חוות המחשבים של כלכלת הקריפטו מצבה היה כיום גרוע עוד יותר.
למרות הדיבורים, קריפטו הוא לא כסף
הוגים ומנפיקים של מטבעות קריפטו מתארים אותו ככסף, אבל מטבעות קריפטו הם לא כסף.
לא ניתן לשלם איתם על סחורות ושירותים כמעט בשום עסק. אחזקה בהם לא מלווה בהגנות שחלק ממדינות מספקות לאזרחיהן לגבי אמצעי התשלום שלהם. אין בקריפטו ביטוח פיקדונות כמו בבנקים או הזכות לבטל עסקה בדיעבד כמו במקרים מסויימים בכרטיסי האשראי.
ההבדל בין קריפטו לכסף הוא לא עניין של הגדרה, אלא תיאור המצב הנוכחי. מאוד מסובך להשתמש בקריפטו כאמצעי תשלום. במטבעות הפופולריים כמו ביטקוין ואת'ר, שקל יותר להמיר לכסף אמיתי, התשלום כרוך בעמלות גבוהות של דולרים בודדים עד עשרות דולרים לכל תשלום. עמלות שפשוט שלא מתאימות לביצוע קניות יומיומיות.
גם ההחזקה עצמה במטבע מסובכת בהרבה מהחזקת ארנק מזומן או חשבון בנק.
ישנן מערכות כסף אלקטרוני אמיתי שצוברות פופולריות, אבל הן שונות לחלוטין ממטבעות קריפטו. בארנקים כאלה היתרה היא של כסף ממש, לא של כסף צעצוע.
הדבר היחיד כמעט שאפשר לעשות עם קריפטו זה לסחור בו
הקריפטו נכשל בתור כסף, אבל הצליח מאוד כמושא למסחר ספקולטיבי. כלומר, אנשים רוכשים אותו בציפייה למכור אותו בעתיד עבור יותר כסף.
ההבדל בין כסף לסחורה ספקולטיבית הוא עצום. כסף משמש לתמחר דברים שאנחנו זקוקים להם. כמעט כל מי שמחזיק מטבע קריפטו, עושה זאת במטרה לקבל עבורו כסף אמיתי בחזרה לא כדי לעשות בו שימוש. הדרך היחידה שלו לעשות את זה היא לקחת, באופן ישיר או דרך מתווכים, את הכסף האמיתי של אנשים אחרים, הבאים בתור אחריו לקנות קריפטו.
יש שתי דרכים להשיג אחזקות בקריפטו ושתיהן מזיקות מאוד. דרך אחת היא לרכוש קריפטו דרך זירות מסחר שאין עליהן פיקוח, או בעסקאות פרטיות בין יחידים. הדרך השנייה היא לרכוש מחשבים ייעודיים שיריצו את קוד התוכנה של אחד ממטבעות הקריפטו, מה שיזכה אותם בנתח מההנפקות הבאות של אותו מטבע.
רוב נכסי הקריפטו נוצרים בשיטת 'הוכחת עבודה' (POW). על בעל המחשב 'להוכיח שעבד', כלומר שבזבז אנרגיה, כדי לזכות במטבעות חדשים. יש הטוענים שצריכת החשמל הגבוהה של מטבעות כמו ביטקוין היא הבעיה המרכזית שלו, אבל רצוי לתאר את הבעיה הזו לכל עומקה.
ביטקוין ודומיו לא סתם צורכים המון אנרגיה, אלא שהם צורכים אותה ללא כל גבול. זה שונה לחלוטין מכל קוד מחשבים מקובל, משום שהקוד הזה מתוכנן מראש להיות בלתי יעיל באופן קיצוני.
מערכות מחשוב מקובלות נהנות מיעילות תלוית גודל, בביטקוין המצב הפוך. שווי המטבע הוא שיקוף חד משמעי של פוטנציאל ההרס הסביבתי שהוא צפוי לגרום.
ביטקוין נשלט על ידי קוד תוכנה שבנוי כך שככל שניתן לקבל יותר דולרים תמורתו, יותר משתלם לבזבז יותר ויותר חשמל לרשת המחשבים שמתחזקת אותו.
סחורה חסרת שימוש בשילוב עם השמדת הסביבה
קשה למצוא סחורה אחרת שעלייה בערכה משקפת ביחס ישר את הנזק שהיא עשויה לגרום לסביבה כמו מטבעות קריפטו.
בכל סחורה אחרת ניתן אולי גם לבצע שימוש ספקולטיבי, אבל תמיד יש לה גם ערך שימוש כלשהו. נפט, קקאו, זהב, מגנזיום או בולי עץ: לכולם יש שימוש חומרי כלשהו מעבר לערכם הכספי. למטבעות הקריפטו אין. האחזקה בהם היא ספקולציה טהורה.
רגולטורים מערביים, שמתקשים להתמודד עם ספקולציות במסחר הפיננסי הרגיל בכסף אמיתי, מתקשים עוד יותר להתערב במסחר הספקולטיבי בבורסות של מטבעות קריפטו.
כדי לשמור על משיכה וסיכוי להרוויח, זרם הכסף שמוסדות ויחידים מזרימים לתעשיית הקריפטו חייב להיות תמיד יותר גדול מהדרישה ההפוכה, למכור מטבעות כדי לקבל בחזרה כסף אמיתי. כשזה לא המצב, מחירי הקריפטו מתמוטטים.
במציאות, עד כה, בהחלט נכנס יותר כסף ממה שיוצא. שווי השוק של כלל מטבעות הקריפטו צמח ממיליארדים לטריליונים. אמנם, שווי שוק תאורטי של טריליון דולר או שניים לסך כל מטבעות הקרפיטו לא אמיתי (הסכומים האמיתיים נמוכים בהרבה), אבל הכספים שמושקעים בקריפטו עלו בסדרי גודל משמעותיים תוך שנים ספורות.
ללא שימוש מעשי במטבעות, התעשרות ממסחר בהם משקפת גם "סחיטה" של כסף מ"הבאים בתור", ובמקביל גם בזבוז חשמל ונזק סביבתי. לחילופין, התרסקות ממושכת בערך מטבעות הקריפטו גורמת לתהליך הפוך, שבו חשבון החשמל יקר יותר מהערך הכספי שניתן לייצר באותה כמות חשמל.
אמנם, יש מטבעות קריפטו עם קוד תוכנה שונה. כזה שלא תוכנן להיות בלתי יעיל בכוונה בצריכת חשמל. אלא שיש איתם שתי בעיות גדולות.
האחת היא הסיכונים הפיננסיים. כלומר, כדי שמעט משקיעים יתעשרו צריך הרבה משקיעים אחרים שיפסידו. השנייה היא שלא מדובר במטבעות פופולריים וקשה למצוא זירה שסוחרת בהם.
הרגולטורים בארה"ב מתקשים להפנים את הלקח מ-2008
הדימוי של 'מטבעות מבוזרים' שחופשיים משליטה ממשלתית שמציגים תומכי הקריפטו הוא מצג שווא. לקריפטו יש 'צווארי בקבוק' שלא קשה מאוד לאחוז בהם.
גם אם ממשלה לא יכולה לפקח על קוד תוכנה שאנשים שונים מריצים באינטרנט, לא מסובך להטיל פיקוח בצומת המעבר שבין כסף אמיתי לקריפטו. זאת, מכיוון שרוב מי שנכנס לקריפטו לא מתכוון להישאר שם, אלא לממש (ברווח או בהפסד) ולחזור בחזרה לכסף רגיל לכל צורך מעשי.
ההיתרים שרגולטורים אמריקאים מעניקים לגורמים בשוק ההון לשווק נכסים שחשופים למחיר מטבעות הקריפטו יוצר "גשר" מסוכן בין כלכלת הקריפטו לשוק ההון של הכסף האמיתי.
כך, זעזועים רגילים למדי בכלכלת הקריפטו עשויים להיות מתורגמים לזעזועים גדולים בהרבה בשוק ההון.
גם המשבר הפיננסי של 2008 החל כמה שנים קודם לכן בהונאה. צרורות של משכנתאות שנמכרו במיתוג של "פיזור סיכונים" היו בפועל מכפלה של סיכונים וגרמו למשבר עולמי. בדומה לקריפטו, צרורות אלו עברו מיד ליד, כשכל רוכש חשב שהוא תמיד יוכל למכור אותם למשהו אחר. עד שזה הפסיק להיות נכון.
מצער מאוד שבנקי השקעות גדולים כמו 'גולדמן זקס' נחלצו מהעמדה לדין, גם כשהוכח שהבנק הימר בכספו שלו נגד העסקאות שזרוע אחרת של הבנק שיווקה ללקוחות שלו. אבל אצל שחקני זירות המסחר בקריפטו מדובר בנורמה.
אין שום כללים שמונעים מהזירה או מעובדיה לסחור על חשבון הלקוחות שלהם, או במקרה שהיא נקלעת להפסדים, להקפיא את המסחר בתואנה ל'תקלה' כולל מימוש בכפייה של נכסים ופוזיציות, בניגוד לרצון הלקוחות.
לא במקרה השווה גארי גנצלר, יו"ר רשות ניירות הערך האמריקאית, את מטבעות הקריפטו לאסימונים בקזינו.
גם אם הרגולטורים מעדיפים בשלב זה לא לנקוט בגישה הסינית, שבעטה בקריפטו אל מחוץ לחוק, דרושה לפחות הקמת רשת של "שאלטרים פיננסיים". כאלה שמטילים פיקוח הולך וגובר ככל שזירת המסחר בקריפטו סולקת יותר כסף אמיתי.
גם אם לא מכירים בכלכלת הקריפטו כהונאה אחת גדולה, אפשר לטפל באופן שיטתי בשלושת מוקדי הסיכון הגדולים ביותר שנובעים ממנה: זירות המסחר, הזליגה לשוק ההון האמיתי וצריכת האנרגיה.
על זירות המסחר ניתן להטיל חובת דיווח על רווחים, חובת זיהוי לקוחות וכללי מניעת הלבנת הון, בכל מפגש בין כסף אמיתי לקריפטו. חלק מהזירות לא יוכלו לעמוד בכך וצפוי שייסגרו, אך אחרות יצליחו להסתגל תוך ייקור העמלת שהן גובות כדי לממן את עלויות הציות לחוק.
על בורסות רגילות שמציעות ניירות ערך שנגזרים מכלכלת הקריפטו, יש לתבוע ממי שמציע מכשירי השקעה כאלו למנוע מסחר ממונף של הלקוחות, כמו גם "לרתק" יותר הון עצמי בשל כך, כך שהגוף הפיננסי יוכל לשאת בהפסדים אפשריים בלי לרמות את לקוחותיו.
כדי להתקדם למעבר אנרגטי לאנרגיות מתחדשות, יש לחסל לחלוטין חוות כרייה של מטבעות קריפטו. גם כאשר הן משתמשות באנרגיות מתחדשות, הן בדרך כלל דוחקות החוצה שימושים אחרים באותה אנרגיה, שנאלצים לעבור לאנרגיות מזהמות.
