מיליוני ישראלים ילכו השבוע לקלפי בפעם החמישית בתוך שלוש וחצי שנים, כשהשיח הציבורי סובב את אותה השאלה: כן או לא בנימין נתניהו. הנושאים הכלכליים נדחקו גם הפעם לשולי הבחירות. החלוקה לגושים, והבטחות ההחרמה ההדדיות של המפלגות, בולמות את היכולת להקים ממשלה שתטפל ברצינות בבעיות היום יומיות שמטרידות את רוב האזרחים.

וזה לא שהישראלים מרוצים מהמצב הכלכלי. לפי סקר 'דבר' שפורסם בשישי האחרון, כ-60% סבורים שהמצב הכלכלי בישראל 'גרוע' או 'די גרוע'. תומכי המפלגות משני הגושים השיבו בצורה דומה לשאלה מהו הנושא הכלכלי החשוב ביותר לטיפולה של הממשלה הבאה: מעל מחצית (60%) הצביעו על התייקרות מוצרי המזון כסוגיה הקריטית ביותר, ולאחריה מחירי הדיור (49%) וגובה המסים בישראל (38.7%).

גם יתר הבעיות שציינו משתתפי הסקר, חוצות את הגושים: הביטחון האישי, הצפיפות בכיתות, שחיקת השכר, עומסי התנועה ומצוקתם של אנשים החיים בעוני, כולם צוינו על ידי שיעור דומה בשני הגושים.

ולמרות זאת, הנסיון למפות את המפלגות השונות ביחס לסוגיות הכלכליות שמטרידות את הבוחרים הוא כמעט בלתי אפשרי. רוב המפלגות הציגו תכניות כלכליות חלקיות, שמתמקדות במהלכים ספציפיים (קמפיין תלושי המזון של ש"ס), או לחלופין תכניות גרנדיוזיות ללא ציון מקורות המימון שלהן (חינוך חינם לגיל הרך של המחנה הממלכתי). מנגד, המפלגות שהציגו תכניות סוציאל דמוקרטיות שכוללות הגדלה של ההשקעה הציבורית, כמו העבודה ומרצ, יתקשו לממש אותן בגלל הנאמנות שלהן ל'גוש', שרובו כולל מפלגות עם סדר יום ניאו ליברלי.

גם יו"ר הליכוד נתניהו הציג תכנית שכוללת מהלכים חברתיים חיוביים, כמו חינוך חינם לגיל הרך, לצד הבטחות להתמודדות עם התייקרות המזון באמצעות הפחתת רגולציה ומכסים, מהלכים שבדרך כלל יעילים לטווח הקצר בלבד. בהיבט המקורות, התכנית הזו תדרוש לבטל או לשנות חוקים שהוא עצמו הוביל בעבר, כמו כלל ההוצאה וקרן העושר (בה נשמרים רווחי הגז), מה שמעלה ספק מסוים ביחס לכוונותיו.

מולו של נתניהו מתייצבות יש עתיד וגם ישראל ביתנו, שמדיניות הממשלה בשנה האחרונה מבטאת את תעודת הזהות האידאולוגית שלהן: תקציב מדינה רזה, רפורמות ניאו-ליברליות שפגעו בעיקר בחלשים, והימנעות מהשקעה ציבורית נרחבת, מלבד מספר מקרים חריגים.

באירופה ובארה"ב מבינים שהשקעה ציבורית היא חלופה הכרחית

המציאות הזו מנוגדת לתהליכי שינוי בשיח הכלכלי בארה"ב ובאירופה, והבשלת אלטרנטיבה של ממשלה פעילה שמשקיעה בשירותים החברתיים ובתשתיות. מה שבמדינות רבות היה אפשרות תיאורטית הפך למציאות חיה והכרחית בתקופת משבר הקורונה, שבה הממשלות הזרימו כספים רבים למערכות הבריאות, לשירותים החברתיים ולסיוע ישיר לאזרחים.

החשיבות של מערכות ציבוריות מתפקדות ומתוקצבות התחדדה, ואיתה ההבנה שנדרשת השקעה ארוכת טווח במערכות הציבוריות, ושמעורבות ממשלתית בתשתיות תאפשר למשק להתאושש מהמשבר הכלכלי. כדי להבין את גודל השינוי, די להסתכל על התכניות של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שכוללות הפניית מאות מיליארדי דולרים לתשתיות ולהרחבת מימון טיפולים רפואיים.

לחזק את הח"כים שהיו מחויבים לציבור

החלופה הזו לא חלחלה לשיח הפוליטי בישראל, ומערכת הבחירות הקרובה, כמו ארבע קודמותיה, כמעט ולא עוסקת בה. אבל, זו לא סיבה להישאר בבית.

מאחורי הדיון על כן או לא ביבי, פעלו בכנסת ובממשלה האחרונה חברי כנסת ושרים שקידמו מהלכים חברתיים, או ניסו לבלום מהלכים אנטי-חברתיים. לעיתים הם עשו זאת בניגוד לעמדת יו"ר המפלגה שלהם, ואף השתמשו בכוחם כחברי קואליציה של 61 שבה כל קול קובע.

לא לכולם יש משנה כלכלית סדורה, ורובם פעלו במקטע מסוים: מנעמה לזימי (העבודה) שפעלה למען מפוני גבעת עמל, דרך הח"כים שהתנגדו לרפורמה בחקלאות, בהם רם שפע (העבודה), יאיר גולן (מרצ), רם בן ברק (יש עתיד) ומיכאל ביטון (המחנה הממלכתי), שנאבק גם בהעלאת מחירי הנסיעה באוטובוס בפריפריה; דרך אתי עטיה (הליכוד), שהעבירה מספסלי האופוזיציה חוקים שסייעו למובטלים ולסטודנטים, ויינון אזולאי (ש"ס) שחוקק חוק שהקל על קשישים לקבל הנחה בארנונה; ועד שרת החינוך יפעת שאשא ביטון (המחנה הממלכתי) שנאבקה על תוספות השכר למורים. אלו רק דוגמאות ספורות.

חברי וחברות הכנסת הללו באים ממפלגות שונות, אבל יש דבר אחד שמשותף להם: המחויבות שלהם לציבור האזרחים הממשי, זה שמתמודד עם בעיות היום יום ושלח אותם לכנסת, הייתה גבוהה יותר מהמחויבות לסדר היום השמרני של הממשלה הנוכחית ופקידי האוצר.

את הפוליטיקאים האלה צריך לחזק, אבל כאמור, הם לא נמצאים במפלגה אחת, וגם לא בגוש אחד. במקום חשבונות גושיים, כדאי שכל בוחר יסמן לעצמו חברת כנסת אחת שפעלה בשנים האחרונות בסוגיה שנוגעת לו אישית, או חשובה בעיניו, ויצביע למפלגה שבה היא מתמודדת. זה לא מתכון בטוח לנצחון 'הגוש', או לכך שתוקם ממשלה. אבל ייתכן שבמציאות פוליטית מעורפלת כל כך, זה הרע במיעוטו.

לכל בחירות יש מוצאי בחירות

בטווח הארוך, את הפרדיגמה הגושית האנטי-כלכלית לא ניתן לשבור רק באמצעות ההצבעה בכנסת. האתגר המשמעותי הוא מה שיקרה בין בחירות לבחירות: עד כמה אזרחים, ארגונים וגם התקשורת יתנגדו למדיניות אי-ההשקעה בבריאות, בחינוך, ברווחה, בדיור, וידרשו שתקציב המדינה יותאם לצרכי הציבור, ולא להיפך. זה דורש בנייה של כוח אזרחי משמעותי: באיגודי העובדים, בהתארגנויות מקומיות וארציות, ברשתות החברתיות, ובעת הצורך גם בהפגנות מול הלשכות והבתים של הפוליטיקאים, כדי להזכיר להם מה מטריד באמת את הציבור שבחר בהם.