למרות שהבחירות לכנסת ה-25 מתקיימות בלב תקופה דרמטית של עליית מחירים ומיתון עולמי, הנושא הכלכלי לא תפס את הבכורה בשיח לקראת הבחירות. רק תכניות כלכליות מפורטות ספורות פורסמו, ומעט מאד הבטחות הופרחו לחלל.

החלוקה המכוננת את השיח הפוליטי, גוש תומכי נתניהו וגוש מתנגדיו, כמו גם החלוקה הקודמת למחנות סביב חלוקת הארץ, אינן משרטטות במובהק שני מחנות כלכליים מנוגדים.

אם ממשיכים אל מעבר למצע, אל מה שהפוליטיקאים עושים ולא רק מה שהם אומרים, התמונה אפילו מבלבלת יותר. בתוך המפלגות קיימים גורמים שונים, שמקדמים תפיסות עולם כלכליות שונות, ולעיתים מנוגדות.

לכן, קשה לכנס את הקו הכלכלי של כל מפלגה לכדי שורה תחתונה מובהקת, אלו הדברים שניתן לומר על המפלגות שמתמודדות בבחירות הקרובות.

הליכוד: נתניהו מאגף או מבלף?

יו"ר הליכוד בנימין נתניהו מציג עד כה מצע כלכלי מפתיע, עם הבטחות בחירות שפונות לקהל הרחב ודורשות הוצאה תקציבית גדולה, או במילה אחרות – שמאלי כלכלי. בין היתר מציע נתניהו חינוך חינם לגילי לידה עד 3; הקפאת תעריפי הארנונה, הדלק והחשמל על מנת להילחם ביוקר המחייה; ושינוי הרפורמה בחקלאות, שביטלה מכסים על יבוא למרות התנגדות החקלאים.

יו"ר הליכוד בנימין נתניהו בוועידת ישראל לעסקים של גלבוס (צילום: אבשלום ששוני, פלאש90)

מלבד העובדה שצעדים אלו מנוגדים לחלוטין לדרכו הכלכלית של ראש הממשלה בעבר, הם גם סותרים חוקים שהעביר בעבר.

נתניהו מבטיח להשתמש בעודפי גביית המסים שהצטברו בתקציב המדינה להוצאות חברתיות, אבל 'כלל ההוצאה' שנחקק בהיותו שר האוצר מגביל את ההוצאה התקציבית ללא קשר להכנסות המדינה; הוא אומר שישתמש ברווחי הגז על מנת לממן חינוך חינם, אבל מבנה 'קרן העושר' שרקח מונע זאת לחלוטין. המכשלות שהעמיד נתניהו של 2014 ו-2003, יקשו מאד על נתניהו של 2022, אם ייבחר וירצה לפדות את הצ'קים שפיזר.

יו"ר הליכוד אף הבטיח להקפיא את תשלומי המשכנתאות, צעד שאין בסמכותו לעשות, והליכוד אף הבהיר בתגובה לשאלות כתבים שאכן לא יעשה. נתניהו ידוע בתור מי שעושה ואומר כל דבר שצריך כדי לנצח, וזה לא יהיה מפתיע אם כך יהיה גם במקרה הזה.

ובכל זאת, נתניהו של תקופת הקורונה כבר הצליח להפתיע בעבר, כשהתעמת עם פקידות האוצר על מנת להרחיב את התמיכה הכלכלית במשק, ואף הוביל קצבאות אוניברסליות. קרן טרנר, מנכ"לית האוצר שהעידה על עצמה שהצטרפה לאגף התקציבים בעקבות המדיניות שהוביל כשר אוצר, עזבה את המשרד בזעם.

אז מה יישאר מההבטחות של נתניהו אם אכן יחזור לכיסא בבלפור, שם אין מי שיפעיל עליו מכבש לחצים לעמוד במילותיו? נתניהו עדיין מדבר ברטוריקה קפיטליסטית על מלא, ומבחינתו לא חל שינוי בקו הכלכלי שהציג מאז ומתמיד. סוציאליסט הוא לא יהיה, אולי הוא ימציא עצמו מחדש כסוג מסוים של 'סוציאל פופוליסט', או סתם פופוליסט. התשובה לכך תושפע במידה רבה גם מהדרישות שיציבו השותפים הקואליציוניים שלו.

יש עתיד: תנו לנו את המפתחות ותיהנו מהנסיעה

למפלגת השלטון הנוכחית יש אמנם מצע כלכלי מפורט, אבל הקמפיין הנוכחי שלה כמעט לא עוסק בנושא הכלכלי. המסר המרכזי מתבטא היטב בסלוגן המפלגה, "אתם לא צריכים לחשוב על השינוי": תנו לנו את המנדט, ותמשיכו להרגיש את הטוב הזה. זאת כמובן, בהנחה, שטוב לכם עכשיו.

ראש הממשלה יאיר לפיד עם שורת מוצרי המזון שמחירם אמור לרדת בעקבות הרפורמה בתקני הייבוא (צילום: ללא קרדיט)

המסמך הכלכלי המשכנע ביותר שהנפיקה מפלגת יש עתיד הוא לא המצע המפורט מאד שלה, אלא תכנית ה'מיליון ישראלים להייטק' של לפיד. את התכנית אפשר לאפיין כניאו-ליברליזם רך בתמיכת המדינה: השקעה בתשתיות וחינוך, חיזוק מגזר ההייטק היצרני, ורשת ביטחון בסיסית. לצד זאת, הורדת המסים למעמד הבינוני והגבוה, כפי שכבר התחיל בממשלה האחרונה.

הצעדים האלה לא בהכרח מתכנסים למדיניות קוהרנטית, ולא נותנות תשובה לשאלתו המפורסמת של לפיד, 'איפה הכסף'. אבל יש עתיד לא מתיימרת להיות מפלגת העניים והמדוכאים, ובוודאי שלא מפלגה מהפכנית חברתית. היא לא תעשה צעדים כלכליים שנויים במחלוקת, ולא תפעל בניגוד לעצת המומחים והממסד השמרני למדי.

העבודה ומרצ: אג'נדה סוציאל דמוקרטית, מלכוד ניאו ליברלי

בכל הנוגע לתפיסת עולמה הכלכלית המוצהרת, עברה מפלגת העבודה שינוי משמעותי. אחרי שנים בהן הייתה שותפה מובילה בשידוד המערכות הכלכלי-חברתי שהפך את ישראל ממדינת רווחה לכלכלה ניאו ליברלית, תוך דחיית המורשת הסוציאליסטית שלה, אימצה המפלגה מצע סוציאל דמוקרטי מפורט, המתכתב עם ההתעוררות השמאל הכלכלי חברתי בארה"ב ובעולם.

התכנית הכלכלית שהציגה מפלגת העבודה מכילה את הרפרטואר הסוציאל דמוקרטי המלא: שירותים חברתיים, חינוך חינם, הגדלת חלקה של המדינה בתוצר ומימון באמצעות גרעון וכלכלה מרחיבה. אך בכל זאת, במישור הכלכלי, נדרשת המפלגה להתמודד עם מורשת בעייתית ומלכוד עתידי.

המורשת הבעייתית היא החברות בממשלה שהכילה גורמי ימין כלכלי מובהק, ותחת שר האוצר הימני ביותר מאז נתניהו בתחילת שנות האלפיים. במבנה הפוליטי-כלכלי ישראלי, האוצר הוא המשרד היחיד שחשוב באמת. העבודה ושאר מפלגות הקואליציה יכלו, לכל היותר, לנהל מלחמת מאסף בחוק ההסדרים המנופח ובצמצום התקציבי.

אבל הבעיה הכלכלית הגדולה ביותר של 'העבודה' היא לא המורשת, אלא העתיד. המפלגה רואה עצמה כחלק אינטגרלי מ'גוש השינוי', המורכב ממפלגות הימין הכלכלי של ישראל. קשה לראות מצב בו הסיטואציה הפוליטית שתעמיד את יאיר לפיד כראש ממשלה, אפילו רק בתור המשך לממשלת המעבר, לא תכלול את ליברמן כשר אוצר. במצב כזה, כוחה של מפלגת העבודה יהיה מוגבל, מסיבה פשוטה: לא יהיה לה לאן ללכת.

בנקודה זו מחזיקה המפלגה בסדר עדיפויות ברור: החברות בגוש השינוי וההבטחה למניעת חזרתו של נתניהו לשלטון קודמות לדרישות כלכליות. גם הצעה למימוש מלא של תכניתה הכלכלית על סעיפיה המפורטים, לא תביא את המפלגה לממשלת ימין וחרדים בראשות נתניהו.

מפלגת מרצ חולקת במידה רבה ביוגרפיה עם העבודה. גם לה יש מצע סוציאל דמוקרטי מפורט, וגם היא 'ממולכדת' בגוש השינוי.

אלא שישנן שתי נקודות שמרחיקות את מרצ עוד יותר מהיכולת לממש אג'נדה סוציאל דמוקרטית: היא לא העמידה את הכלכלה במרכז הקמפיין שלה, והמועמדים המזוהים יותר עם אג'נדה סוציאל דמוקרטית התגלגלו אחורה בפריימריז, ואינם צפויים לכהן בכנסת הקרובה. על אלה יש להוסיף הבטחת בחירות לא סוציאל-דמוקרטית בעליל של יו"ר המפלגה, זהבה גלאון: הורדת מס הכנסה לעשירון התשיעי, הבטחה שקורצת כנראה לחלק מציבור הבוחרים של המפלגה.

ש"ס ויהדות התורה: ישראל זה לא רק מעמד הביניים

מפלגת ש"ס לא מפליגה בחזיונות ומהפכות חברתיות, אלא מתמקדת בנושא אחד: סיוע לשכבות החלשות. המפלגה היא היחידה שמשחקת כמעט לחלוטין על הקלף הכלכלי חברתי, ומביאה למרכז הבמה לא רק את מעמד הביניים, אלא גם את עובדי שכר המינימום של ישראל, המרכיבים גם את קהל בוחריה.

המפלגה הוכיחה בעבר מחויבות לציבור זה, לפחות בכל הנוגע לתשלומי העברה וזכויות חברתיות. עם זאת, הבטחת הדגל בקמפיין שלה, הרחבת פרויקט תלושי המזון בו התחילה סביב הקורונה, זכתה לביקורת מצד פעילים חברתיים, בטענה שהקריטריונים שלו מפלים לרעה ציבורים מוחלשים אחרים.

יהדות התורה מנהלת קמפיין פחות נמרץ, אבל כן התחייבה להעלאת קצבת הזקנה לגובה שכר המינימום. ח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים במשך שנים רבות, הוא פרלמנטר מוכשר ומחויב לנושאים חברתיים רחבים, מתעשייה מקומית ועד גיל הפרישה לנשים. בשונה מיו"ר ועדת הכספים הנוכחי אלכס קושניר, חבר מפלגתו של ליברמן, הוא גם לא היסס להתעמת עם משרד האוצר.

לזכותם של חברי הכנסת של שתי המפלגות יש לזקוף את העובדה שבניגוד לשאר מפלגות האופוזיציה, הם היו פעילים בכנסת האחרונה בחברות בוועדת הכספים, בקידום פתרון למשפחות נפגעי האסון במירון ובדיונים על חוק ההסדרים.

מבחינת המפלגות החרדיות, הבחירות האלה הן רגע האמת. מרבית הצעדים שהוביל ליברמן נגד החרדים, כמו שלילת הסבסוד למעונות היום, לא יצאו לפועל בסופו של דבר. אם 'ממשלת השינוי' תמשיך לקדנציה נוספת, לא בטוח שיהיה להן את אותו המזל.

המחנה הממלכתי: בין שרן השכל למיכאל ביטון

מפלגתו של בני גנץ רצה על קו א-כלכלי, כשאת מרכז סדר היום תופס לחלוטין הנושא הביטחוני. חברי הכנסת בעלי האג'נדה הכלכלית של המפלגה הועברו לשורה השנייה, אולי בגלל הקושי למצוא מדיניות משותפות לחברי הכנסת גדעון סער, שרן השכל, מיכאל ביטון, יפעת שאשא-ביטון, אלון שוסטר ואורית פרקש הכהן.

ובכל זאת, המפלגה פרסמה לבסוף מצע כלכלי, שאמנם לא זכה לפרופיל תקשורתי גבוה, אבל הוא בהחלט מסמך מפורט עם כמה נקודות חשובות: חינוך חינם לגיל הרך, מימון פינוי בינוי באזורים מועדים לאסון בפריפריה, מימון תרופות ודמי אבטלה לעצמאיים ועוד.

אבל נקודה אחת מרוקנת את המילים היפות מתוכן: שאלת המימון. בתכנית אין תשובה לשאלה מאיפה יגיע הכסף, מה שמעמיד בסימן שאלה את המוכנות של המפלגה להוציא אותה לפועל.

בממשלה האחרונה פעלו כמה מחברי מפלגת כחול לבן במגרש הכלכלי חברתי: מיכאל ביטון התמודד עם הרפורמה בתקינה ובתחבורה הציבורית; אורית פרקש הכהן קראה לקידום חינוך חינם לגיל הרך; אלון שוסטר ומיכאל ביטון התנגד לרפורמה בחקלאות ועוד. תקווה חדשה היא מפלגת ימין כלכלי (יפעת שאשא ביטון חרגה מקו זה שעמדה לצד הסתדרות המורים אל מול האוצר). ההדבקה בין שתי המפלגות נראית מלאכותית, וספק אם תחזיק ברגע שיצטרכו להתקבל החלטות של ממש.

המפלגות הערביות: החזון של מנסור עבאס עדיין לא התממש

בתוך ההתבצרות המעמיקה של המפלגות במחנאות פוליטית, מנסור עבאס קוטף ללא תחרות את תואר הפוליטיקאי המהפכן ביותר על המגרש. עבאס שינה את הדי.אנ.איי של המפלגות הערביות שסירבו לקחת חלק מרכזי במשחק הפוליטי, וכונן את רע"מ כמפלגה פרגמטית, שחותרת להישגים של ממש למצביעיה על חשבון רטוריקה לוחמנית.

בניגוד לטענות, ה'ניסוי' של שילוב מפלגה ערבית בקואליציה לא נכשל, אבל, קשה גם לומר שהוא הצליח. עבאס הצליח לקדם את תכנית ההמשך לתכנית החומש לחברה הערבית, אבל המימוש שלה נותר בשלב ראשוני.

שינוי המדיניות, שהתחיל עוד בזמן ממשלת נתניהו, דורש עבודה רבה בגלל קשיים אמיתיים: הקושי להזרים את הכסף למקומות הנכונים, התאמת העבודה של הרשויות המקומיות הערביות כך שיוכלו לנצל את התקציב בפועל, התמודדות עם קשיים תכנוניים ועם פערים אדירים. לשם כך נדרשת יותר משנה של ממשלה מתפקדת.

מצביעי רע"מ, המרוכזים ביישובי הבדואים בנגב ובמספר יישובים בצפון, הם הציבור העני ביותר שמשתתף בבחירות. פניית הפרסה שעשה נתניהו מרחיקה את היכולת של עבאס להצליח להביא לשינוי אסטרטגי ביחסים בין הציבור הערבי למדינה. החזון של עבאס נמצא בנקודה שברירית מתמיד.

הציונות הדתית: ימין קיצוני גם בכלכלה

הקמפיין של הציונות הדתית אינו כלכלי במובהק, ומתמקד בנושאי ביטחון, התנחלויות והתנגדות לשיתוף המפלגות הערביות בממשלה. אך חשוב לזכור שמתחת לכל אלו, מדובר במפלגת ימין קיצוני גם מבחינה כלכלית, שמצעה הרשמי בנושא מהדהד רעיונות מבית מדרשו של פורום קוהלת, כמו צמצום שכר עובדי המגזר הציבורי, הגבלת זכות השביתה ועוד.

ישראל ביתנו: הימין של ישראל

על מדיניותו של אביגדור ליברמן אין צורך להרחיב. אמנם הוא היה בתפקיד פחות משנה וחצי, אבל הוא ללא ספק שר משפיע, שריכז אליו את כל הסמכויות הכלכליות בממשלה ובכנסת, וקידם החלטות בצורה אפקטיבית.

שר האוצר, אביגדור ליברמן (צילום: דוברות משרד האוצר)

אחרי 5 שנים של משה כחלון ושנה של ישראל כ"ץ, ליברמן ייזכר בתור שר האוצר שעבד עם פקידי משרדו בהרמוניה מלאה. הוא נתן להם גב בהובלת חוק הסדרים ענק, בהפסקה מהירה של תשלומי החל"ת והתמיכה במשק בזמן ההתאוששות מהקורונה, ובחזרה למדיניות של צמצום תקציבי אחרי הקורונה. מלבד הפנסיות לאנשי הקבע, ליברמן לא פעל בניגוד לעמדת המשרד.

למעשה, אחרי התמוססות תקווה חדשה ולנוכח הציפיות שאיילת שקד ואביר קארה לא יעבור את אחוז החסימה, ישראל ביתנו נותרה מפלגת הימין הכלכלי המובהקת היחידה של ישראל. הרעיונות של ליברמן אולי לא זוכים לתמיכה רחבה, אבל כל עוד הוא יישאר במשרד האוצר, אלו הרעיונות שיעצבו את הכלכלה הישראלית.