בעוד השיח על אנרגיה ירוקה הולך ומתקדם, במציאות נראה שישראל הולכת אחורה. בחודשים ספטמבר ואוקטובר השנה גבר השימוש ביחידות המזהמות ביותר, יחידות 1-4 בתחנת הכח אורות רבין, ב-50% בהשוואה לשנה שעברה. לשימוש המוגבר, היקר והמזהם ביותר תרמו טמפרטורות גבוהות, פעילות תחזוקה ממושכת במאגר הגז "תמר", אך גם מדיניות המשרד להגנת הסביבה.
המשרד מנע הפעלת יחידות קיטוריות בתחנת אשכול (4 יחידות של 200 מגה-ואט כ"א) מאוגוסט ועד דצמבר 2022, בטענה שהן ישנות ומזהמות במיוחד. בתיאוריה, זו החלטה נכונה והגיונית כלפי יחידות מוסבות לגז בנות 50 שנה, אבל רק עד שמתחברים למציאות ומגלים שהחלופה הייתה גרועה יותר.
בחודש הקרוב הבעיה עלולה לחזור על עצמה באותה מתכונת בדיוק, בשל צריכת חשמל גבוהה בימים קרים, ושוב ייעשה שימוש מוגבר ביחידות הפחמיות בנות 41 שנה שלא מותקנים בהם סולקנים (מתקני סינון פליטות).
למשרד שלל נימוקים למדיניותו שטובים מאוד בתיאוריה. לשיטתו, אפשר להשיג 40% מייצור החשמל ב2030 בעזרת אנרגיות מתחדשות. במציאות, ספק רק האם ישראל תשיג את היעד של 30%. לפי חברת ניהול מערכת החשמל נגה, משק החשמל יגיע ב-2030 לנתח מתחדשות כלשהו בין 18% ל-30%, בהתחשבות בפיגור בפיתוח הרשת ומספר המתקנים שיש עד כה, המספקים כ-10% בלבד מהחשמל.
המשרד להגנת הסביבה חולק בפומבי על משרד האנרגיה, ומתנגד בוועדות התכנון לתחנות חדשות בגז. במקומן הוא מציע להקים מתקני אגירה גדולים לחשמל. עוד מהלך מוצדק כלכלית וסביבתית בתאוריה בלבד.
במציאות, יש מחיר לבלימה של הקמת תחנות חדשות בגז, בייחוד כל עוד החשמל בישראל נשען על יותר מ-20% פחם. בניגוד למה שרומז המשרד להגנת הסביבה, בניית תחנת כח לא מגדילה את הביקוש לחשמל, ולכן לא מכתיבה עד כמה או מתי ישתמשו בהן. מה שכן ודאי שהוא שתחנת כוח חדשה, מדגמים חדישים, תחליף את התחנות הכי ישנות ובלתי יעילות שיש במשק החשמל בישראל – בנות 40 ו-50 שנה. טכנולוגיית הגז מתפתחת, ומאפשרת להגיע לניצול גבוה יותר של אותה כמות גז, יחד עם טורבינות בעלות יכולת מובנית לריבוי התנעות והדממות וגמישות מוגברת יותר בכמות ייצור החשמל ברגע נתון – אלו בדיוק התכונות הנדרשות להשלמת משק אנרגיה הנשען על נתח גובר של חשמל סולארי, וכגיבוי חיוני לכשיהיה בישראל נתח גדול מספיק של מתקני אגירה.
המשרד להגנת הסביבה מתנגד לתחנות כוח חדשות בגז, לכאורה כדי למנוע את קיבוע השימוש בגז למשך שנים רבות לעתיד, אך יש בישראל אלפי מגה-ואט של הספק מותקן בדלקים פוסיליים שעדיף להוציא משימוש לפני כן, משום שלא נבנו בהתאמה למשק עם חדירה סולארית גבוהה. את ההספק הזה חשוב להשלים דווקא בטורבינות גז חדישות וגמישות, שלא מחליפות חשמל סולארי, אלא משלימות אותו – וכן – לעשרות השנים הקרובות.
המגבלות מתגלגלות לחשבון החשמל
תחנת אשכול היא התחנה הגדולה ביותר שמוצעת למכירה מחברת החשמל ובה הספק מותקן של 1681 מגה-ואט. היא הוערכה בכ-6 מיליארד שקלים במכרז שייסגר בשנה הבאה, וזאת על בסיס ההנחה שהקונה יוכל להחליף את 4 היחידות הישנות באתר ביחידות חדישות. אך המכרז לא כולל ערובה ששדרוג זה יתאפשר, וההתנגדות למעבר לגז עלולה לטרפד אותו. כך המחיר יכול לצנוח ל3.5 מיליארד ואף פחות מכך.
מבנה הרפורמה במשק החשמל קובע שכל סכום כספי שיתקבל ממכירת תחנות מעבר לשווי הרשום בספרי חברת החשמל יופנה לטובת הורדת תעריף החשמל. המיליארדים הנוספים באשכול יכולים להפחית את תעריף החשמל בערך ב5% בשנה למשך שנתיים.
כיום, תעריף החשמל כולל סבסוד משמעותי לחלק יצרני חשמל פרטיים בגז וסבסוד גדול עוד יותר ליצרני אנרגיות מתחדשות, אך כולם מועמסים על הכיס של הציבור הרחב, ללא כל תרומה מצד תקציב המדינה. תוספת מימון מהמדינה לתעריף החשמל חשובה, מפני שהיא נפרס על פני יותר שנים ומפחית את העומס על משקי הבית החלשים יותר כלכלית. רק כך ניתן גם להאיץ את המעבר האנרגטי מבלי לייקר את החשמל דווקא לחלשים. עד שזה יקרה, אין הצדקה מעשית להתנגדות לגז, כשהיא מגבירה את השימוש בפחם יקר ומזהם עוד יותר.
