אחרי עשר העלאות ריבית שטלטלו את העולם, הבנק הפדרלי של ארצות הברית הוריד אתמול (רביעי) את הרגל מהגז והשאיר את הריבית על כנה, ברמה של 5.25%. נגיד הפדרל ריזרב, ג'רום פאוול, הבהיר שסבב העלאות הריבית כנראה עוד לא הגיע לסופו, אבל כבר ברור שהוא האינטנסיבי ביותר בעשורים האחרונים, מה שמאפשר לגשת בזהירות לשלב הסיכומים.
ההחלטות על גובה הריבית משפיעות על הציבור הרחב באופן מיידי, אך מעצבות את הכלכלה גם שנים ואפילו עשורים קדימה. אז איך תזכור ההיסטוריה את החלטת הוועדה המוניטרית של ארה"ב להזניק את הריבית, ואת נגיד הבנק המרכזי ג'רום פאוול?
ה'שוק' של וולקר טלטל את ארה"ב, והוביל לנצחון המוניטריזם
מעל רצף העלאות הריבית מרחפת דמותו של נגיד הבנק המרכזי לשעבר, פול וולקר, שתקופת כהונתו הסוערת זכתה לכינוי 'הוולקר שוק'. בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 של המאה הקודמת הוביל וולקר סבב העלאות ריבית אגרסיבי ששינה את פני המשק האמריקני והעולם כולו. וולקר הקדים את רייגן בהובלת המהפכה המוניטרית, וזכור כאחד הנגידים המשמעותיים ביותר.
התוצאות המידיות של ה'וולקר שוק' עבור המשק האמריקני היו דרמטיות. וולקר הטיס את הריבית לרמה של 20%, צעד ששלח את ארה"ב למיתון של שנתיים, והקפיץ את האבטלה ל-10%. לפי הערכות הכלכלנים, למהלך היה תפקיד מרכזי ביצירת 'חגורת החלודה', פשיטת רגל של מפעלי ייצור גדולים והתרסקות מעמד הביניים במדינות כמו פנסילבניה ומישיגן. בשנים שלאחר מכן האינפלציה ירדה, משיא של 15.8% בתחילת 1980, לסביבת ה-4% עד 5% באמצע שנות השמונים.
כאב עכשיו בשביל שגשוג אחר כך
המורשת שהתגבשה סביב כהונתו של וולקר סוערת וחצויה. עבור הימין הכלכלי, וולקר הוא סמל לאדם שקיבל את ההחלטה הכואבת שהייתה נדרשת. לשיטתם, הנחישות שלו הצילה את ארה"ב מסחרור אינפלציוני, במחיר כבד שהיה צריך לשלם. וולקר אחראי לאתוס (הנוצרי משהו) של ה'כאב' עכשיו בשביל שגשוג אחר כך, שחדר לנאומיהם של נגידי הבנקים המרכזיים. למרות החריקות בתרגום לעברית, אלו בדיוק המושגים בהם משתמש גם נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון.
עבור השמאל, וולקר הוא אביר דוקטרינת ההלם, שגרר את המשק האמריקני למיתון ולשיא של אבטלה על מנת לאפשר בו את התמורה הניאו-ליברלית. לשיטתם, את האינפלציה אפשר היה להביס בדרכים אחרות ומזיקות הרבה פחות, ומטרת המהלך הייתה בכלל פוליטית: החלפת המנגנון הפריטטי להתמודדות עם האינפלציה, שכלל שיתוף פעולה בין המעסיקים, האיגודים והמדינה, במנגנון ריכוזי ואנטי-דמוקרטי של בנק מרכזי, שמווסת לבדו את רמת הפעילות הכלכלית במשק.
את ההיסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים, ובמקרה הזה – חסידי הכלכלה המוניטרית. השיטה שוולקר הנחיל, ואומצה על ידי מנהיגים משמאל ומימין, קובעת שאת הכלכלה מנווט, בסופו של דבר, הבנק המרכזי והוא לבדו. ממשלות עדיין מקבלות החלטות, אבל בוויסות הכלכלה ובהתאמת הביקוש להיצע, הן מנועות מלהתעסק. לשיטה זו מתלווה התפיסה של מדינה קטנה ואיגודי עובדים חלשים, זאת על מנת ששום כוח לא 'יעוות' את השוק על ידי קביעת היקף הפעילות.
כשהמציאות לא מסתדרת עם התיאוריה
זו גם התפיסה שהובילה את פאוול, ואת שאר העולם אחריו, בהתמודדות עם גל האינפלציה הנוכחי. אלא שנראה שהמציאות לא לגמרי מסתדרת עם התאוריה.
הרעיון הבסיסי של העלאת הריבית נגד אינפלציה הוא להאט את הפעילות הכלכלית כדי לפגוע בביקוש, מתוך הנחה שעליית המחירים נובעת מביקוש גדול מדי למעט מדי מוצרים, ובכך להתאים בין הייצור לצריכה. האינפלציה בארה"ב ירדה משיא של 9.1% בשיא ביולי לפני שנה, לשפל של 4% בחודש האחרון. קשה מאד יהיה לייחס את הירידה הזו להעלאת הריבית, מאחר שהאבטלה לא עלתה, והמשק האמריקני נותר בפעילות יציבה יחסית. הרבה יותר קל יהיה למצוא את המתאם בין האינפלציה לאירועים ריאליים, כמו המלחמה באוקראינה, משבר האנרגיה, והתחדשות שרשראות האספקה אחרי משבר הקורונה.
אז נכון, נראה שהאינפלציה לא תחזור לסביבתה האפסית כך כך מהר. עליית מחירים בסקטורים מסוימים מחלחלת גם לאחרים, וחלק מהתנאים הריאליים שהובילו את האינפלציה, כמו משבר האנרגיה ומתחים בינלאומיים, כאן כדי להישאר. ועדיין נשאלת השאלה מה יש לריבית הגבוהה לתרום למצב.
גם בקרן המטבע וב-OECD מתחילים לחשוב אחרת
בעולם מתרבים המחקרים והכלכלנים שמערערים על האורתודוכסיה המוניטרית. קרן המטבע הבינלאומית, גוף שקשה לחשוד בו בסוציאל-דמוקרטיות יתרה, פרסמה לאחרונה מחקר שקובע שספירלת השכר והמחירים לא בהכרח רלוונטית בתנאים הכלכליים הנוכחים. ארגון ה-OECD התייחס בדו"ח האחרון שפרסם לאפשרות שהאינפלציה מונעת גם מרווחי התאגידים הגדולים. הצעות לפיקוח על מחירים נשקלות, לראשונה מזה כמה עשורים, בכובד ראש. גם בישראל מוצע להטיל פיקוח על רווחי היתר של הבנקים ושל חברות הענק.
הביקורת המרכזית כלפי השימוש בריבית לוויסות הפעילות הכלכלית היא הברבריות שלה. על מנת לטפל בבעיות ספציפיות, מופעל כלי אלים שגורם למצוקה וסבל מיותרים. בקצה השני של העלאת הריבית נמצאים משקי בית שסובלים תחת נטל החוב והמשכנתא, עסקים קטנים שנדרשים לשלם ריביות בלתי אפשריות, ומדינות עניות שקורסות תחת הדולר החזק.
עדיין קשה לדעת אם הביקורת הגוברת היא סנוניות לשינוי פרדיגמטי, או כלבים שנובחים בעוד השיירה המוניטרית עוברת. ה-5% של פאוול ייזכרו אולי כחוליה נוספת בשרשרת נגידים שמבטיחים שכדי שיהיה יותר טוב, צריך להיות יותר רע. אפשר אולי לקוות שהוא ייזכר בתור שריד אחרון לתקופה פרימיטיבית שחלפה, בה ניסו אנשים רציונליים לחלוטין לשלוט בכל הכלכלה באמצעות מתג אחד.
