במשך עשורים טיפחה הממשלה מיתוס לפיו השקעה חברתית היא אסורה, בשל אימת חברות דירוג האשראי. כעת חברות הדירוג חוששות מהרפורמה המשפטית, מה שמביא כלכלנים ומתנגדי רפורמה לגייס את המיתוס למאבק – לא תקציב מדינה שדוף ומערכות רווחה מיובשות הן הבעיה, אלא צבירת כח שלטוני על ידי הממשלה היא שתביא לירידה בדירוג, ואתה גם לנזק כלכלי עצום.

קריאת הניתוחים הכלכליים של חברות הדירוג איננה דבר מיותר. קביעת מוד'יס שהממשלה הנוכחית מוכנה לשלם במחיר של סיכון כלכלי ופגיעה בביטחון כדי לקדם את האג'נדה שלה נראית כמו תיאור עובדתי של המציאות. אבל מיתוס ההשפעה של חברות הדירוג מנופח ומזיק. ולהמשיך לנפח אותו אולי עונה על צורך פוליטי בטווח הקצר, אבל הנזק שלו בטווח הארוך גדול.

מה שלא מספרים על דירוג האשראי

ראש הממשלה נתניהו הוא האדם שכיהן הכי הרבה זמן בתפקיד מעולם. לאורך התקופה לא היסס להלל את עצמו ואת מדיניות ממשלתו בתחום הכלכלי דרך המחמאות שהעניקו לה חברות הדירוג. החברות ונתניהו היו ועודם שותפים להשקפה לפיה השוק הפרטי הוא המנוע להצלחה כלכלית ולא השקעה ציבורית של המדינה, גם כשזה לא תמיד תואם את העובדות.

מי שזרם לחלוטין עם הקמפיין של ראש הממשלה היה התקשורת הישראלית שלא פקפקה בו לשנייה. המיתוס הנהוג בתקשורת, שמחלחל גם למוסכמה בלתי מעורערת ברשתות החברתיות, הוא שירידה בדירוג האשראי מייקרת משמעותית את גיוס ההון של המדינה, ומקטינה את הכסף הפנוי להשקעות ציבוריות וחברתיות.

הבעיה, היא שגיוס ההון של המדינה כלל לא נשען על אגרות חוב מדורגות (נקובות במט"ח), וכפי שעליה בדירוג האשראי לא תורמת משמעותית להוזלת הגיוס, כך גם הורדה שלו לא מייקרת משמעותית אותו. למשקיעים מקומיים ובחו"ל יש שלל דרכים לתמחר את פעילותם בתחום אגרות החוב, גם ללא הישענות על חברות הדירוג. כמעט כל החוב הישראלי איננו חוב מדורג, שהוא זה שמעניין משקיעים זרים, כך שהשפעת הדירוג הינה זניחה, בייחוד מול גורמים דרמטיים וחדים בהרבה כמו ריבית בנק ישראל.

כך, המעבר לעידן של ריבית גבוהה, הוא מה שמזניק את עלויות גיוס ההון של כלל המדינות, ולא מיתוס תקשורתי על דירוגי אשראי, שהשפעתם עקיפה, איטית, ועצמתה מוגזמת בתקשורת ללא כל פרופורציה למצב האמיתי.

המדינה היא לא עסק כלכלי

כל מיקוד השיח בעלות גיוס ההון, היקף תשלומי הריבית וכדומה, מניח דימוי של המדינה כעסק כלכלי, שאמור להצליח עסקית, ולא לשרת את האזרחים. הוא גם מסיט את תשומת הלב מהשאלה החשובה יותר לחיי האזרחים – מה עושה המדינה בעזרת ההון המגוייס ובמה הוא מושקע.

חבר הכנסת אייכלר (יהדות התורה), התייחס לכך ערב בעת אישור התקציב האחרון, ולפחות סיפק רטוריקה מעניינת, גם אם לא כזו שמגובה במעשים: "פעם, בשנות ה-50, המדינה הייתה ענייה, אבל האזרחים קיבלו מהמדינה תמיכה, משכנתאות, מענקים לדיור. הפכנו ממדינה ענייה עם אזרחים עשירים למדינה עשירה עם אזרחים עניים. יש פה עיוותים של קפיטליזם שהרס את העולם. אני לא סוציאליסט ולא מתפעל מברית המועצות, אבל אם יש ערך של לעזור לעניים ולא רק להעשיר את העשירים ולחזק את אוצרות המדינה זאת מהפכה – לא רוצה להגיד מרקסיסטית, אבל מהפכה שצריכה לבוא בחשיבה, לחשוב על היחיד, על הציבור, על העתיד, ולא כמה הפקידים יוכלו להסתובב בעולם ולהגיד כמה לישראל יש רזרבות כשיש אזרחים רעבים. דרושה מהפכה כלכלית מחשבתית".

ניתוח זה מנוגד לחלוטין לחשיבה של חברות הדירוג, שמתארות מדינות כ"הזדמנויות השקעה" ותו לא. התיאור שהכי הולם את המודל העסקי שלהן הוא ניגוד עניינים, משום שהחברות המסוקרות על ידן משלמות על הדירוג, מה שמייצר אינטרס מובנה לייפות אותו. כך כשלו החברות בזיהוי הבועה בשוק הסאב-פריים האמריקאי בשנים 2003-2008 ואף הזינו אותה בכך שהעניקו דירוגים גבוהים לאגרות חוב "זבל". הבועה הפיננסית המנופחת הפכה למשבר עולמי, שגם היום קשה לאמר האם הוא הסתיים לחלוטין.

הסיכון הכלכלי הוא אמיתי, ביחוד בהיי-טק

העובדה שדירוג האשראי הוא נתון מופרז בחשיבותו, והפגמים היסודיים במודל העסקי של חברות הדירוג, לא אומרת שהדו"חות של חברות הדירוג על מצבן הכלכלי של מדינות הם חסרי משמעות. הניתוחים הכלכליים המופיעים בהן עשויים להיות ניתוחים חשובים, שכדאי להתחשב בהם. הדו"ח האחרון של מוד'יס מראה על הפגיעה שכבר התרחשה בהשקעות בהיי-טק, וכן את הביצועים החלשים של הבורסה הישראלית מתחילת כהונתה של הממשלה הנוכחית, לעומת בורסת הנסד"ק בארצות הברית, כאשר לפני כן היה תיאום רב ביניהן.

מגזר ההיי-טק, בייחוד בתחום חברות ההזנק, נשען כיום על גיוס הון ממשקיעים זרים, שעשויים להתחשב בדעתן של חברות הדירוג כאחד השיקולים בהשקעת ההון, ביחוד שיש להם אפשרויות זמינות להשקיע בחברות הזנק במדינות אחרות.

גם גורמים אמינים יותר מחברות הדירוג, דוגמת משרד האוצר ובנק ישראל בישראל העריכו כי הרפורמה צפויה להזיק לכלכלת ישראל, אך הערכת הנזק משתרעת על טווח מאוד גדול של אפשרויות ועל גורמים פוליטיים וחברתיים שקשה מאוד לצפות במדוייק.

הנזק הכלכלי המהותי יתרחש לאו דווקא מיידית עם שנויי החקיקה, אלא בעיקר אם הקואליציה הנוכחית תצליח לנצח גם את הבחירות הבאות ולקצור את פירות החקיקה בתחומי המינויים וחלוקת התקציב הבא באופנים עוד יותר מגזריים, על חשבון פיתוח כלל החברה. ככל שהמחאה תצליח להביא לריסון השימוש בכח הפוליטי מצד הממשלה, הרי שגם הנזק הכלכלי יופחת.

הטיעון יכול להתהפך

חלוקת הכח בין מוסדות השלטון היא רק גורם אחד שמשפיע על המצב הכלכלי, ולא תמיד הגורם העיקרי. הממשלה יכולה, למשל, להמשיך עם החקיקה ובמקביל לטפל בחולשת ההיי-טק בכלים אחרים – להגדיל את המימון למדען הראשי לתמיכה בחברות הזנק, ולטייב מסלולים שכמעט לא קיימים היום, בהם ניתן לתמוך בחברות אלו לאורך התפתחותן בעזרת הון מקומי של הגופים המוסדיים. שינוי זה גם עשוי לשפר את האפקט החברתי והתעסוקתי של חברות אלו בישראל, בניגוד לתרבות האקזיטים של מכירה למשקיעים מחו"ל, לעיתים תוך ויתור על הסיכוי לפתח חברות בישראל.

הנזק הכלכלי בעקבות הרפורמה הוא לא המצאה והוא עלול גם להיות עמוק וממושך, אך הוא לא התסריט היחידי האפשרי. השגשוג הכלכלי הישראלי, בייחוד במגזר ההיי-טק, הצליח להתקיים במדינת ישראל שסבלה וסובלת מפגמים עמוקים ומשמעותיים מבחינה דמוקרטית, החל במשטר הצבאי שחל על אזרחי ישראל הערבים עד 1966, המשך בשיעורי העוני הגבוהים ופגיעה בזכויות ארגוני עובדים, בשליטה בחיי מליוני פלסטינים ללא זכויות אזרחיות מאז 1967 ובקיטוב הפוליטי עמוק לפחות מאז תהליך אוסלו בשנות ה-90 ורצח רבין. ההיסטוריה הישראלית מראה ששגשוג כלכלי לא בהכרח צועד תמיד עם שגשוג דמוקרטי.

הגם שהצלחה כלכלית בדרך כלל נמצאת במתאם חזק למשטר דמוקרטי, יש גם מדינות לא דמוקרטיות כמו סין הענקית וסינגפור הקטנה, עשויות להגיע לשגשוג כלכלי מרשים, בעוד מדינות דמוקרטיות יכולות גם לדשדש. הטיעון לפיו החקיקה תחרב את הכלכלה כסיבה למה לסגת ממנה, הוא טיעון שגם אם יש בו אמת, עלול להתהפך על טועניו.