הכלכלה הגרמנית ממשיכה להידרדר, וסובלת מהרצף הארוך ביותר של צמצום הייצור התעשייתי מאז המיתון שלאחר משבר 2008. לפי המשרד הגרמני לסטטיסטיקה, הייצור התעשייתי פחת בנובמבר ב-0.7%, צמצום שנמשך זה החודש השישי ברציפות. בשנה החולפת הצטמצם הייצור התעשייתי ב-5%, ונמוך ב-9% בהשוואה לרמתו לפני פרוץ משבר הקורונה. 

היחלשות התעשייה מצטרפת לשיעור צמיחה מזדחל ומשבר תקציבי שאליו נקלעה הממשלה כתוצאה מהחוקים הפיסקליים שהוביל הקנצלר אולף שולץ עוד מתקופתו כשר אוצר בממשלת מרקל. כל אלו מסתכמים לערעור מעמדה של הכלכלה הגדולה באירופה, שנחשבת למעצמה תעשייתית.

דואגים לחוב, אבל לא לתוצר

גרמניה היא הכלכלה הגדולה והגאה באירופה. בשיאו של משבר החוב האירופי בשנת 2011, כשמדינות הדרום ניצבו מול חוסר יכולת לעמוד בהחזרי החוב הציבורי שלהן, הגרמנים התגאו בשמרנות התקציבית, בייצור ובייצוא הנרחבים שעל בסיסם נשען התקציב שלהם. הם ביקרו את היוונים והפורטוגלים, שמבזבזים מעבר ליכולתם. משבר החוב באירופה נגמר בבת אחת כשמריו דראגי, נגיד הבנק המרכזי, הבטיח לעשות "כל מה שנדרש". בשווקים הבינו שהבנק המרכזי, שביכולתו להקליד כמויות אירו בלתי מוגבלות, ערב לחובות המדינות ולכן אין סכנה בהמשך ההלוואות.

אלא שמאז הכלכלה הגרמנית מדשדשת. עד למשבר הקורונה הייתה הצמיחה המזדחלת בגרמניה חלק מהסיפור הכללי בגוש האירו, שסבל כולו משיקום איטי במיוחד ממשבר 2008. אך לאחר משבר הקורונה, נותרה גרמניה מאחור אפילו בהשוואה לשותפותיה לגוש האירו. החוב הציבורי שלה קטן יחסית, אולם התעשייה הגרמנית הולכת ומצטמצמת אל מול התחרות במזרח אירופה ובארה"ב, ונתוני הצמיחה עגומים.

צמיחה כלכלית בארה"ב, בגרמניה ובגוש האירו, 2020–2023

כאמור, הייצור התעשייתי פחת בכ-5% בשנה האחרונה, וב-9% בהשוואה לרמתו לפני הקורונה. נתוני הבנייה לא פחות מדאיגים: קצב הייצור בתחום הבניין ירד ביותר מ-10% ביחס לרמה שלפני פרוץ המגפה. המצב גרוע במיוחד בשנתיים האחרונות, אך הצמיחה לא הייתה מזהירה גם קודם לכן. בין 2015 ל-2019, השנה שלפני פרוץ המגפה, גדל הייצור התעשייתי ב-0.1% בשנה בממוצע, והבנייה ב-1.8%.

מדדי הייצור התעשייתי והבנייה בגרמניה, 2020–2023

נתוני הצמיחה בהתאם. מ-2012 עד 2022 צמחה הכלכלה הגרמנית ב-13.3%, לעומת 28% צמיחה בארה"ב באותה תקופה. בממוצע, צמחה הכלכלה הגרמנית ב-1.15% בשנה. כלכלנים רבים מייחסים את הקושי של גוש האירו להתאושש ממשבר 2008 לחוקים הפיסקליים הנוקשים המונהגים בגוש, חוקים שנקבעו בהנהגת גרמניה. הכללים מחייבים את המדינות החברות לשמור על גירעון תקציבי שנתי נמוך מ-3% מהתוצר ועל חוב ציבורי נמוך מ-60% תוצר. אותם כלכלנים, ביניהם פיליפ ארסטיס, מלקולם סויר וסטיב קין, טוענים שכללים אלו מגבילים את יכולת המדינות להחזיר את הכלכלה למסלול צמיחה בתקופות מיתון. חשוב לציין שאלו קולות המבקרים את האורתודוכסיה הכלכלית, שעל פי רוב תומכת בשמרנות תקציבית.

צמיחה כלכלית בארה"ב, בגרמניה ובגוש האירו, 2011–2022

בינתיים, הצמיחה הנמוכה מזכירה שיחס החוב לתוצר מורכב משני מרכיבים, החוב והתוצר, ושכשהכלכלה מאטה, כלומר כשהתוצר אינו צומח, היחס עולה. בכלל גוש האירו עומד יחס החוב לתוצר על כ-90%, פי אחד וחצי ממה שהכללים מתירים. כדי לתקן את הבעיה מתכוונים באירופה, שוב בהובלת גרמניה, להמשיך באותה מדיניות בעוצמה חזקה יותר. ההסכמה האחרונה מחריפה את הגבלת הגירעון השנתי ל-1.5% למדינות שחורגות מרף ה-60% של יחס חוב-תוצר.

הצנע בדרום אירופה התגלגל לצמצום הייצוא בגרמניה

הגרמנים, שהתגאו בעודף המסחרי (עודף של ייצוא על ייבוא) שלהם ב-2011, בטח תוהים איך הגיעו למצבם העגום. התחרות מהמזרח הקרוב באירופה ומהמזרח הרחוק בקוריאה, סין ויפן, וממערב בארה"ב, היא ללא ספק אחת הסיבות לגמגום התעשייתי הגרמני. אבל סיבה נוספת טמונה באותם כללים פיסקליים נוקשים, שככל הנראה פוגעים גם בייצור הגרמני.

רוב הסחר של מדינות האיחוד האירופי הוא פנימי, כלומר, בין מדינות החברות באיחוד. לכן, העודף הגרמני הוא תוצאה של הגירעון במדינות אחרות, אותן מדינות דרומיות שעמדו תחת הביקורת הגרמנית ב-2011. ההגבלות הפיסקליות באיחוד מביאות להפחתה בהשקעות הממשלתיות ברחבי היבשת ולכן מחייבות את הפחתת הייבוא בקרב המדינות החברות. אותו ייבוא מהווה מרכיב מרכזי בייצוא הגרמני.

הכלכלה הגרמנית עברה בשנתיים האחרונות מן הפח אל הפחת. לאחר משבר הקורונה, עם התפרצות האינפלציה, הצמיחה הגרמנית החלה לפגר אפילו בהשוואה למדינות גוש האירו. הצמיחה בגרמניה בין 2021 לרבעון השלישי של 2023 עמדה על 2.5%. ההסבר לכך טמון ככל הנראה בשילוב בין מדיניות כלכלית מצמצמת בתקופת משבר ובין הפגיעה האנושה בתעשייה הגרמנית עקב ההפחתה הדרמטית בהזרמת הגז מרוסיה.

במאי 2022 ייבאה גרמניה כ-5,000 קוב גז טבעי מרוסיה, ועד אוגוסט של אותה שנה ירד הייבוא לפחות מאלף. עקב כך הפעיל מחדש שר האנרגיה ממפלגת הירוקים את תחנות האנרגיה העובדות על פחם, ושולץ חתם על הסכם ייבוא גז מקטאר. למרות זאת, המחירים עלו והתעשייה נפגעה.

מדיניות הצנע הפיסקלית, לצד המדיניות המצמצמת של הבנק המרכזי האירופי, רק מוסיפה לקשיים. על אף שאין ספק שהכלכלה הגרמנית בהאטה, שולץ, בתמיכת הירוקים, מתמיד במדיניות הצמצום שלו. נוסף על כך, הבנק האירופי העלה את הריבית בגוש מ-0% ל-4.5% במטרה לבלום את האינפלציה.

בכלכלה נקראת המדיניות של שולץ ושל הבנק האירופי מדיניות פרו-מחזורית, שבמסגרתה במקום לנקוט צעדים מרחיבים בעת האטה, נוקטים צעדים מצמצמים. דווקא השפעת מדיניות העלאת הריבית, שנועדה ליצור האטה, אינה ברורה. העלאות הריבית גורמות להגדלה משמעותית של ההוצאה הציבורית דרך תשלומי הריבית הגדלים על אותו החוב.

הצנע נמשך, והימין הקיצוני מתחזק

ברקע ההידרדרות בכלכלת גרמניה, המפה הפוליטית משתנה. חוקרים גילו כי מדיניות צנע כלכלי מגדילה את כוחן של מפלגות קיצוניות. הבחירות בגרמניה עוד רחוקות, ומתוכננות להתקיים בחצי השני של 2025, אולם מגמה זו כבר מופיעה בבירור בקרב הציבור. מפלגת השלטון הסוציאל-דמוקרטית, SPD, מתרסקת בסקרים, ומפלגת הימין הקיצוני AFD עולה וזוכה להצלחות בבחירות מקומיות. לפי הסקרים האחרונים, מפלגת הימין CDU, שבעבר הונהגה על ידי אנגלה מרקל, מובילה, ולאחריה AFD. מפלגת השלטון מגיעה למקום השלישי בלבד עם כ-15% מהקולות, לעומת מעל ל-25% בתוצאות האמת ב-2021.

בתחילת השבוע הכריזה שרה ואגנקנכט, לשעבר חברה במפלגת השמאל די לינקה, על ריצה לבחירות עם מפלגה חדשה, שלטענתה תוכל למשוך בוחרים מה-AFD. ואגנקנכט, בדומה למנהיגת ארגוני העובדים יסמין פהימי, מבקרת בחריפות את המדיניות הכלכלית של ממשלת שולץ. היא מציעה להעלות את שכר המינימום ולבטל את המדיניות לצמצום פליטות גזים, שלטענתה פוגעת בעובדים.

ואגנקנכט משלבת עמדות כלכליות שמאליות עם עמדות תרבותיות שמרניות המגלות עוינות להקלה על הגירה ולצעדים למיתון שינוי האקלים. על הפגנות האקלים בימי שישי בהובלת גרטה טונברג היא אמרה "ביום שישי אנחנו הולכים לעבוד", ברמיזה לכך שהמפגינים מגיעים מהמעמדות הגבוהים, שאותם היא מכנה "שמאל של איכות חיים".