קשה להבין כיצד הממצאים בדו"ח הביניים של ה-OECD מתכנסים עם המלצות המדיניות שבו. כלכלני הארגון חזו האטה בצמיחה הכלכלית ומצאו בעיות ביכולות הייצור, אבל ממליצים על העלאות מיסים, קיצוצים והמשך של מדיניות הריבית הגבוהה, שרק יחמירו את הבעיות הללו.

דו"ח ה-OECD שהתפרסם היום (שני) מכיל שלל ממצאים, תחזיות ונתונים מעניינים. בתמצית, התחזית צופה האטה בצמיחה העולמית ל-2.9% ובלימה של האינפלציה במדינות G20 (למעט ארגנטינה וטורקיה). המלצות המדיניות אינן מפתיעות; חרף הבלימה החזויה באינפלציה, ממליץ הארגון לנקוט מדיניות מוניטרית שקולה וזהירה. במילים פשוטות, לשמור על ריבית גבוהה ולהורידה לאט לאט (לאט). הארגון גם מודאג משיעורי החוב הציבורי הגבוהים ולכן ממליץ על קיצוצים והעלאות מיסים. אלא שמבט בממצאים ובנתונים המפורסמים באותו דו"ח אמור להעלות ספקות בנוגע ליכולת של קווי המדיניות הללו להשיג את המטרות שלהם.

אינפלציה של בעיה בהיצע, מדיניות של פגיעה בביקוש

אחד הממצאים המעניינים מציג ניתוח של הגורמים השונים שתרמו לאינפלציה בארה"ב, צרפת, בריטניה, קנדה, קוריאה הדרומית ואוסטרליה. בכולן נמצא שהאינפלציה נגרמה בעיקר מבעיות היצע, כלומר בעיות הקשורות ביכולות הייצור. מדוע אם כך, המדיניות שהארגון ממליץ, ריבית גבוהה, נוגעת בכלל לפגיעה בביקוש? (לכך יש להוסיף את המלצת הצנע הפיסקלי, שפוגע אף הוא ברמת הביקושים).

מטרת העלאות הריבית היא להאט את הפעילות הכלכלית דרך הגדלת הנטל על חובות קיימים ויצירת תמריץ נגד נטילת חוב חדש לצריכה והשקעות. אבל כדי להתמודד עם אינפלציה שנבעה מבעיות היצע, יש צורך בעידוד השקעות וייצור, שיגדילו את ההיצע. מדוע שחברות ישקיעו בהרחבת ושיפור הייצור ובמחקר ופיתוח כשאין את הביקוש שיצדיק השקעות כאלו, וכשמחירן גבוה בשל עלויות הריבית? הרבה לפני שהממצאים אימתו את הבחנתו, טען הכלכלן ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל, שמקור האינפלציה בבעיות ההיצע ולכן העלאת הריבית אינה כלי הולם לפתור אותה.

דוגמה נוספת מגיעה מתחום החינוך. הארגון מציג את מגמת הביצועים של מדינות G20 במבחני פיז"ה. הכלכלות המפותחות הגדולות בעולם חוות הידרדרות, ובכלכלות השווקים המתעוררים (שמתקיימים בהם חלק ממאפייני כלכלה מפותחת) אין שיפור. אין ספק שחינוך טוב מועיל, אם כי לא בהכרח בטווח המיידי, לפריון ולצמיחה. כיצד מצפים שבעיות אלו ייפתרו ללא הרחבת ההשקעה במערכות החינוך?

הדו"ח צופה האטה בצמיחה, הקיצוץ המוצע יאט אותה יותר

באפריל האחרון מצא מחקר של קרן המטבע הבינלאומית שבממוצע, קיצוץ פיסקלי אינו מוביל לשיפור ביחס החוב הציבורי לתוצר, אך זוהי בדיוק התרופה שרושמים כלכלני ה-OECD לחוב הציבורי התפוח. הקיצוץ, אומרים לנו כלכלני קרן המטבע, גורם להאטה בצמיחה. האטה בצמיחה אומרת שהתוצר נמוך יותר ולכן היחס חוב-תוצר גבוה יותר. הצמיחה המואטת משפיעה לרעה גם על ההכנסות ממסים ומגדילה את ההוצאות על קצבאות, כך שהיא עשויה גם לגרום לעלייה בחוב.

ההמלצה הזו תמוהה במיוחד נוכח התחזית של אותו ארגון. אם התחזית הייתה מצביעה על קצב צמיחה מהיר ורמת ביקושים גבוהה, אז הרצון למנוע ביקוש עודף ולנצל את התקופה הטובה לקיצוץ יחס החוב הציבורי לתוצר היה מובן. במקרה כזה הקיצוץ גם היה יעיל בהפחתת היחס. אבל לא כך, התחזית מעידה על האטה בצמיחה ועל קצב צמיחה סביר לכל היותר.

המספרים עגומים. גוש האירו צמח ב-0.5% ב-2023 וצפוי לצמוח ב-0.6% ב-2024. הכלכלה הגרמנית, הגדולה באירופה, למעשה כבר בעיצומו של מיתון. היא הצטמקה ב-0.1% ב-2023 וצפויה לצמוח ב-0.3% בלבד ב-2024. כיצד צנע פיסקלי ומוניטרי יכול לפעול נוכח צמיחה כמעט לא קיימת? רק שלוש מדינות מתוך G20 צפויות לצמוח בקצב גבוה של 3% ומעלה: סין, הודו ואינדונזיה. 12 מדינות צפויות לצמוח בשיעור של 2% ומטה, רובן – 8 מדינות – יצמחו בשיעור של 1% ומטה.

כל זה נאמר מבלי להתייחס לשינוי האקלים, אוכלוסייה מזדקנת, תשלומי ריבית הולכים וגדלים על החוב הציבורי העצום והוצאות ביטחון שצפויות לגדול. הדברים הללו מסתכמים לצורך להרחבה משמעותית של ההוצאה הציבורית ומצוינים בדו"ח כקשיים, אך כאלו שיש להתגבר עליהם.

ב-OECD מבינים שמדיניות הריבית הגבוהה מגדילה את הוצאות הממשלה ומקשה עליה לצמצם את היחס חוב-תוצר. למרבה האירוניה, המדיניות המוניטרית ההדוקה גרמה להרחבה פיסקלית. בארה"ב, העלאות הריבית הגדילו את תשלומי הריבית של הממשל על החוב הציבורי העצום, שגודלו כ-120% מהתוצר. תשלומי הריבית המוגדלים מגיעים למגזר הפרטי ומהווים תמרוץ לביקוש. הגירעון התקציבי הגדול בתקופת ביידן, 5.5% ו-6% בשנתיים האחרונות, שמופיע כעודף במגזר הפרטי ובגופים זרים, הוא אחת הסיבות שביצועי הכלכלה האמריקאית טובים בהרבה משל זו האירופית.