ביום שני השבוע נכנס לתוקף שלב חדש ברפורמת החשמל – מעכשיו, יתאפשר לכל צרכן לבחור ספק מתוך מגוון רחב יחסית, שממנו יוכל לרכוש חשמל. שר האנרגיה מבטיח הנחות של עד 27%, אבל המומחים סקפטיים, והחברות המספקות זקוקות לזמן כדי להביא להוזלות. 

הרפורמה, שהיא למעשה המשכה של רפורמת החשמל שהחלה ב-2018, תרחיב את התחרות במקטע נוסף של השוק – מקטע האספקה. כלומר, אם עד היום הצרכן קנה את האנרגיה שלו מספק יחיד – חברת החשמל – בתעריף אחיד, הרי שמהיום כל צרכן יוכל לבחור בעצמו בין מגוון גדול של ספקים שיתחרו על מתן עסקה שתעביר אותו אליהם, ועדיין יתאפשר להם להרוויח. 

במשרד האנרגיה טוענים שהדבר יביא לירידות מחיר דרמטיות, ונקבו אפילו במספר – 20% – בפרסומיו הרשמיים, אך מומחים בתחום אמרו ל'דבר' שמדובר בהערכות מופרזות, ושבפועל, ייקח הרבה זמן עד שההנחות יהפכו למשמעותיות, אם בכלל, ועוד ייתכן שהרפורמה תוביל בכלל להתייקרות. 

שלבי ההפרטה

משק החשמל מורכב מארבעה מקטעים עיקריים: ייצור החשמל בתחנות הכוח, הולכת החשמל ללקוחות, ניהול המערכת, והאספקה – הממשק מול הלקוח עצמו. מאז קום המדינה ועד לשנות האלפיים, חברת החשמל הייתה אחראית לכל ארבעת המקטעים: היא בנתה ותפעלה את כל תחנות הכוח, ניהלה את רשת החשמל, הובילה את החשמל ומכרה את החשמל ללקוחות במחיר אחיד. בראשית שנות האלפיים החלה הממשלה לאפשר השתתפות פרטית במקטע הייצור בהיקפים נמוכים, אך המצב לא השתנה דרמטית.  

השלב הראשון, הפרטת הייצור, התרחש ברפורמה של 2018, ובו הוחלט על פתיחת מקטע הייצור לשחקנים פרטיים בהיקף רחב – נמכרו תחנות כוח של חברת החשמל לחברות פרטיות, והוקמו חדשות.

במקביל, החלה הסדרה של אנרגיות מתחדשות בהיקפים משתנים, מה שהכניס שחקנים נוספים לשוק, בעיקר בתחום הסולארי. השיא הגיע השנה בהעברתה של תחנת הכוח אשכול, מהגדולות והחדישות בארץ, מחברת החשמל לחברת OPC, ובכך איבדה חברת החשמל את מעמדה כיצרנית של רוב רובו של החשמל במשק, וירדה מתחת לרף 40% מהייצור שקבעה הממשלה. 

במקביל, הופרדו יחידת התכנון ויחידת ניהול מערכת החשמל מחברת החשמל, והועברו לחברה ממשלתית חדשה שהוקמה – חברת נגה. זאת, כדי שחברת החשמל לא תהיה גם זו שמייצרת וגם זו שקונה מהמתחרות שלה בתחום הייצור. חברת החשמל ממשיכה לשאת באחריות הבלעדית על אחזקת והפעלת הרשת עצמה. 

נגה העבירה את החשמל לאזרחים, אולם הספק היחיד היה למעשה חברת החשמל, על פי תעריף שקבעה נגה, ובעקיפין הממשלה. זה היה מצב של מוצר אחיד, שאמנם נוצר בידי כמה יצרנים שונים, אבל נמכר בידי "חנות אחת", במחיר אחיד ומפוקח. 

כלומר, בשלב א', הופרט רק הייצור, ועבר מיצרן אחד לכמה יצרנים, שמוכרים כמעט כולם לאותו מנהל רשת (חברת נגה), שמוכר בחזרה את החשמל לחברת החשמל, שמשווקת את רובו המכריע בעצמה. 

2 מקטעים – הייצור והניהול – הוצאו מידיה של חברת החשמל במלואם (הניהול) או ברובם (הייצור). שני המקטעים הנותרים – אחזקת הרשת והאספקה, נותרו בידיה של חברת החשמל. 

לאחר מכן, בשלב הביניים, שנמשך מ-2018 עד היום, נכנסו בהדרגה שינויים נוספים – מספקים חדשים נכנסו לשוק החשמל. מדובר בעיקר ביצרנים פרטיים שמכרו חשמל ללקוחות ספורים, בעיקר למפעלים וגופים גדולים. לאחר מכן, החל מ-2023, יכלו למכור גם לצרכנים פרטיים, אך רק כאלה שיש להם מונה חכם. החל מתחילת 2024, המספקים גם קיבלו את ההיתר לקנות מהיצרנים ישירות (ביידוע של נגה, היות שהחשמל עדיין עובר דרכה). 

החל מהשבוע, יתאפשר לעוד מספקים לקנות את החשמל ממנהל המערכת, או ישירות מהיצרנים אך בתיאום איתו, ולמכור אותו לכל הצרכנים, כולל אלה שאין להם מונה חכם. לפיכך, נוצר מנגנון שהחלק הריכוזי היחיד בו נותר האמצע – מנהל המערכת של נגה, ורשת ההולכה בהפעלת חברת החשמל. בצד אחד יש מגוון חברות שמייצרות; באמצע נמצא מנהל המערכת, שמתאם בין כל היצרנים וכל המספקים, ובקצה השני יהיו מגווון חברות, שמנהל המערכת מוכר להן, ומתחרות, בתיאוריה, על כל הצרכנים.  

מהיכן מגיעה ההוזלה?  

ממהלך הדברים עולה שאלה: למעשה נוסף שלב בדרך שלא היה נחוץ בתחילה – השיווק. אם על החברות לשווק את אותו המוצר בדיוק (שהרי אין הבדל בין החשמל שמוכרת חברה א' לחברה ב'), כאשר כעת הן גם מפעילות מערך קישור ושיווק שלא היה נחוץ קודם, כיצד יצליחו להוזיל את החשמל לצרכן? ומה בעצם זה תורם למשק? התשובה מתחלקת לשלושה חלקים: האחד הוא היכולת לייצר עסקאות שיהיו משתלמות לחברה, לפעמים באופן שיהיה הפסדי בהתחלה בכדי למשוך צרכנים, ולפעמים באופן שמערים קושי על הצרכנים, שמעכשיו ייאלצו להתייחס גם לחשמל כמו לחשבון אינטרנט או סלולר, ולהשקיע זמן ומחשבה בבחירת מסלולים. 

החלק השני הוא "דילים" עם היצרניות: החברות השונות יגיעו להסכמות שונות עם יצרנים שונים ויקנו מהם בתעריפים שיסוכמו ביניהם. היות שחלק מהיצרנים גם רשאים לספק, בדומה לחברת החשמל, אז חלקן למעשה יעבירו חשמל בעצמן וימכרו אותו, וכך למעשה יווצר להן מרחב משחק נוסף. כל דיל כזה חייב לעבור דרך מנהל המערכת – ואחד מתפקידיה של נגה יהיה לבצע איזונים במקרה שהיצרן לא יספק מספיק חשמל לצרכן. במצב כזה נגה תזרים לו חשמל ממקורות אחרים, ותחייב את הספק בתעריפי החשמל הרגילים בדיעבד. 

המשמעות בשורה התחתונה היא שלספקיות יש יותר מרחב להיות יצירתיות בנסיונן להרוויח מפערי מחירים – אבל גם בהיבט זה, אין פה בשורה ממשית של ייעול למשק, מלבד אולי אינטרס מוגבר של היצרנים להתייעל. 

החלק השלישי והחשוב ביותר הוא מתקני אגירת חשמל. הציפייה היא שהחברות המדוברות ישקיעו במתקני אגירה, שבתורם יאפשרו להן לאגור חשמל בשעות השפל, ולמכור אותו ברווח בשעות השיא – ובכך גם יוזילו את המחיר לנו, הצרכנים, וגם יקלו על רשת החשמל, ובכך ייצרו גם הוזלה וגם ערך ממשי למשק החשמל. 

מתקני אגירה גם יכולים, מסיבות של ויסות ובקרה, להגדיל את היכולת להשתמש באנרגיה סולארית, שבעייתית לשימוש נרחב ללא אגירה. 

אלא שבפועל, על פי מומחים, ישנם מעט מאוד מתקני אגירה בשוק; מרבית המתקנים שנבנו עד היום מחויבים כבר לאפשר אגירה רק לחברת נגה, ולא ברור כמה זמן ייקח לספקיות להשקיע, לאשר ולהשלים תחנות אגירה חדשות, שיאפשרו להן מרחב תמרון ורווח אמיתי, ויקדמו באמת את שוק החשמל עצמו. 

שאלה נוספת היא שאלת התעריף. על אף שהשוק נפתח לתחרות, המחירים השונים בעצם נקבעים באחוזי הנחה ביחס לתעריף שקובעת רשות החשמל, ואלה ימשיכו להיקבע באופן ריכוזי, מה שמאפשר למדינה לשמור על הצרכן במידת מה, אך מפריע לחברות, עד שלא ייצרו לעצמן מאגרי אגירה משמעותיים שיוכלו לשחק איתם, ולייצר שוק שמתרחק מהמחירים של חברת החשמל, שיישארו צמודים לתעריף. 

המשמעות בפועל היא שההוזלה בטווח הקרוב, בו לחברות השונות יש מעט מאוד מתקני אגירה, תגיע בעיקר ממשחקי שוק של ספק ויצרן, או משום שהמספקות ייתנו אחוזי הנחה כדי למשוך מנויים. במצב כזה, לא בלתי סביר שהחברות יפסידו על אחוזי ההנחה, עד שמתקני אגירה חדשים יתפנו או ייבנו והן יוכלו להתחיל להרוויח. 

בהתאם לכך, קיים סיכוי שהמחירים של החברות עוד יעלו לפני שיירדו, או שהשירות ייפגע. לא תהיה זו הפעם הראשונה – מחירי החשמל עלו לא מעט בשנים הראשונות לאחר הרפורמה, ועל פי דוח מבקר המדינה, השירות נפגע משמעותית. 

בשורה התחתונה, הנחות דרמטיות לא סבירות בעתיד המיידי, אלא רק הנחות קלות; הצרכן הביתי יצטרך מעכשיו להיות פיקח יותר ולהתעסק בשאלה ממי הוא קונה את החשמל. בעתיד הרחוק יותר, ייתכנו מחירים אטרקטיביים יותר, אם המדינה תשכיל לתמרץ את החברות לבנות במהירות מתקני אגירה. ואולם אם זה לא יקרה, ייתכן שנראה פה בכלל ירידה בהיקף ההנחות, משום שללא עלייה בהיקפי האגירה, היכולת של המספקות לתת מחירים אטרקטיביים יותר מהתעריף שקובעת המדינה נמוכה למדי. 

מונה חכם, צעד חכם לצרכן? 

איך בפועל זה ישפיע על הצרכן? בתחילה, הדבר לא ישפיע ישירות אם הוא לא ירצה בכך. החל מהשבוע, כל אזרח בישראל יכול להתקשר עם אחת מהחברות המספקות החדשות, ולבחור בין העסקאות השונות שלהן. הצרכנים פה מתחלקים, מלבד על פי גודלם, לשתי קטגוריות חשובות – מי שיש לו כבר מונה חכם, ומי שאין לו. 

יכולתו המרכזית של המונה החכם היא לספור לא רק כמה חשמל צורך כל צרכן בחודש, אלא גם באילו שעות וימים צרך אותו. הדבר מהותי מפני שישנן שעות שבהן רשת החשמל נמצאת בעומס, וייצור החשמל קשה ויקר לה יותר (בין היתר מפני שהיא נאלצת לפעמים להפעיל תחנות יקרות ומזהמות יותר, 'פיקריות'). הדבר מושפע מגורמים רבים, בהם רמת החום, העונה בשנה, תקלות במפעלים, עננות שפוגעות בחשמל הסולארי ועוד. 

עבור מי שיש לו מונה חכם, מחיר החשמל עובד על פי תעריף תעו"ז – תעריף שמתמחר מראש שעות, ימים, עונות וחגים עמוסים. שעות העומס על פי רוב יחסית קבועות – בשעות הערב; הימים העמוסים והיקרים יותר הם על פי רוב הימים החמים ביותר בשנה, אז השימוש במזגנים גובר משמעותית. 

המשמעות היא שעבור מנהל המערכת, הגיוני יותר לתמחר את החשמל אחרת על פי השעות. אם לצרכן יש מונה חכם – הוא יכול לתמחר אותו ברגע האמת, ובכך לא רק שהיחס בין הוצאות המערכת להכנסותיה יהיה מדויק יותר, גם הצרכנים יוכלו לנסות ולהקפיד לצרוך יותר כשזול להם יותר, ובכך להקל על המערכת. צרכנים שלהם גם מתקני אגירה או ייצור סולארי יכולים להשיג גמישות רבה אף יותר, ולעיתים אף למכור חזרה לרשת חשמל, אם יש להם ממיר היברידי. 

למרות שתמחור כזה טוב עבור מערכת החשמל, לא בטוח שזה טוב לצרכן, שהרי לצרכן הממוצע אין גמישות עד כדי כך גבוהה בהחלטה מתי יפעיל מדיח או מכונת כביסה, והוא היה מעדיף לנהל את יומו משיקולים אחרים, ולא מהתחשבנות אינסופית על מחיר החשמל בשעה נתונה. 

גם אמצעי האגירה או הייצור הסולארי, שמאפשרים לצרכן להשתמש באנרגיה שאגר במקום למשוך חשמל בשעות השיא ולחסוך על ההפרשים, עודם יקרים יחסית בישראל. האמצעים הסולאריים לרוב דורשים גם גג שניתן להתקין עליו לוח סולארי, עוד דבר שלישראלי הממוצע, שלעיתים קרובות חי בבניין, לרוב אין; גם סוללות בהיקף גבוה דורשות התקנה מורכבת, שאינה ישימה היום בבנייני מגורים בארץ. 

כך יוצא שמי שיש לו מונה רגיל, משלם כיום על פי מחיר חצי-שעתי שרשת החשמל מעדכנת, בעוד שמי שעדיין יש לו ממיר רגיל משלם על פי תעריף שמתעדכן לעיתים רחוקות בהרבה, וללא קשר לשעות בהן צרך חשמל, אלא על פי כמות החשמל החודשית שצרך. 

עבור המספקות, צרכנים עם ממיר חכם הם אידיאליים. הן יכולות להגיע עם הצרכן למגוון הסכמות – החל מהנחה קבועה של 5% בכל שעה, דרך תשלום גלובלי קבוע, ועד הסכמות מורכבות יותר: הצרכן משלם להן, הן דואגות לקנות את החשמל הנחוץ להן מרשת החשמל, בתקווה בשעות שאינן שעות העומס תודות למאגרים שלהן, ומנסות להרוויח כמה שיותר מהפערים. 

צרכנים שאין להם מונה חכם מציבים לכאורה בעיה: אין דרך לדעת באיזו שעה צרכו את החשמל. לשם כך פיתחו החברות מודל – הן לוקחות את ההתפלגות הנורמלית של השימוש בחשמל בקרב צרכנים פרטיים, ומחשבות לפיה כמה סביר שצרך כל צרכן החודש. כלומר, אם צרכן השתמש ב-100 קוט"ש החודש, ורוב האזרחים צורכים 40% מהם בערב, 20% בלילה, 20% בבוקר ו20% בצהריים, החברה תניח שהצרכן השתמש ב-40 קוט"ש בערב, 20 בלילה, 20 בבוקר ו-20 בצהריים, ותחשב כמה צרך בכל יום. 

ייתכן שמודל זה פועל במידה רבה לטובת החברות. היות שמרבית הצרכנים צורכים הכי הרבה חשמל בשעות היקרות ביותר, הן יכולות להניח את זה לגבי הלקוח שלהן ולקבל עבור השעות הכי יקרות את המחיר הגבוה ביותר. 

למרות זאת, בשלב זה עדיין יש מעט מסלולים יחסית עבור צרכנים נטולי מונה חכם. 

על פי גורמים בענף, נכון להיום אנו מתקרבים להתקנתו של המונה החכם המיליון, התקנה שתסמן כשליש מ-3.1 מיליון הצרכנים בישראל. התקנת מונה חכם היא חינמית ומתוכננת לכל בית בישראל בסופו של דבר, ואמורה להסתיים, על פי חברת החשמל, כבר ב-2028, ולדעת חלק מהגורמים בתעשייה, מתקדמת בקצב מהיר אפילו מהתכנון הנ"ל. צרכן שאינו מעוניין לחכות, יכול לבקש התקנה מיוחדת בביתו ולשלם דמי השתתפות של כ-274 שקלים.  

ניתן לבחור להמשיך כרגיל, אבל השוק ישתנה בכל זאת 

מי שחושש ולא ירצה להיכנס לקשר עם החברות החדשות וההנחות שהן מביאות עימן, יכול כיום להמשיך ולקנות חשמל כרגיל, עם מונה חכם או רגיל, מחברת החשמל. נכון לעכשיו, זה לא צפוי להשתנות. 

אלא שבפועל, השוק משתנה במהירות, והופך משוק מפוקח שבו הצרכן משלם מחיר מפוקח, דוגמת שוק המים, לעוד שוק תחרותי שהצרכן צריך לעסוק בניהולו באופן מיטבי ותדיר, ולנווט בין שלל חברות ודילים, שמשתנים כל הזמן.  

צרכן שיחליט להמשיך כרגיל עם חברת החשמל, עלול לגלות בעוד שנה שפערי המחיר גדלו בשל עלייה ביכולות האגירה, ושהחשמל של המספקות הולך ופוגע בנתח השוק שהוא חלק ממנו. 

על פי המלצות חלק מהמומחים, לדוגמה, המדינה צריכה לבטל את התעריף הקבוע, ובכך לאפשר גם לחברת החשמל לשנות את מחיריה ולהתחרות בשוק; מומחים אחרים קוראים להעברת תחנות האגירה שמחויבות היום לאגור רק עבור נגה, להיות גם כן חלק משוק האגירה, ובכך לאפשר לחברות השונות יותר דינאמיות מול נגה, ובכך אולי לייקר את התעריף הכללי ולהגדיל את התחרותיות שלהן; וכשלא ברור כמה הפיקוח על המספקות עומד להיות הדוק, ייתכן שהשוק כולו יהפוך לתנודתי יותר. 

בשורה התחתונה, שוק של יותר מ-25 מיליארד שקל (על פי נתוני חברת החשמל) הפך השבוע משורה קבועה בחשבון הבנק של הצרכן הישראלי, לעוד פריט ברשימה המתארכת של חשבונות וחישובים שעליו לעשות בכל חודש מחדש. 

עוד לא ברור כמה המדינה עומדת לשמור עליו בתוך זה. מה שבטוח, הצרכן הישראלי יצטרך להקדיש לכך הרבה יותר זמן וקשב.