החיבור 'מלחמת אחים' של פרופ' אסף שרון, שפרסמה לאחרונה קרן ברל כצנלסון, הוא ספרון קצר יחסית (כ-90 עמודים), אבל הטיעון שמחזיק אותו אף קצר יותר: 'אחדות' ו'פשרה' הם מבצעי הונאה של הימין שנועדו למנוע מהשמאל לקחת חלק במלחמת האחים שכבר מתקיימת. לטענה הזו מתלווים תיאור היסטורי, הסברים תיאורטיים והרבה סופרלטיבים, אבל אפשר לומר שזו התורה כולה על רגל אחת.

הספרון מורכב משלושה פרקים קצרים. שני הפרקים הראשונים מציגים את שיח האחדות כמחולל הסמוי של המציאות הפוליטית העכשווית: הוא שהביא לבחירתו של נתניהו אחרי רצח רבין תחת הכותרת 'צו פיוס', והוא גם הגורם להישארותו בשלטון אחרי 7 באוקטובר תחת הכותרת 'יחד ננצח'. הפרק השלישי הוא מעין סיכום של השניים, שקובע שבישראל כבר מתנהלת "מלחמת אחים קרה" בין הימין לשמאל, אותה צריך להכריע תוך ויתור על ניסיונות הפשרה המחלישים, ועם מוכנות לשימוש בכוח. "ישראל או בית אל", הוא קובע, "עלינו לבחור בין השטחים לבין החיים".

בתוך כך, שרון מבקר גם את מי שרואה את הקיטוב, רידוד השיח או האלימות במרחב הציבורי כבעיה משמעותית כשלעצמה: "בלב המערכה ניצבים שני חזונות חלופיים: החזון הציוני שמעלה על נס את השאיפה לעצמאות מדינית ולנורמליות, ומולו חזון הופכי, בדלני ואלים… אלה שני חזונות מתחרים, שתי תפיסות מנוגדות, שאין ולא יכולה להיות ביניהם פשרה או הסכמה". כלומר: הקיטוב הוא האמת; והניסיון לעקוף את האמת הזאת הוא שורש הבעיה.

את הספר מסיים המחבר בנבואת זעם בסגנון מצדה: "אין לדעת אם עוד ניתן להציל את ישראל, או שהיא תגווע כדרכן של מדינות שנפלו בידי כוחות פשיסטיים, וניאלץ, בעוד שנים, להקים את הרפובליקה הישראלית השנייה".

זה לא מתיימר להיות ספר מחקרי או היסטורי, אלא מניפסט שמייצג בצורה נאמנה מחנה בשמאל הישראלי. הדרך שהוא מציע – הקצנה. במקום לחשוש ממלחמת אחים, להתחיל להילחם בה. לשיטתו, לשמאל לא חסר דבר מלבד נחישות. אם ישיל מעצמו את שלשלאות האחדות, יחזרו הקוהרנטיות, הרלוונטיות והמוכנות למאבק.

עבור אנשים שמפחדים מתהליכים שקורים בישראל, מדובר בהצעה מפתה. לוותר על הרעיון שחייב להיות משותף, להיפטר מתחושת האשמה, להפסיק לעסוק בניואנסים ערכיים ולהתמסר לחלוטין לבהירות המוסרית שהוא מציע. בלי התפתלויות וירידה מתישה לפרטים, בלי החשש שתצא אשם במשפט ההיסטוריה. שתי קבוצות, טובים ורעים. תבחרו צד, ולהסתער.

אבל למרות הפיתוי, זה רעיון פשטני והרסני. הסגנון הדרמטי של הספר מקנה לו אצטלה של נבואת זעם, ריאליזם מפוכח וחסר פשרות. הוא גם אכן נוגע בנקודות חשובות, אבל הניתוח שלו דווקא מרחיק מהבנת המציאות. בעיקר ביחס למושגים המרכיבים את השילוש הקדוש של התזה: הימין, השמאל והפשרה.

הימין המונוליטי

לאחרונה פורסמה אסופת מאמרים בשם 'מימין לציונות' (הוצאת עם עובד, עורך: אבי שילון), העוסקים בניתוח מגמות ואירועים היסטוריים בתוך הימין הישראלי, מראשית המאה ה-20 ועד היום. האסופה מלמדת על המורכבות החברתית והרעיונית של מחנה הימין היום, שמחזיק בתוכו מתחים וסתירות ניכרות: בין פופוליזם לאליטיזם, שמרנות ורדיקליות, ליברליות ומסורתיות, פרגמטיות והקצנה ועוד. באחד המאמרים מנתח ד"ר תומר פרסיקו את תנועות הימין הקיצוני-הדתי החדש בישראל, ומעריך את גודלן בכ-20% מהציונות הדתית ו-2% מישראל.

מורכבויות אלה נעדרות באופן מוחלט מתמונת העולם המצטיירת ב'מלחמת אחים'. המושגים 'ימין', 'ציונות דתית', 'משיחיות', ו'ימין קיצוני' משמשים בספר כמילים נרדפות, בתוך אותו גוש אחיד ונטול מתחים או תהליכים. קבוצה שכולה תיאוקרטיה, לאומנות ואנטי-דמוקרטיה (חסד קטן ניתן בכל זאת לתומכי נתניהו, שזוכים לתואר "מעריציו העיוורים של מנהיג בינוני שנחשף בחדלונו", אבל מיד מבהיר הכותב שהם רק חלק מהכלבלב בו מנפנף הכלב הדתי-לאומני).

אפשר לטעון שהימין הביא את זה על עצמו. בקואליציה הנוכחית, הקבוצות הקיצוניות ביותר מקבלות לגיטימציה ומשקל חסרי תקדים, וכוחן חורג בהרבה מגודלן היחסי באוכלוסייה. הברית הימנית מתהדקת ומקצינה – לא רק דרך מפלגת ימין פופוליסטי, אלא גם דרך מפלגת השלטון, כפי שמראה במחקריו פרופ' נועם גדרון. מנגד, יש מי שיגידו שהחרם על נתניהו, שהותיר אותו ללא אופציה פוליטית אחרת, גם תרם לתהליך.

זה דיון מעניין, אבל לא כל כך חשוב. מי שחרד לגורלה של הדמוקרטיה הישראלית, ומאמין שיש קבוצות שמסכנות אותה, מחויב לחשוב איך לבודד אותן, להוקיע אותן ולהרחיק אותן מעמדות השפעה. ברמה המעשית זה אומר לנסות להצביע על ניגודים בתוך מחנה הימין, ולא להתיך אותו לגוש אחד. ברמת השיח, כדי להגדיר אילו דעות הן לא לגיטימיות, גזעניות ומסוכנות, צריך להכיר גם במרחב של דעות וביקורת שהוא כן לגיטימי, גם אם לא מסכימים איתו. אם מתייגים כל ביקורת על בג"צ כביטול הדמוקרטיה, מייצרים רוב אנטי-דמוקרטי. אם מתייגים כל מי שלא מאמין כעת בהסדר עם הפלסטינים כגזען, אפשר גם להוסיף רוב גזעני ואנטי-דמוקרטי.

למעשה, גם בימין וגם בציונות הדתית יש אי-שביעות רצון אמיתית מקו ההקצנה. מניין הכיפות הסרוגות בכנסי הרבעון הרביעי, שזוכה למטח השמצות ייחודי בספר, יכולים ללמד על כך. גם אם אין לה רוב בכנסת ובמרחב הציבורי, צריך ליצור את המרחב שיאפשר לה להתבטא ולהתרחב. וגם זו שאלה של אקלים ציבורי.

השמאל הנרקיסיסטי

מחנה השמאל הוא קהל היעד המרכזי של הספר, ובעיקר החלק בו שזלג למרכז. לפי שרון, התהליך שעבר מחנה זה הוא שחיקה איטית של ליבתו הערכית, כתוצאה מכניעה מתמשכת לשיח האחדות. השמאל, לשיטתו, כפה על עצמו סירוס מרצון, איבד את אופיו האופוזיציוני, ולכן גם את כוח המשיכה שלו ואת כוחו הפוליטי. כלומר, הבעיה העמוקה והמרכזית שלו היא היעדר רוח לחימה. אם יהיה מוכן להילחם באמת, ולהסיר מעצמו מגבלות של נחמדות, הוא יחזור להיות תנועה משפיעה.

בחשבון הנפש של אחרי 7 באוקטובר, התוצאה של המחבר ברורה: השמאל צדק תמיד; החמאס והפלסטינים הם רק ניצבים בסיפור הפנים-יהודי שנקרא הכיבוש; מ-1967 ועד היום שום דבר לא השתנה; ועד שישראל לא תכיר באמת הבסיסית הזאת, היא לא תוכל לצאת מהפלונטר הקיומי שלה.

הספר מרבה לבקר את ההבטחה הכוזבת של האחדות, לפיה אם רק נשים את המחלוקות בצד, תיווצר הרמוניה והבעיות יפתרו. זו ביקורת נכונה, אבל היא נכונה גם כלפי ההבטחה הכוזבת לשמאל, שעליו רק להקצין, להסתגר בעמדתו, והמבוכה בה הוא נמצא תסתיים. הוא מניח שאין לשמאל שום דילמה מהותית, אלא רק קושי להכיר בכך שהבעיה האמיתית הייתה ותישאר מפעל ההתנחלויות והכיבוש, כאמצעי להפיכת ישראל לתיאוקרטיה לאומנית.

מעבר לכל הבעיות, בסיפור הזה של השמאל יש היבט נרקיסיסטי: אין רצון פלסטיני, אין משבר במפלגות השמאל בכל המערב, ואין שינויים במזרח התיכון, או תהליכים סוציולוגיים חברתיים וכלכליים. אין טיפה של מבוכה רעיונית או ערכית לגבי מפלתו של השמאל והיכולת שלו להתמודד עם רוח התקופה, הפתרונות שהוא מציע, החולשה שלו בציבור והנטיות האליטיסטיות והשמרניות שלו. הבעיה היא רק ברוח הלחימה.

רדוקציה כזו אולי מייצרת תחושת פשר ואפילו קתרזיס, אבל אין בה בשורה. היא מתעלמת מהמציאות, ומבקשת מפלט במוחלט. היא רואה בהיעדר מבוכה מעלה, ומבטלת את האפשרות לבירור אמיתי.

ביולי 1940 נפגש ברל כצנלסון עם מדריכי עליית הנוער למפגש שהניב את מטבע הלשון המפורסם "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" (שיצא גם הוא מחדש לאור בהוצאת קרן ברל כצנלסון). פחות זכור ההקשר בו אמר אותו. אל מול מלחמת העולם המשתוללת, ביקש ברל דווקא מהמדריכים חשבון נפש. הם, שחינכו לשחרור לאומי וקיבלו לאומנות אלימה, האמינו בקדמה אנושית וראו את העולם שוקע באלימות, האמינו בכוחו של מעמד הפועלים וראו איך תודעתו מסולפת לתמיכה בנאציזם – נדרשו לבחינה מחדש של עמדותיהם. בעוד הסדר העולמי הנוכחי שוקע ובניסיון למנוע קטסטרופה דומה, ראוי לאמץ את אותה הענווה.

הפשרה הריאליסטית

הספר אינו חוסך בדימויים כדי להדגיש עד כמה פשרה ואחדות הם דברים בזויים: "מלחמת אחים היא ה'סייף וורד' בדינמיקה הסאדו מזוכיסטית של הפוליטיקה הישראלית…. היא משמשת לא כדי לעצור את האלימות, אלא כדי לסכל תגובה מצד קורבנותיה"; "הסם המאלחש של האחדות, שדלדל את הפוליטיקה הישראלית במשך שנות דור"; "עבור סריסי האחדות, אין מחלוקות אמיתיות"; "יומרת האחדות היא כסות לסירוס ותירוץ לפחדנות" – ועוד ציטוטים רבים.

בביקורת של הספר על רעיון האחדות והפשרות, דבר אחד נכון: זה אינו מחנה פוליטי, והוא כשלעצמו לא פותר שום דבר. יש מחלוקות אמיתיות כלפי אופייה של מדינת ישראל, בהן יצטרכו להתקבל החלטות שישאירו חלק מהאנשים פחות מרוצים.

ואולי זה המקום להתעכב על המושג 'מלחמת אחים' – כותרת הספר, הדיאגנוזה שלו, ובמידה רבה גם ההמלצה שלו. מה שמבדיל מלחמת אחים ממצב של מחלוקת חברתית רגילה איננו השימוש באלימות, למרות שזו כנראה תוצאה בלתי-נמנעת, אלא ההבנה הבסיסית לגבי טבע הקונפליקט: קבוצות שונות בתוך חברה אחת מבינות שחייהן המשותפים הסתיימו. מכאן המטרה היא הכנעה, מיגור או העלמה של הקבוצה האחרת.

בהקשר זה, לרעיון האחדות והפשרה יש באמת גרסה נאיבית, שאומרת שבעצם עולם הערכים הישראלי הוא משותף, ורק בעיות בשיח וחוסר מפגש מונעים הסכמות. גרסה זו מבקשת להעלים מתחים ושונות ערכית, ועלולה להביא לטשטוש מוסרי, חוסר יכולת להתמודד עם הקצנה, ובעיקר שיח ציבורי חסר אותנטיות ועומק.

אבל יש לרעיון הזה גם גרסה ריאליסטית, שמכירה בכך שיש דעות שונות, וגם גורמים שמאיימים על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. גורמים אלה נובעים ממתחים פנימיים שמלווים את ישראל מאז ומתמיד, וגם ממתחים שמתגלים בשנים האחרונות בכל מדינות המערב. הם נובעים גם מקריסת סדר העולם הליברלי, וכתגובה לבעיות מוסריות, כלכליות וחברתיות הגלומות בו. האופוזיציה לסדר הקיים היא תנועה גלובלית, גדולה וגדלה, והקיטוב החברתי הוא מהחמורים אי פעם. האופן בו יתבצע השינוי הזה יכול להיות הפיכות משטריות, מלחמת אזרחים, מלחמת עולם, עימותים צבאיים מוגבלים או סוגים שונים של כאוס. ואפשר גם לנסות להתמודד עם המתח בצורה קונסטרוקטיבית, שתאפשר שינויים בדרכי שלום.

בהיבט הזה יש שתי אסטרטגיות להתמודד עם הסכנה של ההקצנה בימין: אפשר לנהל הקצנה שמנגד כדי לנסות להשיג הכרעה, כמו שהספר מציע בצורה המפורשת ביותר שניתן. אבל אפשר גם לנסות ולבנות מרכז שידע למצע מתחים חברתיים ופוליטיים, לאפשר שינוים בדרכי שלום, ותרגום של האנרגיה המתנגדת לסדר הקיים לנתיבים קונסטרוקטיביים ככל הניתן.

זה דורש לשקם את האמונה שלמרבית הישראלים יש גם מצע ערכי בסיסי משותף (אחדות) שיכול לאפשר חיים משותפים, ושבנקודות המחלוקת, צריך להתאמץ לקבל החלטות בדרכי שלום (פשרה). לא כי אין ניגודים, מתחים וסכנות. בגללם.