בקדנציה שנייה בבית הלבן, המטרה המרכזית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ברורה: פרס נובל לשלום ובצורה רחבה יותר – כניסה לדפי ההיסטוריה. למרות שבמפלגתו מתחזק דווקא הקול הבדלני, הגרסה של טראמפ ל"הפיכת אמריקה לגדולה שוב" עוברת בגישה אקטיבית ליחסי החוץ: פירוק המוסדות וההסדרים שנוצרו מאז מלחמת העולם השנייה, חיזוק בריתות תועלתניות וסגירת המטריה האמריקנית לבעלי ברית. העולם של טראמפ הוא ריאליסטי יותר, דינמי יותר, כוחני יותר ולשיטתו – גם שליו יותר.

אחרי שנה בעולם של טראמפ, עוד קשה להעריך את דרכו במבחן התוצאה. לצד שורת הסכמים שבריריים יחסית, המלחמה המדממת ביותר במאה ה-21 בין רוסיה לאוקראינה עדיין מתנהלת. מה שיקרה בעולם בשנים הקרובות יקבע את מורשתו של טראמפ: האם הוא יהפוך לנשיא השלום כפי שהוא מקווה, או למבשרה של תקופה אלימה ואפילה במיוחד.

התקיפות בוונצואלה ואיראן: מסנקציות להפעלת כוח ישירה

ארצות הברית של טראמפ עברה בשנה החולפת ממדיניות רבת-שנים של סנקציות ולחץ דיפלומטי למדיניות של הפעלת כוח צבאי קטלני נגד שתי מדינות עוינות: איראן וונצואלה. מאז ההפיכה האסלאמית באיראן (1979) ועלייתו לשלטון של הוגו צ'אבס בוונצואלה (1999), נכנסו שתי מעצמות הנפט והסמים הללו למסלול התנגשות עם ארצות הברית. אלא שבמשך עשורים ניהלו נגדם האמריקאים את הסכסוך ההולך ומסלים מבלי להכריז מלחמה.

במהלך כהונתו הראשונה טראמפ נקט בצעד מפתיע והורה על חיסולו של ראש 'כוח קודס' של משמרות המהפכה קסאם סולימני (2020) בעת ביקורו בבגדד. בכהונה זו גם נותקו היחסים בין ארה"ב לוונצואלה, נסגרה השגרירות האמריקאית בקראקס, וארה"ב הכירה במנהיג האופוזיציה כנשיא ונצואלה.

בארבע שנותיו של ג'ו ביידן בבית הלבן לא ניכר שינוי משמעותי ביחסים העכורים של וושינגטון עם טהראן וקראקס. הנשיא ביידן דיבר נגד המשטרים הדיקטטורים של ונצואלה ואיראן באופן חד משמעי, אך זה נותר בגדר מילים. מאז שובו של טראמפ לכס השלטון, ניכר שהוא החליט לפעול ברוח המימרה "Shoot, don't talk", ולהכריז מלחמה במקום שבו קודמיו בחרו באיומים ובצעדים אחרים.

מצור ימי על ונצואלה

באוגוסט 2025 פתחה ארצות הברית במבצע צבאי נרחב בשם 'חנית דרומית' שמטרתו המוצהרת היא מיגור קרטלי הסמים המכונים על ידי ממשל טראמפ "נרקו-טרוריסטים". המבצע החל לאחר שהנשיא חתם על צווים נשיאותיים המגדירים קרטלים מסוימים, ביניהם 'קרטל השמשות' המזוהה עם בכירי משטר מדורו, כארגוני טרור זרים – מה שמאפשר לצבא האמריקני לעבור מפעולות שיטור ואכיפה לתקיפות ישירות וקטלניות בים הקריבי ובאוקיינוס השקט.

כחלק מהמבצע ארצות הברית פרסה כוחות מרובים סביב ונצואלה, בצעד שנתפס כאיום ממשי לפלישה למדינה הדרום אמריקאית. נושאת המטוסים 'ג'רלד פורד' התייצבה באזור, ולצידה כל הכוח ההתקפי שלה. נוסף אליה הוצבו ליד ונצואלה משחתות, צוללות ומפציצי B-1 ו-B-52 המבצעים גיחות הרתעה סמוך לחופים.

נכון לסוף 2025, דווח כי הצבא האמריקני ביצע כ-30 תקיפות נגד כלי שייט של מבריחי סמים בים הקריבי ובאוקיינוס השקט, שהובילו למותם של יותר מ-100 בני אדם. בנוסף לפעילות ההתקפית, הממשל הטיל מצור ימי על מיכליות נפט מוונצואלה, בטענה שרווחי הנפט משמשים למימון טרור וסחר בסמים ובבני אדם.

הפצצות באיראן

ביוני 2025, בזמן 'מלחמת 12 הימים' בין ישראל לאיראן, יצאה ארצות הברית ל'מבצע פטיש חצות'. מדובר בתקיפה אווירית של שלושה מתקני גרעין מרכזיים באיראן: פורדו, נתנז ואיספהאן; פעולה צבאית ראשונה של ארה"ב בשטחי איראן מאז שנות ה-80.

המבצע בוצע באמצעות מפציצי B-2 שהטילו פצצות "חודרות בונקרים" (GBU-57) וטילי טומהוק ששוגרו מצוללות. הוא הוביל לנזק כבד לתשתיות העשרת האורניום, ולפי הנשיא טראמפ החזיר את תוכנית הגרעין האיראנית לפחות שנתיים לאחור. התקיפה בוצעה כחלק מהמערכה הישראלית נגד איראן, ונועדה להשמיד יעדים שישראל התקשתה לפגוע בהם לבדה. בסיומה הציב ממשל טראמפ לאיראן אולטימטום נוקשה: "אפס העשרה", או התמודדות עם השמדה מוחלטת של שאר נכסי המשטר.

שינוי הגישה מול אירופה: "הם חייבים להסתדר לבד"

שנת 2025 תיזכר בהיסטוריה של נאט"ו כנקודת מפנה: האמריקאים לא מוכנים עוד להגן על האירופאים לבדם. בנאומו בפורום דאבוס, שנערך ימים לאחר חזרתו לבית הלבן, מיהר טראמפ להבהיר כי העידן שבו ארה"ב מסבסדת את ביטחון היבשת העשירה בעולם הסתיים: "הגיע הזמן שאירופה תפסיק להסתמך על משלם המיסים האמריקאי". סגן הנשיא ג'יי-די ואנס הכריז בנאומו בוועידת מינכן לביטחון (פברואר 2025) כי ארה"ב "לא תוכל להמשיך לספק תחמושת והגנה לאירופה באותה עוצמה, וכי האירופאים "חייבים להסתדר לבד" בכל הנוגע לסכסוכים ביבשת שלהם.

דרישותיו של טראמפ מהאירופאים הגיעו עם תג מחיר כבד. טראמפ הגיע למפגש הפסגה של מנהיגי נאט"ו, שנערך בחודש יוני בהאג, עם דרישה שפאתנית: העלאת יעד ההוצאה הביטחונית של כל החברות בברית ל-5% מהתמ"ג. היעד הקודם, שאותו הציב טראמפ בכהונתו הראשונה, עמד על 2% מהתמ"ג בלבד.

לאחר מו"מ קשוח, שכלל איומים בהטלת מכסים על מדינות שלא יעמדו ביעדים, הסכימו מנהיגי אירופה להעלות את יעד ההוצאות הביטחוניות. היעד החדש שנקבע הוא 3.5% מהתמ"ג עבור רכש צבאי, שחלק גדול ממנו יהיה מתוצרת ארצות הברית, ועוד 1.5% לפיתוח תשתיות ביטחוניות. עבור רבות ממדינות אירופה, מדובר בהכפלה של תקציבי הביטחון שלהן, ואף יותר.

לצד הדרישה להגדלת התקציבים, טראמפ קידם השנה את מדיניות "הסטת הנטל". לפי דוקטרינה זו, על אירופה מוטלת האחריות הראשונית לבניית כוח צבאי קונבנציונלי שיוכל להרתיע את רוסיה. בוושינגטון החלו לדון ולתכנן הסגת כוחות אמריקאיים מאירופה, תוך הבהרה שהפנטגון ירכז בשנים הקרובות את עיקר משאביו במזרח הרחוק. המסר לאירופאים חד וברור: ארה"ב תספק את המטרייה הגרעינית, אך את ה"מגפיים על הקרקע" והתחמושת עליכם לספק בעצמכם.

"אמריקה לא תהיה 'אטלס' שמחזיק את העולם על כתפיו", נכתב במסמך אסטרטגיית הביטחון הלאומי (NSS) שפרסם הממשל החודש (דצמבר 2025). מסמך זה, שפורסם כעשרה חודשים לאחר שטראמפ החל להפעיל את מנופי הלחץ על מנהיגי אירופה, מסמן את מעבר של עיקר האחריות הביטחונית על היבשת לידי אזרחיה וצבאותיה שלה, 80 שנים לאחר ששוחררה בידי האמריקאים והרוסים מהכיבוש הנאצי.

סיפוח גרינלנד?

לצד המחלוקות התקציביות על מימון הגנת היבשת, טראמפ הצית השנה מחדש את אחת מסוגיות המחלוקת הנפיצות בתולדות היחסים של אמריקה עם אירופה: גרינלנד. האי הענק והמיושב בדלילות (פחות מ-60 אלף תושבים) מוגדר כיום כטריטוריה עצמאית במסגרת דנמרק. טראמפ פועל לסיפוח האי לארה"ב, מה שמרתיח ומפחיד את האירופאים.

השיא בעימות נרשם לאחרונה (דצמבר 2025), לאחר שהנשיא מינה את מושל לואיזיאנה, ג'ף לנדרי, לשליח מיוחד שיופקד על "הפיכת גרינלנד לחלק מארה"ב". קשה להתעלם מהסמליות במהלך: 'לואיזיאנה הצרפתית', ששטחה היה גדול מזה של גרינלנד, נרכשה בידי ארצות הברית ב-1803 תמורת 11 מיליון דולר. ברבות הימים נוסדו בה לא פחות מ-13 מדינות אמריקניות.

התגובה האירופית הייתה מהירה. ראשי הממשלות של דנמרק וגרינלנד פרסמו הצהרה משותפת נדירה שבה הבהירו כי "אי אפשר לספח מדינה אחרת, גם לא בטיעון של ביטחון לאומי", וזכו לגיבוי מלא מצד האיחוד האירופי. דנמרק, בעלת ברית היסטורית של ארצות הברית, שהזמינה אותה בזמן מלחמת העולם השנייה להקים בסיסים צבאיים בגרינלנד, הגדירה את וושינגטון לראשונה בהיסטוריה כ"גורם בעל פוטנציאל לסיכון ביטחוני".

טראמפ הציג את המהלך כהכרח ביטחוני מול נוכחות גוברת של אוניות וצוללות רוסיות וסיניות באזור הארקטי. הוא הבטיח לתושבי גרינלנד את שימור האוטונומיה התרבותית; השקעות ענק בתשתיות; ויישום 'מודל אלסקה', שלפיו חלק מההכנסות מהפקת משאבים באי יחולקו בצ'ק שנתי לכל אזרח גרינלנדי. טראמפ טען שזה יהפוך כל משפחה באי, שמרבית תושביו סובלים מעוני, לעשירה באופן מיידי.

אין הסכם באוקראינה

במלחמה באוקראינה הציג ממשל טראמפ דוקטרינה שונה לגמרי מזו של קודמו בתפקיד, ג'ו ביידן. במקום "צ'ק פתוח" לביטחון קייב, לצד מגבלות הדוקות בכל הנוגע להתקפות אוקראיניות לעבר העורף הרוסי, הממשל בוושינגטון עבר לדוקטרינת "סגירת עסקה" מהירה – גם במחיר ויתורים גדולים למוסקבה. לפחות בינתיים, לא נראה שזה עובד. במקביל למו"מ מתיש שמוביל למבוי סתום, וושינגטון ממשיכה לחמש את אוקראינה, אלא שעכשיו היא דורשת תמורה.

טראמפ מינה עם כניסתו לתפקיד את הגנרל בדימוס קית' קלוג כשליח מיוחד למשימה של סיום המלחמה באוקראינה תוך 100 ימים. המהלך המשמעותי הראשון היה הקפאת הסיוע הביטחוני והמודיעיני לאוקראינה במרץ 2025, צעד שנועד לאלץ את הנשיא זלנסקי להגיע לשולחן המשא ומתן. בעקבות זאת הוכרזה "הפסקת אש טכנית" ל-30 יום, אלא שבפועל האש לא פסקה. באותה תקופה החלו שיחות ישירות בין נציגים רוסים לאוקראינים בתיווך אמריקני בריאד ובז'נבה.

בנובמבר 2025 נחשפה "תוכנית 28 הנקודות" של טראמפ, שגובשה בשיתוף סגן הנשיא ג'יי-די ואנס ושר החוץ מרקו רוביו. התוכנית כוללת פשרות כואבות עבור אוקראינה: הכרה דה-פקטו בשליטה רוסית על דונבאס וקרים, הגבלת גודל הצבא, והתחייבות חוקתית שלא להצטרף לנאט"ו. בתמורה טראמפ הציע לאוקראינה ערבות ביטחונית אמריקאית חסרת תקדים, שלפיו ארה"ב תתערב צבאית אם רוסיה תפר את ההסכם ותתקוף שוב. בניגוד ל"תוכנית 20 הנקודות" לרצועת עזה, התוכנית הזו לא זכתה עד כה ליישום.

המפגשים האישיים של טראמפ עם המנהיגים היו מתוחים ודרמטיים. בפסגת אנקורג' באוגוסט 2025 טראמפ נפגש עם פוטין בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, והציע להסיר חלק מהסנקציות תמורת נסיגה חלקית של הכוחות הרוסיים. הוא נתקל בעמדה רוסית נוקשה, שדרשה ויתורים טריטוריאליים נוספים מהאוקראינים. המפגש הסתיים ללא כל התקדמות, ונתפס כהישג מדיני של פוטין.

פגישתו של טראמפ עם זלנסקי בבית הלבן באוקטובר 2025 הוגדרה כ"קשה", לאחר שטראמפ סירב לבקשת האוקראינים לספק להם טילי טומהוק ארוכי טווח, ודרש מהם "לעצור איפה שהם נמצאים". כלומר, לוותר על השטחים הנרחבים שאותם כבשו הרוסים, הכוללים כחמישית משטחה של אוקראינה.

נוסף על ההיבט הצבאי, טראמפ הכניס למשוואה את המרכיב הכלכלי המועדף עליו: מחצבים נדירים. באפריל 2025 נחתם הסכם המשאבים בין ארה"ב לאוקראינה, המעניק לחברות אמריקאיות גישה מועדפת למכרות הליתיום והמתכות הנדירות באוקראינה. טראמפ הציג זאת כדרך של קייב "לשלם" על הגנתה ועל שיקומה העתידי, תוך שהוא מצהיר כי חלק מרווחי קרן השיקום יופנו ישירות לכיסוי חובותיה של ארה"ב.

נכון לדצמבר 2025, המלחמה רחוקה מסיום. הפערים בין הצדדים בנוגע להסכמים נותרו עצומים, והמצב בחזית יציב: הצבא הרוסי מצליח אמנם להתקדם אט אט, אך בקצב זניח ובמחיר אדיר בחיי אדם שאותו הוא מסתיר מהציבור. המתקפות על העורף של שני הצדדים הסלימו בחודשים האחרונים לגלי תקיפה של מאות טילים וכטב"מים מדי לילה.

בעוד שזלנסקי הסכים לוותר על החלום האוקראיני להצטרף לנאט"ו, הוויתור על שטחים נרחבים של אוקראינה שנכבשו בידי הרוסים לא נראה באופק. מצד שני, פוטין לא צפוי להשיג את כוחותיו מאזורים שנכבשו, שרובם כבר הוגדרו כמסופחים לרוסיה.

מתווך במזרח אסיה: בין מכסים לנשק

בעוד שבאירופה דורש טראמפ הגדלת תקציבים ביטחוניים, באסיה הוא מנסה למצב את עצמו כמבוגר האחראי, מתווך-העל, תוך שילוב של לחץ כלכלי כבד בדמות מכסים עם דיפלומטיה אישית וישירה.

הפסקת אש שברירית בתאילנד-קמבודיה

האירוע המפתיע ביותר של השנה היה פרוץ המלחמה בין תאילנד לקמבודיה ביולי 2025.  לאחר כמה ימים של קרבות עזים שכללו הפגזות ארטילריות ותקיפות אוויריות, טראמפ נכנס לתמונה והכריז על הפסקת אש – שנשברה וחזרה כמה פעמים.

מנהיגי שתי הממלכות מדרום-מזרח אסיה חתמו באוקטובר 2025 על "הסכם השלום של קואלה לומפור", בטקס שנערך עם מקבילם המלזי ובהובלת הנשיא האמריקני. טראמפ הציג את ההסכם כניצחון אישי שלו, שכלל הסגת כוחות של שני הצדדים משטחים שנויים במחלוקת סביב מקדש פראה ויהאר. עם זאת, המציאות בשטח נותרה שבירה: בשבועות האחרונים חודשה הלחימה באזור, צבא תאילנד משחרר הצהרות לוחמניות, וטראמפ מצא את עצמו במאבק לשמר את ההישג.

"איזון" בסין-טייוואן

בזירה המרכזית מול סין, טראמפ אימץ במהלך 2025 מדיניות "פיצול סיכונים". תחילה הוא הסלים את מלחמת הסחר נגד סין, והורה על מכסים דרקוניים נגדה; ובמקביל הביע ספק לגבי נכונותה של וושינגטון להגן על טייוואן מפני סין אם לא "תשלם עבור ההגנה". הצעד הכפול הזה זעזע את בייג'ינג ואת טאיפאיי גם יחד, ויצר "איזון" מסוים בכך שהפנה לשני הצדדים את גישת "אמריקה תחילה".

בשלב השני חולל הנשיא האמריקני תהפוכות במדיניות. הוא הגיע להבנות בנוגע למכסים עם נשיא סין שי ג'ינפינג בפסגת בוסאן (נובמבר 2025), והשניים יצרו "הפסקת אש זמנית" במלחמת הסחר וחידשו את אספקת המינרלים הנדירים מסין לארצות הברית. ומצד שני, כעבור חודש, אישר הממשל בוושינגטון את חבילת הנשק הגדולה בהיסטוריה לטייוואן, בהיקף של כ-11.1 מיליארד דולר.

טראמפ הציע לטייוואנים ערובה ביטחונית חסרת תקדים הכוללת 82 מערכות ארטילריה HIMARS, מאות טילי קרקע-קרקע מסוג ATACMS, כטב"מים ומערכות מתקדמות, שנועדו להפוך את טיוואן ל"קיפוד פלדה" בלתי חדיר. עם זאת, הסיוע הגיע עם תג מחיר: טראמפ הבהיר כי הוא מצפה מטאיפיי להעלות את תקציב הביטחון שלה תוך עשור ל-5% מהתמ"ג (ואף רמז על יעד של 10%), תוך שהוא ממשיך להתייחס לביטחון האי כאל קלף מיקוח אסטרטגי.

גם היחסים בין יפן לסין נקלעו למשבר בחודשים האחרונים, לאחר שראש ממשלת יפן החדשה, סנאה טאקאיצ'י, הצהירה כי יפן עשויה לספק תמיכה צבאית לטאיוואן ב"מקרי קיצון" כגון מתקפה סינית על האי הדמוקרטי. דובר משרד ההגנה אמר בתגובה כי הם מסוגלים "להביס כל אויב פולש", וכי "אם הצד היפני יעז לחצות את הקו אפילו בצעד אחד, הוא יביא על עצמו צרות".

טראמפ לא מיהר לגבות את יפן, מה שנתפס כניסיון לשמור על היציבות הכלכלית עם סין. בתקשורת הסינית אף נטען כי טראמפ התקשר לראש ממשלת יפן טקאיצ'י וביקש ממנה "לא להרגיז" את בייג'ינג, דיווח שהוכחש בטוקיו ובוושינגטון. בין כה וכה, טוקיו החליטה להאיץ את התחמשותה העצמאית – מהלך שטראמפ עודד כחלק מחלוקת נטל ההגנה.

גרעין בקוריאה

בחצי האי קוריאה, טראמפ ניסה לשחזר את "הקסם" מהקדנציה הראשונה. הוא פתח בערוץ דיפלומטי ישיר מול קים ג'ונג און, כשהוא מכנה את צפון קוריאה "מעצמה גרעינית", אמירה שנתפסה כהכרה דה-פקטו במעמדה. למרות הניסיונות לפסגה נוספת באוקטובר 2025, קים סירב להיפגש עם הנשיא האמריקני ללא התחייבות אמריקאית להסרת סנקציות. במקביל, טראמפ הפתיע כשנתן "אור ירוק" לדרום קוריאה לפתח צוללות גרעיניות, צעד שנועד גם הוא להפחית את התלות בכוחות אמריקאים באזור.

הודו לו רק בפקיסטן

אחד המשברים הביטחוניים החמורים ביותר בשנה הרת המלחמות שחלפה התרחש בדרום אסיה. הודו ופקיסטן, שתי מעצמות גרעיניות המאכלסות יחד כ-21% מהאנושות כולה, ליבו מחדש את הסכסוך ארוך השנים ביניהן.

מה שהצית את האש היה פיגוע קטלני ב-22 באפריל בעיירת הנופש פאלהגם שבקשמיר ההודית, שבו נרצחו 26 בני אדם. הודו האשימה את פקיסטן במעורבות, ובתגובה פתחה ב-6 במאי במבצע "סינדור" – מתקפת טילים וכטבמ"ים נרחבת על מטרות בעומק פקיסטן, שפגעו בין היתר סמוך לבירה איסלמאבאד.

פקיסטן הגיבה במבצע נגדי שכלל ירי ארטילרי כבד ותקיפות אוויריות, תוך שהיא טוענת להפלת חמישה מטוסי קרב הודיים. המתיחות הגיעה לשיאה כשמערכות הנשק הגרעיני של שתי המדינות הוכנסו לכוננות גבוהה.

בנקודת זמן זו, הנשיא טראמפ וממשלו נכנסו לתיווך אגרסיבי בין הצדדים, כך לפחות טענו בוושינגטון ובאיסלאמבאד. ב-10 במאי 2025, לאחר לילה של שיחות אינטנסיביות בהובלת מזכיר המדינה מרקו רוביו, הכריז טראמפ כי הושגה הפסקת אש מלאה ומידית, והצהיר בגאווה כי ארה"ב מנעה "קטסטרופה גרעינית".

סביב המעורבות של טראמפ התעורר קרב נרטיבים. פקיסטן מיהרה לאמת את הנרטיב האמריקאי, ושר החוץ שלה הודה לטראמפ על תיווכו והביא תקווה שבחסותו תיפתר גם סוגיית חבל הארץ קשמיר; אך הודו הציגה עמדה הפוכה. ראש הממשלה מודי הבהיר בשיחת טלפון מתוחה לטראמפ (ביוני 2025) כי הודו מעולם לא קיבלה ולא תקבל תיווך של צד שלישי בסכסוך. לפי הגרסה ההודית, הפסקת האש הושגה דרך ערוצים ישירים בין דלהי לאיסלמאבאד, ללא קשר ללחץ האמריקאי.

טראמפ, מצדו, לא נרתע מההכחשות ההודיות והמשיך לטעון כי האיום שלו להפסיק את הסחר עם שתי המדינות הוא שהביא אותן לשולחן הדיונים. הוא אף הבטיח כי אם השקט יישמר, הוא יפעל להגדלת הסחר עם שתיהן "באופן משמעותי". המחלוקת הזו הפכה לסמל למדיניות החוץ של טראמפ ב-2025: שילוב של לחץ כלכלי ברוטאלי, הצהרות על ניצחונות אישיים בהשגת "עסקאות שלום", וערעור על המוסכמות דיפלומטיות קדומות.

אפריקה על המפה: "אנחנו מקבלים הרבה מינרלים"

השפעה נוספת של טראמפ היא הפיכת המלחמה במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (DRC), שמתחוללת ברצף כבר יותר משלושים שנה, מכזו שהעולם ברובו מתעלם ממנה למוקד עניין מרכזי. מה שמעניין אותו הוא בעיקר המחצבים נדירים באיזור.

המלחמה במזרח קונגו מגיעה לכותרות התקשורת העולמית במקרים נדירים בלבד, בדרך כלל לאחר מעשי טבח אכזריים עם מאות או אלפי קרבנות. זו מלחמה שעניינה מעטים מחוץ לאפריקה, למרות שאחד הגורמים המרכזיים לה הוא עושר המחצבים היקרים במדינה: זהב, נפט, אורניום, יהלומים ומתכות נדירות.

בוושינגטון נמנעו בעשורים האחרונים מהתערבות ממשית במלחמה המסובכת הזו, ובמקום זה חוקקו הגבלים ופיקוח על מחצבי דמים כך שלא יוכלו להיכנס לתעשייה האמריקאית. אולם המחצבים האלה לא נותרו בבוץ הקונגולזי. הם זרמו במחירים נוחים יותר לסין, וכנראה שחלקם, בדרכים כאלה ואחרות, המשיכו להגיע גם למערב.

תחילת השנה הייתה עקובה מדם במיוחד במלחמה הזו. המורדים ממיליציית M23, הנתמכים על ידי רואנדה, פתחו בינואר במתקפת בזק וכבשו את הערים האסטרטגיות גומה (Goma) ובוקאבו (Bukavu). במסע הכיבוש הם טבחו באלפים וגרמו למאות אלפי עקורים.

ממשלת קונגו, בייאושה מההפסדים הצבאיים, הציעה לארה"ב גישה מועדפת למחצבים שלה (קובלט, ליתיום ומתכות נדירות) בתמורה לערבויות ביטחוניות ולחץ על רואנדה. טראמפ, שזיהה את הפוטנציאל הכלכלי והזדמנות להחליש את ההשפעה הסינית במכרות של קונגו, נכנס לתמונה תחת הכותרת "שלום תמורת שגשוג".

בתחילת החודש (4 בדצמבר 2025) אירח הנשיא טראמפ בבית הלבן את נשיא קונגו פליקס צ'יסקדי ונשיא רואנדה פול קגאמה. השלושה חתמו בטקס חגיגי על "הסכמי וושינגטון לשלום ושגשוג" – הסכם שלום היסטורי לאחר שלושה עשורים של מלחמה. ההסכם החדש כולל התחייבות רואנדית לנסיגת כוחותיה ממזרח קונגו תוך 90 יום, וחזרתה של מיליציית M23 לאזורים הסמוכים לגבול רואנדה בהם היא פועלת כחלק מאוכלוסיית הטוטסי המקומית המרכיבה את לוחמיה.  בתמורה, ארה"ב וקונגו הסכימו על הקמת "מסגרת אינטגרציה כלכלית אזורית" (REIF) – תכנית השקעות אמריקאית במיליארדי דולרים בתשתיות ובמכרות שתשרת את שתי המדינות.

בנאומו בטקס החתימה, טראמפ לא היסס להתפאר בכך שהשיג את זכויות הכרייה עבור חברות אמריקאיות כחלק מהסכם השלום, באומרו: "אנחנו מקבלים הרבה מזכויות המינרלים עבור ארה"ב כחלק מזה". התבטאות זו עוררה ביקורת מגורמים בעולם שטענו כי ארה"ב "סוחרת בשלום עבור משאבים". מנהיגי קונגו ורואנדה הציגו נרטיבים קרובים לזה של טראמפ: נשיא קונגו פליקס צ'יסקדי הודה לטראמפ על "המנהיגות הנחושה" שהכריעה את רואנדה, ונשיא רואנדה פול קגאמה אמר כי ההסכם הושג בזכות תמריצים כלכליים, שאיש מלבד טראמפ לא יכול היה לייצר.

למרות החגיגות בוושינגטון, המציאות בשטח נותרה נפיצה. ימים ספורים לאחר החתימה, ב-10 בדצמבר 2025, דווח על מתקפה מחודשת של M23 שכבשה את העיר אוביירה (Uvira) במחוז דרום קיבו. בעוד טראמפ התעקש כי ההסכם בתוקף וכי מדובר ב"פרפורי גסיסה" של הסכסוך, מבקריו הצביעו על כך שהסכם שמבוסס בעיקר על אינטרסים כלכליים של מעצמה זרה, מבלי לפתור את בעיות השורש האתניות והביטחוניות בשטח, ועל כן הוא עלול לקרוס כמגדל קלפים.

התוויית הסכמים במזרח התיכון: "השגתי שלום היסטורי"

ההישג הגדול ביותר של ממשל טראמפ בשנה האחרונה הוכרז על ידי הנשיא האמריקני עשרות פעמים: "השגתי שלום היסטורי במזרח התיכון". טראמפ התרברב שהצליח לסיים מלחמות בנות אלפי שנים, מילים מוגזמות לגמרי כדרכו, אולם המהלכים אותם הוביל אכן יעצבו את המזרח התיכון בשנים הבאות.

רצועת עזה

באוקטובר 2025 נחתם "הסכם טראמפ לסיום המלחמה בעזה". משחלפו שלושה חודשים ניתן לסכם את יישומו בשטח:
• כל החטופים, החיים והמתים, הוחזרו לישראל, מלבד גופתו של רן גואילי שטרם אותרה.
• צה"ל נסוג אל 'הקו הצהוב', ואוחז באופן קבוע ב-53% משטחי הרצועה. השטח שנתון לשליטת ישראל כולל מספר אזורים אסטרטגיים, ובתוכו פועלות כמה מיליציות שהתנגדו לחמאס ונתמכו בידי ישראל.
• חמאס לא התפרק מנשקו, אף שהדבר נקבע בהסכם. נהפוכו – חמאס חזר לשליטה מלאה בכל השטח שממערב לקו הצהוב (47% משטח רצועת עזה).
• טרם הוקם כוח בינלאומי שיפקח על הביטחון ברצועה ועל פירוז חמאס, מה שנדרש לפי ההסכם.
• הלחימה העצימה ברצועת עזה נפסקה. תקריות נקודתיות ממשיכות לפרוץ.

לבנון

בגבול הצפון של ישראל שוררת הפסקת אש מתוחה, שהיא למעשה המשך של ההבנות בין ישראל ללבנון מנובמבר 2024. ישראל תוקף תדיר במטרה לסכל ניסיונות של חיזבאללה להשתקם מדרום לנהר הליטני. ארצות הברית הציבה דד-ליין לסוף שנת 2025 עבור צבא לבנון להשלים את פירוק חיזבאללה מנשקו בדרום המדינה, יעד שמנהיגי לבנון טוענים שהצליחו להשיג.

בינתיים מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, מסרב לקריאה להתפרק מנשקו, וישראל מאיימת בהרחבת המערכה אם ההסכם לא ייאכף במלואו. בשבועות הקרובים יתברר לאן מועדים פני הדברים בלבנון.

החות'ים

טראמפ הודיע במאי 2025 על הפסקת אש בין ארה"ב לחות'ים בתימן, לאחר מבצע 'רוכב קשוח'. החות'ים הסכימו להפסיק לתקוף ספינות אמריקניות, אך הם המשיכו בתקיפות נגד ספינות המזוהות לטענתם עם ישראל, ושיגרו טילים וכטב"מים לעבר ישראל. הפסקת האש בעזה הובילה את החות'ים להכריז על הפסקת אש זמנית נגד ישראל, אולם המתיחות שבה וגוברת עם ההכרה הישראלית בריבונותה של סומלילנד, המצויה סמוך לטריטוריה שבשליטת החות'ים.