גם אחרי שאחרון החטופים הזרים הושב למשפחתו ולמולדתו, ג'וש לוסון לא מפסיק לדאוג להם ולצורכיהם. לוסון, שמונה בתחילת המלחמה, כמעט במקרה, לעמוד בראש דסק הזרים במשרד ראש הממשלה, רואה בדאגה לזרים מצווה גדולה. בטקס הפרידה מהחטוף הטנזני ג'ושוע לואיטו מולל, סטודנט לחקלאות בן 21 שנרצח ב-7 באוקטובר, לוסון ספד לו: "מצווה אחת בולטת מעל כולן, המצווה על הדאגה לגר היושב בינינו. כפי שלימד אותנו הרב לורד ג'ונתן סאקס, מצווה זו מופיעה יותר פעמים מכל מצווה אחרת בתנ"ך: 36 פעמים. ההתעקשות של התורה – 36 תזכורות – אומרת לנו שזו אולי החובה המוסרית החשובה ביותר בכל היהדות, ואולי בכל הדתות".

לוסון, ירושלמי, בן לעולים מבריטניה, נוירופיזיולוג כשהוא אזרח, וקצין ארגון רפואה כשהוא במילואים, עסק עד 7 באוקטובר בציוד רפואי. ב-8 באוקטובר מצא עצמו מפקד על מערך בריאות הנפש במחנה שורה. "התגייסתי למילואים", הוא משחזר בריאיון ל'דבר', "הגעתי לחמ"ל פיקוד העורף ובמקרה ראיתי את הפקודה. שאלתי: 'מה זה שורה?' ככה התגלגלתי. היינו צריכים להמציא את הגלגל כשמסביבנו כל הסטנדרטים המוסריים התרסקו".

במשך כשבועיים עסק בזיהוי 1,150 חללים ובהתמודדות עם המשפחות ועם הבירוקרטיה. "בסוף שורה הייתה לי אופציה ללכת הביתה ולהחלים, והייתה אופציה לזרוק את עצמי לתוך משהו שלא היה לי מושג מהו. וזה שינה לי את החיים".

"פתאום מגיעים עוד שלושה חטופים והם לא ברשימות"

בשבוע האחרון של אוקטובר 2023 הגיעה לידיו משימה דרך גוף אזרחי – לסייע בטיפול בתאילנדי פצוע קשה, קטוע גפיים, שאיש לא עזר לו. "בן אדם באמת מסכן", אומר לוסון. "שאלתי את המפקדים שלי: 'יש חטופים זרים?'. כשהצטרפתי עוד היו 500 נעדרים. היה חסר הרבה מאוד מידע. התפקיד שלנו היה להבין את תמונת המצב ולטפל במשפחות. הפנו אותי לסגן אלוף א' מאכ"א שו"ן (מערך השבויים והנעדרים של צה"ל), הצטרפו משרד החוץ ואגף איבה בביטוח הלאומי, והתחלנו לעבוד. בנינו את עצי המשפחה שלהם, הכרנו מי הם, ומי מחכה להם בבית, מתפלל לחזרתם בשלום".

כיום זה כבר ידוע, 35 אזרחים זרים נחטפו ב-7 באוקטובר מהיישובים, מהשדות ומהמטעים בעוטף עזה. 29 מהם הוחזרו חיים בשני ההסכמים הראשונים, בהם 27 גברים ועוד אישה, כולם אזרחי תאילנד, ואיתם אזרח הפיליפינים. אזרח מקסיקו, אזרח טנזניה ושני אזרחי תאילנד נרצחו ב-7 באוקטובר, גופותיהם נחטפו והושבו לישראל ואז לארצות מוצאם. שניים, אזרח תאילנד ואזרח נפאל, נחטפו בחיים, נרצחו בשבי, וגופותיהם הושבו לישראל ואז לארצות מוצאם.

אבל באותם ימים ראשונים, חוסר הבהירות היה גדול עד כדי כך שבפעימה הראשונה, בהסכם הראשון, הוחזרו שלושה אזרחי תאילנד שבכלל לא היה ידוע שנחטפו. "עד אז ידענו שיש 32 חטופים, פתאום מגיעים עוד שלושה והם לא ברשימות, לא ידענו שהם בארץ. זה הציף את השקיפות של העובדים, בכך שלקח כל כך הרבה זמן, יחסית, לזהות מי בכלל חסר. הזיהוי היה מבוסס בעיקר על עדויות – או של מנהלי גידולי השדה של קיבוצים ספציפיים, או של החברים שלהם, אם הם היו עובדי קבלן, שעבדו שבוע פה, שבוע שם".

המעסיקים שלהם לא ידעו שהם בארץ?
"אני לא יודע מה המעסיקים ידעו. גם המעסיקים נפגעו קשות. יכול להיות שגם להם נחטפו ונרצחו אנשים מהמשפחה. אלה היו השבועות הראשונים של המלחמה. מועסק לא חוקי עובר בין מעסיקים, ולכן הטיפול הוא בהתאם".

עדות נוספת לבלגן ולמחסור במידע שבו צוות הזרים נאלץ לפעול אפשר למצוא בסיפור הבא: במאי 2024, שבעה חודשים לתוך המלחמה, הגיעה לדסק הזרים פנייה ממשפחה תאילנדית על בן משפחה שלא מוצאים אותו. "מה מסתבר? שהוא היה טרבלמייקר, גם מבחינת החוק, אבל בעיקר מול החברים שלו. הוא היה עובר ממקום למקום. חוקי יותר, חוקי פחות, ואף אחד לא התגעגע אליו".

מה עשיתם?
"הבאנו די.אן.איי מההורים שלו. שו"ן עבדו מול האינטרפול וחיפשו אותו. הריצו את המידע הגנטי מול שורה ומול הרפואה המשפטית, והוא לא עלה בשום מקום. ואז יום אחד הוא נעצר בעיר נתיבות על שוטטות. וזהו. עד אז הלכתי בתודעה שיש תאילנדי שאנחנו לא יודעים איפה הוא, שיש הורים שלא יודעים איפה הבן שלהם".

"אני הלידר, הקובע, אבל על בסיס מה?"

לוסון הגיע – בלי הכשרה רלוונטית – לתפקיד הרגיש והמורכב של איסוף מידע על החטופים מרחבי העולם, שדורש, בין השאר, תקשורת עם אנשים שלא מדברים אנגלית, בעיקר מכפרים נידחים בצפון תאילנד. נוסף על כך, בתקופה הראשונה בכלל לא היה לו לדבריו "ממש מנדט".
מה זאת אומרת?
"מה זה מנדט? לא היה לי כתב מינוי".
לא הייתה הגדרה ברורה לתפקיד שלך?
"נכון. חלק מהאנשים גם חשבו שאין טעם לעשות, כיוון שיש להם מדינות משלהם. בסופו של דבר התפקיד זה מה שאתה עושה ממנו. מה אני? רב סרן במילואים, ונהייתי הכתובת מול משרד החוץ, משרד העבודה וסימי (המרכז להגירה בינלאומית ולקליטה – י"פ). אני הלידר, הקובע, אבל על בסיס מה? אין לי מושג. בסופו של דבר, התשובה הייתה שאין להם פה אבא ואימא. לא היה גורם. כשזה נגע לענייני חטופים ישראלים – משרד הבריאות, ביטוח לאומי, שולחים נציג, קובעים את הסטנדרט, נכון? יצא לי טוב שישראל היא המדינה מספר אחת בכל הנוגע למתן זכויות לאזרחים זרים שנפגעים בפעולות איבה. צריך להגיד שכל דבר שביקשתי, כן התקבל".

"אין אף אחד שמגיע ואומר 'חבר'ה, הם שלי, הם אחריותי'. לא נעים להגיד, אבל העובדה שרב סרן מפיקוד העורף לקח על זה אחריות זו תעודת עניות"

לוסון מודה, בכנות ובצניעות שקשה למצוא, שבשל התנאים, ייתכן שנעשו טעויות בטיפול בחטופים הזרים ומשפחותיהם: "אין אף אחד שמגיע ואומר 'חבר'ה, הם שלי, הם אחריותי'. לא נעים להגיד, אבל העובדה שרב סרן מפיקוד העורף לקח על זה אחריות זו תעודת עניות".

באיזה מובן?
"במובן שאני משוכנע שעשיתי טעויות. אני משוכנע שהתגלחתי עליהם. משוכנע".

"תמיד פחדתי שאני קד את הקידה הלא נכונה"

בימי הפעימות הדרמטיים, במהלך מימוש ההסכם הראשון, שבהם חזרו הנשים והילדים, הושבו בחיים גם 23 מאזרחי תאילנד ואזרח הפיליפינים. לוסון היה בבית החולים שמיר, שאליו הם הגיעו לטיפול ראשוני. לבוש במדי ב' של צה"ל, נדרש לתת תשובות ופתרונות, לגשר על פערים בין הגופים השונים ולהרגיע מתחים: "כשמעסיק של העובדים נכנס אליהם לפני השגרירה, זה כמעט היה אירוע דיפלומטי".

שם הוא הבין כמה הוא לא מבין, במיוחד את הפערים התרבותיים והרגישות הנדרשת; ושם גם פגש לא מעט אזרחים אכפתיים שסייעו לו לדייק את הטיפול.
איפה הייתה בעיה?
"זה בעיקר הדברים שלא ידענו לשאול. זאת אומרת, לא חשבנו בכלל. תמיד פחדתי שאני אומר את הדבר הלא נכון, שאני קד קידה לא נכונה".

רק בזכות הפסיכולוג דובר התאית דניאל פורת וחוקרת מהגרי העבודה, ד"ר יהל קורלנדר, שהתייצבו מתחילת המלחמה לצד החטופים והפצועים התאילנדים, לוסון הבין שנגיעה בראש של תאילנדי היא פעולה כמעט אסורה. "האורה יוצאת מהראש, ולכן בן אדם שהוא אוד מוצל מאש, הוא ברמת קדוש, לגעת לו בראש זה כבוד עצום וצריך לקבל אישור. כל הסיפור הזה של איך לדבר, תנועות ידיים, המגע הפיזי. לא חשבתי על זה בכלל, שלא לדבר על זה שהם למעשה, מרגישים נחותים מאיתנו".

כשהחטופים החיים חזרו לבתיהם, לוסון המשיך לטפל בזכויות ובתנאים שמגיעים להם ממדינת ישראל, והמשיך את הקשר עם המשפחות שעדיין חיכו לילדיהם שבשבי. "לא נסעתי לבקר את המשפחות בתאילנד או טנזניה, האתגרים היו גדולים, היה צריך להמציא דברים שלא היו בעבר".
מה למשל?
"איך מספקים להם טיפול פסיכולוגי במזרח? איך מממנים טיפולים רפואיים למי שעברו עינויים. זה היה אתגר בירוקרטי לא פשוט".

"ידענו שאנחנו רוקדים בשדה מוקשים"

אחד מההישגים המרכזיים של הטיפול הישראלי בזרים שנחטפו הוא שהם ומשפחותיהם זכאים לאותן הזכויות, "ברמת השקל", של החטופים הישראלים. את החוקים שעברו בכנסת בחסות המנהלת, עיצבו כך שיותאמו גם לחטופים הזרים ומשפחותיהם.

לוסון: "המדינה נכנסה מאוד מאוד מהר להבנה שיש צורך בחקיקה ובטיפול, שהוא מעבר לזכויות נפגעי פעולות איבה ושכול. היינו צריכים לדאוג שלא יהיה כתוב 'אזרח ישראלי' כמו בטיוטה הראשונה של החוק, אלא 'חטוף ששב'".

לצד גאווה במדינת ישראל על היחס המוסרי למי שנפגעו במתקפת חמאס גם כשאינם אזרחי ישראל, והתפעמות מהיכולת של המערכות להתייצב ולהבין את הדרישות בימים של תחילת המלחמה, לוסון מותח ביקורת, לעיתים חריפה, על הנכונות והגמישות של הגופים להיענות לצרכים השונים.

במנהלת החטופים, הטיפול בזרים ובמשפחותיהם היה בצל הטיפול בחטופים הישראלים: "היו על זה כל מיני בדיחות, מין ציניות כזאת, אבל הייתה גם הרבה מבוכה, הרבה מאוד מבוכה". חלק מהמבוכה היה קשור להחלטה של המדינה למנות לתפקיד הרגיש הזה את לוסון, שהגיע עם הרבה מאוד כוונות טובות, אמפתיה, רוח לחימה ומוטיבציה, אבל עם אפס ניסיון במשהו שמתקרב למה שנדרש ממנו.

הצלחת לעמוד במתח בין ייצוג האינטרסים של המשפחות לבין שמירה על קופת המדינה?
"אין זכויות שהם לא קיבלו, אבל כל הזכויות היו בדחיפה. אם אצל הישראלים זה היה לעמוד בדרישות, אצל התאילנדים היה צריך להנכיח. כדי שביטוח לאומי יוכל לשלוח כסף, צריך תביעה. לקח הרבה מאוד חודשים לקבל את התביעות של הזרים. באיזשהו שלב עלתה סברה שאם יקבלו כסף מישראל, יפגעו בקרובים שלהם. ידענו שאנחנו רוקדים בשדה מוקשים".

"להבין שהחיים של המשפחות האלה התרסקו"

מה היה התפקיד שלך עבורם? היית המשפחה? היית העובדת הסוציאלית?
"הייתי מדינת ישראל. הייתי 'פריים מיניסטר אופיס'".

שלא כמו משפחות החטופים הישראלים, משפחות הזרים לא יכלו לפנות לתקשורת. היית הפה שלהם, הנציג שלהם?
"כל זמן המלחמה חיפשתי את הוואקום, חיפשתי איפה אני יכול להיות משמעותי, האם יש עוד משהו שאני יכול לעשות".

תן דוגמה.
"בשחרור הראשון הם הגיעו לארץ בלי נעליים. אוקיי? בלי נעליים. מה קרה? כל החטופים חזרו עם כפכפים או ווטאבר, אבל המשפחות שלהם הביאו להם את הנעליים שלהם. אלה לא. אז פניתי לרשת בגדים ידועה, ובאמצע הלילה, ליד רחובות, פתחו לי את אחד הסניפים הענקיים. אמרו לי: 'תפאדל, תיקח'. ולקחתי להם בלנדסטון, בגדים והכול. זה היה קל. הבאנו להם ג'ינס בכמה מידות, לא הייתה שאלה בכלל, דברים לא סורבו".

"בשחרור הראשון הם הגיעו לארץ בלי נעליים. אוקיי? בלי נעליים. מה קרה? כל החטופים חזרו עם כפכפים או ווטאבר, אבל המשפחות שלהם הביאו להם את הנעליים שלהם. אלה לא. אז פניתי לרשת בגדים ידועה, ובאמצע הלילה, ליד רחובות, פתחו לי את אחד הסניפים הענקיים"

היה משהו שניתן לעשות טוב יותר?
"אני חושב שהמדינה, גם אם אני מבין למה, לא זינקה על משפחות הזרים כמו שהיא זינקה על המשפחות בארץ. כשאני אומר לזנק, זה אומר להבין שהחיים של המשפחות האלה, למרות שהם שלחו מישהו לשנים למדינה אחרת, החיים שלהם התרסקו. למרות שהקונסוליה בבנגקוק ירקה דם, באמת ירקה דם, וממשיכה לירוק דם, היא לא החזיקה את המשפחות ברמה של להחזיק כמו שאנחנו חושבים על להחזיק. יכול להיות שזה היה דורש שמדינת ישראל תשלם למנזר של אותו כפר, כדי שלנזיר בודהיסטי יהיה אינטרס לגשת כל יום למשפחה. לא יודע, סתם אני זורק. אבל לא באמת פתחנו מבערים על המשפחות. לא פתחנו עליהן מבערים".

נכון להיום, חמש משפחות של חטופים ששבו וחטופים חללים מקבלות טיפול נפשי ורפואי ממדינת ישראל. הורים וילדים, אם יש לחטוף, מקבלים אותו הדבר כמו ישראלים, אך בשונה מהמשפחות הישראליות, האחים השכולים של הזרים שנחטפו ונרצחו לא זכאים לאותם תנאים. "מבחינת כסף", אומר לוסון, "זה מעל ומעבר למה שמצופה מאיתנו, אבל תמיד יש את השאלה איפה מתחילה ונגמרת תחושת האחריות שלנו".

"קולם של השגרירים לא נשמע כמעט בכלל"

בפברואר 2025, כשההסכם השני נחתם, זה שנקרא בישראל "כנפי דרור", וחמישה חטופים חיים אזרחי תאילנד חזרו, המערכת כבר ידעה להתמודד טוב יותר עם אירוע מורכב כזה. פורת היה בתפקיד רשמי, וגם עופר עדי, הנזיר הבודהיסטי שליווה אותם רוחנית, הוכנס בסוד העניינים. המסעדות התאילנדיות, שתרמו ביד נדיבה גם בשחרור הראשון, היו חלק ממערך הטיפול, ובני משפחה של חלק מהחטופים הגיעו לארץ.

לעומת הטיפול של ישראל בזרים, לוסון מותח ביקורת על ההתנהלות של המדינות שאזרחיהן נחטפו: "בסופו של דבר כל החטופים הזרים חזרו, האם זה כי הפעולה שלהם הייתה מוצלחת? צריך לשאול את גל הירש. קולם של השגרירים הזרים לא נשמע כמעט בכלל. איפה היו הארצות שלהם? סליחה, איפה שגריר טנזניה? שמעת אותו? יודעים מי זה בכלל? שגרירת תאילנד החליטה שהדרך הטובה ביותר שזה ייעשה היא לבקש מהמטה לא להקריא את השמות של החטופים התאילנדים בעצרות ושלא יהיו התמונות שלהם".

"הזדמנות עצומה לאהוב את הגר, לעשות חסד"

הפעם היחידה שלוסון היה בקשר ישיר עם משפחת חטוף, הייתה כשבישר לאישתו של נטפונג פינטה ז"ל את הבשורה המרה ביחד עם קציני השו"ן: "לדבר עם מישהו בפעם הראשונה ולספר לו את הדבר הזה, יש בזה משהו ממש יהיר", הוא אומר. "זה מעמד דרמטי הרבה יותר ממה שהוא היה בפועל. בפועל הייתי הדפיקה בדלת. בלי הכשרה מוקדמת, בלי הדלת ובלי הדפיקה, בלי הפנים, בלי המגע. גם בלי השקט שאחר כך. יש לך הזדמנות אחת לעשות את זה כמו שצריך. היה שלב מסוים שבו היינו צריכים לעצור רגע בשיחה, לעבור לעברית, ולוודא שאמרנו את המילים: 'הוא מת'. לוודא אחד לשני, אני וא' קצין השו"ן, לוודא שאמרנו את זה".

בטקסי הפרידה מהחללים הזרים, שהוחזרו בהסכם האחרון, והתקיימו בנתב"ג, לוסון ספד לאלה שגם במעמד הקשה הזה לא ליוו אותם משפחותיהם. בדברי ההספד הוא דיבר על המחויבות של ישראל לאנשים האלו שהגיעו לכאן כדי לשבור שבר, נקלעו לסכסוך מדמם שלא שייך אליהם, וסיימו את חייהם בצורה טרגית כל כך. "עמדתי בנתב"ג כל פעם, וכמו גל הירש, התנצלתי בשם המדינה. המלאכה של השיקום והטיפול במשפחות בארץ ובחו"ל עוד לא הסתיימה, יש עוד הרבה עבודה".

"זה חסד אמיתי. לעשות טובה למישהו שלא יכול להודות לך, אם כי הוא מת ואם כי בשנייה שסיימת הוא עולה על מטוס ולא תראה אותו יותר בחיים, אבל תמשיך לטפל בו מרחוק, והוא לא יידע מזה"

סותטיסאק רינטלאק ז"ל היה החטוף האחרון שהושב לישראל (לפני החזרתו של רן גואילי ז"ל). לוסון מוצא בכך משמעות: "לקח לי חודשים להגיד את השם סותטיסאק רינטלאק, והיום אין בן אדם שלא יודע את השם שלו. אני חושב שיש בזה הנכחה של המצב, של שותפות הגורל הזו.

"אחד מהזיכרונות המוקדמים ביותר שלי מאבא שלי, שהוא קבלן בניין, זה שהוא במשרד שלו, מדבר עם אחד הפועלים, וקבלן מגיע ורוצה להיכנס, ואבא אומר לו: 'סליחה, אני מדבר עם מישהו'. אני זוכר את זה בתור מצפן, שבסוף לכל בן אדם יש את אותו משקל סגולי. ראיתי במה שאנחנו עושים עם הזרים הזדמנות להוכיח אנושיות עצומה, שלא תלויה בדבר. זה חסד אמיתי. לעשות טובה למישהו שלא יכול להודות לך, אם כי הוא מת ואם כי בשנייה שסיימת הוא עולה על מטוס ולא תראה אותו יותר בחיים, אבל תמשיך לטפל בו מרחוק, והוא לא יידע מזה. זו הזדמנות עצומה לאהוב את הגר, הזדמנות עצומה באמת לעשות טוב".

את היהדות שלו הוא מגדיר כ"יהדות חברתית": "יש שני סוגי דת. אחד על אחד, או על אחת, למעלה למטה. ויש הוריזונטל – קהילה. אז במנעד הזה, שבין קדושה לקהילה, אני הרבה יותר לכיוון קהילה".

לוסון ומשפחתו חברים בקהילת 'הקהל' הירושלמית, לצד משפחתו של החטוף שנרצח בשבי הרש גולדברג-פולין ז"ל, ומשפחתו של סמ"ר יובל שהם, שנפל בתאונה מבצעית במהלך המלחמה. "האמונה שלי ביהדות הקהילתית, בכוחה של הקהילה, התממשה לחלוטין. זה הוכיח את עצמו עם הקהילה שלנו, שעברה שני אירועי טראומה מאוד קשים, אבל החזיקה את עצמה".