לקריסת ה'לבניה' במתחם בז"ן במפרץ חיפה הבוקר (שישי) משמעות סמלית בלבד, אך היא הביאה למרכז תשומת הלב הציבורית סוגיה שעל פי רוב מעסיקה את תושבי אזור חיפה בלבד – עתיד תעשיות הזיקוק במפרץ חיפה. התמוטטות המבנה, שלא נמצא בשימוש מעל עשור, הובילה לשורת תגובות כמעט זהות של ראשת העיר חיפה עינת קליש-רותם, השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל, יו"ר ועדת הכספים משה גפני ופעילי סביבה רבים, שדרשו להוציא את בז"ן והתעשיות המזהמות ממפרץ חיפה.

המתלהמת מכולם הייתה השרה הטרייה להגנת הסביבה, שכתבה בחשבון הטוויטר שלה: "סמל משמעותי של תחילת הסוף. הפעם הקריסה התרחשה בטעות, הפעם הבאה תהיה מכוונת. לתושבי חיפה מגיע לחיות בסביבה בריאה". אבל המציאות האמיתית, שאינה מבוססת על תגובות קליטות שנשלפות מהמותן, מורכבת הרבה יותר מ'זבנג וגמרנו'. לפני שממוטטים את הלבנייה השנייה, אם בכלל, יש כמה בסיסים שצריך להניח, וגם לקחים שכדאי ללמוד מסגירתם של מפעלים מזהמים אחרים.

הנזק סביבתי נחשף, הכדאיות הכלכלית מתערערת

עד לפני מספר שנים נדמה היה שבז"ן ותעשיות הזיקוק שמלוות את העיר חיפה מאמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, ומספקות תעסוקה לאלפי תושבי האזור, יישארו שם עוד שנים רבות. ההנחה הזו החלה להתערער בשנים האחרונות, משני כיוונים שונים: סביבתי וכלכלי. פעילותם הנמרצת של פעילי סביבה מקומיים לחשיפת ממדי הזיהום הרבים וכישלונה של המדינה במעקב, ואכיפת ומניעת הזיהום שגורם לתחלואה נרחבת במטרופולין חיפה החלו להעלות לסדר היום הציבורי את כדאיות הימצאות המפעלים המזהמים בסמיכות למרכזי אוכלוסייה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הפגנת 'מגמה ירוקה בחיפה נגד בזן, 2016. (צילום ארכיון: דבר)

הפגנת 'מגמה ירוקה בחיפה נגד בזן, 2016. (צילום ארכיון: דבר)

לצד המאבק הסביבתי החל להתערער הבסיס הכלכלי שעומד מאחורי תעשיית זיקוק נרחבת כמו זו שמפעילה בז"ן. המאבק במשבר האקלים, שיצריך לצמצם את השימוש בדלקי מאובנים, מטיל בספק המשך הכדאיות של תעשיות הזיקוק במתכונתה הנוכחית. אחד הביטויים לכך הוא תכנית שמקדם משרד האנרגיה, לפיה עד שנת 2030 ייאסר ייבוא רכבים ממונעים בדלק לטובת רכבים חשמליים, מה שישמוט את הקרקע מחלק גדול של המודל העסקי הנוכחי של בז"ן.

ואכן, בשנה שעברה קיבלה המועצה הלאומית לכלכלה דו"ח שהכינה עבורה חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי, ובחן את עתיד מתחם בתי הזיקוק בחיפה. הדו"ח אמנם לא התפרסם במלואו, אך על פי הדלפות מתוכו וקטעים שפורסמו, החברה הביעה ספק בהיתכנות כלכלית של פעילות בז"ן במפרץ, וטענה כי כדאיות בתי הזיקוק תתערער החל משנת 2025. במקינזי טענו כי ללא קשר לכל תכנית או היערכות מצד המדינה והרשויות, קיים סיכוי כי בז"ן עצמה תסגור אותם, תהפוך אותם למתקן אחסון דלקים או תצמצם את פעילותם עד שנת 2030, לטובת מעבר לייצור בהיקף קטן יותר במקום אחר, דוגמת הנגב.

ללא היערכות נכונה, סגירת בז"ן יכולה להיות אסון כלכלי וסביבתי

לסגירה מלאה או חלקית באופן חד צדדי מצד בז"ן, עלולות להיות השלכות חמורות ובעייתיות עבור תושבי המפרץ, הן מבחינה סביבתית והן מבחינה כלכלית ותעסוקתית. ללא היערכות מוקדמת, עלול למצוא עצמו אזור המפרץ ללא אלפי מקומות העבודה שסיפקו המפעלים, במעגל הראשון ובמעגלים המתרחבים, כאשר לא תוכננו מראש מקומות עבודה חלופיים, ואופקי תעסוקה ברי קיימא חדשים לתושבי המפרץ.

לסגירה חד צדדית עלולה להיות גם השלכה חמורה על הסביבה. במכתב ששלח המשרד להגנת הסביבה באוקטובר האחרון קורא מנכ"ל המשרד גיא סמט לראש הממשלה בנימין נתניהו להקים ועדה ממשלתית שתקבל הכרעה בנושא עתיד המפרץ, והזהיר כי "המצב הנוכחי של היעדר החלטה ועמימות בעניין עתיד המפרץ הוא הגרוע ביותר סביבתית וכלכלית כאחד".

מפרץ חיפה (צילום: דבר)

סמט מציין כי לפי דו"ח מקינזי, במרבית המקרים בהם נסגרו בתי זיקוק בעולם בעשורים האחרונים, לא פירקו את בית הזיקוק ולא שיקמו את הקרקע בשל המורכבות והעלויות הגבוהות, אלא שינו את סוג הפעילות לאחסון דלקים. "מצב זה מעלה חשש לנטישה של חלק משטחיו ללא תהליך שיקום סדור. במצב זה יישאר המטרופולין עם ההשלכות הסביבתיות של המפעלים, אך ללא מנוע צמיחה לפיתוח."

המחשה לנזק הסביבתי של יציאה חד צדדית ללא היערכות כלכלית ניתן לראות בסיפורו של מפעל 'תעשיות אלקטרוכימיות בע"מ', מפעל לייצור כימיקלים באזור התעשייה הדרומי של עכו. בשנות השמונים נקלע המפעל לקשיים כלכליים בשל ירידת המחיר של מוצר הדגל שלו – PVC. ירידה נוספת במחירים בשנות התשעים הובילה את המפעל לידיו של כונס נכסים, עד שנסגר בשנת 2004. למרות דרישת המשרד להגנת הסביבה בעת הסגירה, המצב הכלכלי הקשה גרם לכך שעד היום שטח הקרקע עליו עמד המפעל טרם נוקה מרעלים, ואדמתו מזוהמת בכימיקלים מסוכנים עד היום.

התכניות כבר במגירה

התכנית המרכזית שעומדת על הפרק בנושא עתיד מפרץ חיפה היא תכנית 'מפרץ חיפה- עמק החדשנות'. התכנית, אותה הוביל שר האוצר לשעבר (ותושב חיפה בעצמו) משה כחלון, הוצגה במרץ שעבר. במרכז התכנית עומד הרצון לסלק מהאזור את כלל התעשייה הפטרוכימית, ובמקומה לבנות שכונות מגורים, פארקים ואזורי תעסוקה. התכנית הוכנה על ידי רשות מקרקעי ישראל ונתמכת על ידי רבים, ביניהם ראשי הרשויות באזור המפרץ.

התכנית כוללת בין היתר פינוי ופיתוח שטח בהיקף כולל של כ-41 אלף דונם באזור המפרץ, זאת במטרה להקים כ-83 אלף יחידות דיור במרחב ו-2.1 מיליון מ"ר של מבני תעסוקה ומסחר, לצד פארקים בשטח משמעותי של 7,000 דונם. לפי התכנית, עד שנת 2022 תחל פעולת ניקוי קרקע ומי התהום שתימשך עד 2032, ושיווק הקרקעות יחל ב-2025. לצד התכנית הזו ישנן תכניות מתאר קיימות, תמ"א 6 ותמ"א 30, שיידרש תיאום וסנכרון רב מצד הממשלה לאיחוד והתאמתן לשטח.

אסור להזניח את העובדים

אחד הנושאים בהם לא נוגעת אף תכנית, וכמעט אינו מדובר, הוא מה יהיה עתיד אלפי העובדים המועסקים כיום בבז"ן חיפה. עד כה לא נכללו בתכניות השונות, דרישה למענקי פרישה ופיצויים, תוכניות הסבה והכשרה מקצועית לעתיד שאחרי בז"ן. יש לקוות ששבירת שיאי האבטלה בישראל בתקופת הקורונה והמצוקות שהתעוררו בעקבותיה יעלו את הרגישות להשלכות של פיטורי אלפי עובדים, ואת הצורך להיערך מראש לחלופות תעסוקתיות הוגנות עבורם.

כדי להימנע מאסון כלכלי לאזור כולו נדרש תכנון כלכלי ותעסוקתי, שיפרט מהם מבני התעסוקה והמסחר שיוקמו על השטח העצום של 2.1 מיליון מ"ר, כמה משרות הם יספקו לאזור, ולא פחות חשוב – מה תהיה איכות אותן משרות. מרביתן של המשרות במפעלי בז"ן כיום הן משרות בטוחות בשכר מתגמל, והעובדים נהנים מהגנה של הסכמי עבודה קיבוציים. אם במקומן יבואו משרות קבלניות בתנאים לא יציבים ובשכר נמוך, הפגיעה בתושבי אזור המפרץ עלולה להיות אנושה.

הפגנת עובדי חיפה כימיקלים צפון, אוגוסט 2017 (צילום: כח לעובדים)

הצצה לעתיד הצפוי לעובדי בז"ן ללא היערכות מוקדמת ומסכמת מצד החברה והמדינה ניתן לראות בקרב עובדי מפעל 'חיפה כימיקלים צפון' הסמוך. אחרי מאבק שניהלה עיריית חיפה לסגירת מיכל האמוניה במפעל הוא הפסיק לפעול בקיץ 2017, ועובדיו יצאו לחל"ת בנובמבר של אותה שנה. רק שנתיים מאוחר יותר, באוגוסט 2019, נחתם סוף סוף הסכם הפשרה בין החברה לנציגות העובדים, שקבע פיצויים לעובדים שפוטרו. במשך שנתיים עמדו מאות העובדים באוויר, בחוסר ודאות, ועם עמדת מיקוח שנחלשת מרגע לרגע.

לגמור את זה יפה

נכון להיום, בתי הזיקוק הם עדיין מפעל חיוני ונחוץ לכלכלת ישראל, ורווחי מאד לבעליו. היום בו יכבו הארובות ושמי המפרץ יתבהרו עדיין רחוק, אבל המרחק הזה מאפשר למדינה, לחברה, לעובדים ולתושבים לבצע את המעבר הזה בצורה המיטבית, כזאת ששומרת שאף אחד לא נופל בין הכיסאות, וכולם יוכלו ליהנות ממפרץ יפה, מטופח, נקי ומשגשג כלכלית. מה שנדרש עכשיו הוא יישום מילותיו של שימי תבורי: "הבטחנו זה לזו, ברגע של חולשה, שאם זה ייגמר, נגמור את זה יפה".