הבחירות הקרובות הן נייר לקמוס מעניין לבחינת השאלה, האם השיח הכלכלי בישראל משתנה בעקבות הקורונה. במשך עשורים סבל השיח הזה מחד-צדדיות קיצונית. הדיון כולו התנהל בגבולות הצרים של הניאו ליברליזם. ממרצ ועד מפלגות הימין, כולם דיברו בשבחי השוק החופשי, כאילו שהוא חזות הכול.
אבל הקורונה לא מותירה מקום לאשליות. הנגיף נכנס לכל סדק בתודעה. גם הכלכלית. כשהמעצמה הגדולה בעולם מחלקת צ׳ק לכל אזרח, משקיעה במשק טריליונים רבים (זה מספר עם 12 אפסים אחריו) ופורשת רשתות בטחון סוציאליות, נבחרי הציבור בישראל מרגישים שמותר כבר לומר, גם כאן, בקול רם: ״המדינה צריכה להשקיע באזרחים, בשירותים, בתשתיות״.
אבל זה עדיין לא השינוי של השיח. השינוי טמון בתשובה לשאלה שאיתה נכנס יאיר לפיד לפוליטיקה: ״איפה הכסף?״ תשובות שונות ניתנו לשאלה הזו במשך השנים, וכולן חיזקו את התפיסה הכלכלית הימנית.
מפלגות הימין הסבירו שעוד הפרטות והחלשת כוחם של העובדים יביאו לזרימה של הון מלמעלה למטה, כמו במודל השמפניה. מפלגות השמאל הסבירו שצריך להפסיק לחלק כספים קואליציוניים; צריך לקחת תקציבים מהחרדים / מתנחלים / מערכת הביטחון, וכל מי שהוא לא הם, למעט הערבים.
אלא שכל הפניית אצבע מאשימה כלפי מגזר כזה או אחר גורמת רק לסימון אשמים, להעמקת המגזריות ואגב כך להמשך ריסוק מדינת הרווחה ולהיעדר אפשרות אמיתית להגדלת תקציב המדינה.
***
לפיד הבוגר, שכבר הספיק להיות שר אוצר, סוף סוף ענה לאחרונה על השאלה שאיתה הוא נכנס לפוליטיקה. ״המימון של הניו-דיל הישראלי לא יוכל להיעשות באמצעות העלאות מיסים״, הוא אמר בסרטון שפורסם לאחרונה, ״וגם לא בקיצוץ השירותים החברתיים״. מעניין! אז מאיפה בכל זאת יבוא הכסף?
״הוא יצטרך להיעשות על ידי העלאת יחס החוב תוצר לאזור ה-80%״, אמר יו״ר המפלגה השנייה בגודלה על פי הסקרים, ״זה לא אידיאלי, אבל זה עדיין מתחת לממוצע של ה-OECD. צמיחה גבוהה תחזיר את הכסף בהמשך״.
לפיד לא שלף את התשובה הזו מהמותן. הוא מבין שהעולם השתנה. בשיחה עם יו״ר ועד טבע, אלירן קוזליק, ענה לפיד על שאלות שמטרידות את העובדים: ״בשנים הקרובות יהיו בעולם שני סוגי מדינות. מדינות שינסו לחזור לנקודה האחרונה שבה הן היו לפני המשבר, המדינות האלה ייכשלו. ויהיו מדינות שמבינות שהסיטואציה השתנתה, ושצריך לפעול מתוך השינוי הזה ולהכיר בו.
״חלק מההבנה הזו זה הצורך להגן על שווקים מקומיים. אנחנו אחרי 15 שנים שבהן דיברו על שני נושאים: גלובליזציה והורדת יוקר המחייה. אלה כבר לא שני הנושאים המרכזיים. הנושא הגדול הבא יהיה הגנה על העובד המקומי ועל הייצור המקומי״.
מרב מיכאלי, יו״ר מפלגת העבודה, התראיינה לתוכנית הכלכלית של חדשות 12. בתשובה לשאלה של קרן מרציאנו, ״מאיפה יבוא הכסף למימון תוכניות הסיוע?״ החלה מיכאלי לענות שיש כספים קואליציוניים. מרציאנו הקשתה ושאלה, אם אין איזו תפיסה חדשה בשמאל ביחס למשבר הכלכלי העולמי. מיכאלי השיבה: ״הכסף יבוא גם מהגדלת הגירעון. זה שינוי של החשיבה הכלכלית שהייתה כאן עד עכשיו. כי נתניהו אומר כל השנים רק לא גירעון, ובכן מדינה יכולה להרשות לעצמה להגדיל את הגירעון, אם הכסף הולך לצמיחה״.
אפשר להגדיל את הגירעון, השקעות המדינה יובילו לצמיחה – המשוואה הזו נעדרה מהשיח הכלכלי בישראל במשך אולי ארבעה עשורים.
מרציאנו המשיכה ושאלה את מיכאלי האם תתמוך במס ירושה. גם עם שאלה כזו אף נבחר ציבור לא נדרש להתמודד עד היום. לרוב, הפוליטיקאים היו מאותגרים רק מימין: "מה תעשו עם הגירעון הגדול? למה לא מרסנים את התקציב? מדוע עלה מס החברות?" עוד ועוד שאלות שנדמה כי נלקחו היישר מיומנה של מרגרט תאצ׳ר.
הכלים האלו, שבעבר הייתה עליהם תמימות דעים מקיר לקיר, הם כלים שנועדו לעשות דבר אחד: להעמיק פערים כלכליים חברתיים. הקטנת האחריות של המדינה על שירותים שניתנים לאזרח באמצעות קיצוץ תקציבי, והגדלת ההון שנשאר אצל השכבות המבוססות – באמצעות הפחתת מיסים על עושר והיעדר מס ירושה – הם חלק מארסנל הכלים לעיצוב חברתי.
***
פרופ׳ סטנלי פישר הידוע בשמרנותו הכלכלית אמר לאחרונה ש״עליות שכר וצמצום של רמות אי שוויון אפשר להשיג רק באמצעות הרחבה תקציבית״. פישר גם טען באותו ראיון לבלומברג שחיזוק איגודי העובדים צפוי להביא לעלייה בשכר.
נגיד בנק ישראל לשעבר לא לבד. פרופ׳ יעקב פרנקל שקדם לו בתפקיד אמר לאחרונה לפתע ש״סוכנויות דירוג אשראי לא מסתכלות רק על הגירעון, לכל המדינות יש גירעונות גדולים כרגע״.
היועץ הבכיר לבנק הפועלים, פרופ׳ ליאו לידרמן, אמר בשבוע שעבר ל״דבר״: ״נראה שבמשבר הזה אין מי שטוען שהממשלה לא צריכה להתערב, ושהשוק יעשה את שלו. אפילו גרמניה, ששמרה על איזון פיסקלי במשך שנים ארוכות, נכנסה לגירעון ענק כדי לממן את ההתערבות שלה. זה דבר טוב ורצוי בזמן משבר בסדר הגודל הזה״.
פרופ׳ ליידרמן, כמו פישר ופרנקל, תומך בסיוע של המדינה מהסיבה הפשוטה שאין ברירה אחרת. אף כלכלן רציני בעולם לא רוצה לחזות בהתמוטטות הסדר הכלכלי הקיים (אולי חוץ מכותבי התכנית הכלכלית של בנט). אבל התערבות המדינה והרחבת הגירעון יכולים להיעשות לא רק במשברים שפוקדים את האנושות אחת למאה שנים. המדינה יכולה לדאוג למשק הוגן ושוויוני גם בשגרה. בדיוק עם אותם כלים. כך נוהגות מדינות הרווחה בעולם.
***
גם במפלגות הימין חל שינוי. גם אם קטן. מינורי ביחס לעולם. אבל שינוי. בליכוד יש עימות בין תפיסת ה״לעקר את כוחם של הוועדים״ של ראש הממשלה נתניהו, לבין ״העובדים הם הכוח המניע של המשק, אנחנו מייצגים אותם״, של השרה רגב. ערב ההצהרה על מענק לכל אזרח ובשיא המשבר, אמר ראש הממשלה: ״הכללים שאני הקפדתי עליהם במשך 25 שנים – אני קיצצתי, אני צמצמתי – הכללים האלה השתנו״.
חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון (מספר 2 ברשימת ״תקווה חדשה״) אמרה לאחרונה שהתפיסה הכלכלית של המפלגה תהיה ״שוק חופשי עם חמלה״.
***
רק נפתלי בנט נשאר נאמן לאידיאליזם הכלכלי הקיצוני שבו הוא מחזיק עם ״תוכנית סינגפור״, ״השולמנים״ ומתן כהנא שונא העובדים המאוגדים (שנדמה שהוסתר קצת לאחרונה). לאידאולוגיית ה״עולם ישן עד היסוד נחריבה״ שלו, אין הרבה קונים בציבור הישראלי, אבל דווקא היא זו שעלולה להרים ראש אחרי בחירות 2021.
אם ימינה תהיה לשון המאזניים בממשלה הבאה, היא עלולה לכפות מדיניות של העמקת פערים ואי שווין על המשק הישראלי, בזמן המסוכן ביותר.
